חדשות משמחות
פרופ. עמיה ליבליך | 25/1/2015 | הרשמו כמנויים
המכללה האקדמית לחברה ואמנויות, שיש לי הכבוד להיות הנשיאה שלה, זכתה השבוע סוף סוף בהכרה ובהסמכה. כשאני לא כותבת בבלוג, או קוראת ספרים ורואה סרטים כדי לספר עליהם – אני בעיסוקי הרציני שם.
כדי להסביר למי שאינו בתחום בצורה פשוטה (ולא משפטית): כידוע מוסד אקדמי ישראלי המעוניין להעניק תואר אקדמי, בוגר או מוסמך, חייב להציג את תכניותיו האקדמיות והמנהליות בפירוט למועצה להשכלה גבוהה – המל"ג. לאחר בדיקה מדוקדקת של וועדות מקצועיות אפשר בשלב ראשון לזכות ב"היתר". (זה מה שמצויין בכוכבית בפרסומות של מוסדות אלה). משמעות ההיתר היא שאפשר לפתוח בלימודים, תוך ידיעה כי בשנים הקרובות ייבדקו המוסדות בקפדנות כדי לבדוק האם וכיצד הם עומדים במתווה שזיכה אותם בהיתר. ואז, אם הכל כשורה, הם יכולים לזכות בהכרה כמוסד אקדמי לתואר, ללמד, לרשום תלמידים חדשים, ולהעניק תעודות לאלה שסיימו את לימודיהם. זה מה שזכינו לקבל השבוע, מאורע משמח ביותר עבורנו. ההכרה המוענקת היא זמנית, ואנו נמשיך לעמוד תחת ביקורת מחמירה של המל"ג, אך זהו תהליך מקובל ואנו מתכוונים להתקדם במסלול זה. כבר נמצאים בצנרת למעלה ממאה בוגרות ובוגרים הזכאים לתואר מוסמך לאחר שסיימו אל כל חובותיהם בסוף השנה שעברה, ואלה יזכו לקבל את תעודותיהם בקרוב.
המקצוע של טיפול באמנויות – תרפיה באמצעות אמנות פלסטית, תנועה, דרמה ועוד - הוא אחד ממקצועות הטיפול בבריאות הנפש המוכרים בעולם המערבי. מדינת ישראל דורשת – אם כי לא סיימה לחוקק את הדבר בחוק – כי כל אלה יהיו בעלי תואר שני במוסד מוסמך, ויעברו שעות רבות של התמחות בעבודה פרקטית עם הדרכה במקומות המוכרים לכך. למותר לציין כי הכשרתם של מטפלים כאלה היא אחריות רצינית. בעבר פעלה בארץ למעלה מ-30 שנה שלוחה של אוניברסיטת לסלי בבוסטון, שהעניקה תואר אמריקני למסיימיה, והכשירה רבים מהמטפלים באמנויות הפועלים בארץ. המוניטין שזכתה תכנית זו מוכרים ודאי לרוב קוראי הבלוג הזה. לאחר שהוסרה בארץ לפי חוק הכרה של מוסדות ציבור בלימודים אקדמיים בשלוחות, הקמנו את המכללה האקדמית לחברה ואמנויות בנתניה, ובה נעשית העבודה במסורת לסלי המוכרת לציבור, ובהתאם לנהלים האקדמיים המקובלים בארץ. ההיתר לפתוח מיד בלימודי מוסמך – שהוא אינו שכיח בהיתרים למכללות חדשות - ניתן למכללה האקדמית לחברה ואמנויות בזכות העובדה ההיסטורית שזה היה התואר לו הכשירה את תלמידיה בעבר.
בנוסף, בעקבות רעיונות מקוריים של פרופסור דן בר-און ז"ל ושל פרופ' אריאלה פרידמן, הוקמה במכללה האקדמית לחברה ולאמנויות תכנית מוסמך נוספת שנקראת "חברה ואמנויות", שאיננה טיפולית, ומטרתה להכשיר פעילים חברתיים לאתגרים ושינויים המתבקשים במערכות חינוכיות, חברתיות ותרבותיות שונות. תכנית מוסמך זו הינה יחידה בארץ, וכפי שגילינו בשלוש שנות פעילותה, היא מושכת תלמידים ותלמידות רבים, שלמדו לתואר הראשון עבודה סוציאלית או חינוך, אוכלוסיה מאוד הטרוגנית הכוללת יהודים, מוסלמים ונוצרים, חילוניים וחרדים ועוד.
לבסוף, כוללת המכללה תכנית אחת (בינתיים) לתואר בוגר, שבה מכשירים תלמידים במדעי ההתנהגות בשילוב אמנויות. בנוסף למכלול הלימודים הרגילים במדעי ההתנהגות, מקבלים כל התלמידים רקע והתנסות במכלול רחב של אמנויות. כל תכניות המכללה מושתתות על שלושה מרכיבים: מצויינות אקדמית, תרומה חברתית, ושילוב אמנויות.
לא כאן המקום להיכנס למבנה מערך ההשכלה האקדמית בארץ, תכניותיו ובעיותיו. כפי שעולה מדי פעם בעיתונות, נראה כי המספר הגדול של המכללות שצמחו בארץ בעשורים האחרונים, חלקן מתוקצבות על ידי המדינה וחלקן לא, מעלה את התחרות על המשאבים הקיימים. עם זאת, אין ספק כי מכללות אלה הנגישו את ההשכלה הגבוהה למיגוון רחב יותר של ישראלים, שחלקם לא זכה להגיע להשכלה גבוהה בעבר. מספר המכללות המעניקות תארים אקדמיים, ומה שנעשה בתוכן, חייב בודאי לעבור רגולציה של המדינה; אולם מה ואיך הוא נושא שלא אעלה כאן. רציתי רק לשתף את קוראי בחדשות המשמחות.
