חשיבה חיובית - לא בכפיה
ד"ר מרים אבנרי-כהן | 27/3/2025 | הרשמו כמנויים
ליסה נישאה לרועי בגיל תשע עשרה. היה ברור כשמש שהם מתעתדים להעמיד שבט לתפארת מדינת ישראל, אך חלף כבר למעלה מעשור והדבר טרם קרה. ליסה אישה חזקה, שמחה, פעילה חברתית למען זכויות נשים. רבים מכירים אותה וחפצים בקרבתה. בשיחת הטלפון המקדימה בינינו היא אומרת לי בחביבות ובטון נמרץ: "אני לא נותנת לבעיות הפריון שלי לנהל את חיי. אבל בעלי התחיל ללכת לטיפול וזה עושה לו טוב, אז חשבתי גם לנסות". יש לה מבטא אמריקאי חזק ומתנגן, ואני סקרנית לפגוש אותה.
כשליסה מגיעה היא מדברת במרץ ובהתלהבות, פצצת אנרגיה בדיוק כמו שנשמעה בשיחה הטלפונית. היא מספרת שעד גיל שבע עשרה גדלה בארה"ב בבית ציוני אך רחוק מיהדות. בתור ילדה אהבה לשחק עם הבנים והייתה מעין 'טום בוי'. מעולם לא הייתה לה סבלנות ללמוד או לציית למורים והיא ספגה עונשים רבים בשנות בית הספר. מבחינה חברתית תמיד הייתה במרכז העניינים, אהובה ומקובלת. לקראת גיל שבע עשרה החליטה ליסה לנסוע לבדה לשנה בישראל, ונשארה כאן לתמיד. די מהר נישאה לרועי, יליד הארץ, שנכבש בסערה על ידי האישיות התוססת ומלאת החיים שלה. רועי גדל בבית דתי וליסה חזרה בתשובה בעקבותיו. המפגש איתו ועם היהדות הכניסו לחייה בטחון ויציבות שמעולם לא חוותה. היא חשה שסוף סוף הגיעה הביתה- לאהוב שלה, לאמונה שלה, לארץ שלה.
קרוב לעשור שהם מטופלי פוריות, מיטלטלים ברכבת הרים רגשית ופיזית של הפריות מבחנה. ליסה חוותה הריונות מספר פעמים, כולם נפלו בשלב מוקדם יחסית והניסיונות להבין מה קרה ולשמור על הבאים עלו בתוהו. כעת הצוות הרפואי הציע להם לחשוב על הליך של פונדקאות. רועי הזדעזע מן הרעיון, הגיב בפגיעות רבה ובשל כך החל ללכת לטיפול. ליסה, לעומת זאת, לא התפעלה ולא התרשמה: "אני טיפוס גמיש, מסתגל, זורמת עם החיים, והכי חשוב - אופטימית. הדגל שלי הוא חשיבה חיובית". ליסה עוצרת לרגע ואז ממשיכה בחיוך: "אני לא מרירה, לא שוחה בעצב ולא צרת עין כלפי חברותיי ברוכות הילדים, על אף שיש לי במה לקנא. תדעי לך, שאני אפילו עושה להן בייביסיטר על הילדים ומפעם לפעם יושבת עם כל האימהות בגן השעשועים". כשאני זוקפת גבה בסקרנות ליסה אומרת בהדגשה "כן, כן אפשר לשבת בגן השעשועים ולפטפט גם אם אין לך ילדים, צריך פשוט לעשות סוויצ' בראש. תמיד צחקתי על כל הקבוצות תמיכה האלו שעושים למאותגרות פוריות. מה, זו מחלה? זה אסון? זה ליקוי נפשי? אבל תראי, הנה אני פה בטיפול, בזכות בעלי, ודווקא נחמד לי".
אנחנו יושבות ומפטפטות כמו חברות. נעים לשוחח איתה, אך לאחר הפגישות הראשונות מתחילה להתעורר בי אי נוחות. מה בעצם קורה כאן? כשאני שואלת אותה "ליסה, תעזרי לי להבין - במה אני יכולה להועיל לך?" היא עונה לי מייד, מבלי לחשוב "אל תדאגי, את כבר מועילה לי!" אך אינה מצליחה לומר במה. ליסה לא משתמשת בי או בטיפול, לא מרשה לעצמה לבקש, להזדקק, להראות שמץ של חולשה. לדבריה היא פשוט חושבת חיובי, וזה מספיק. אני מבולבלת, מנסה להבין מה היא עושה כאן, ומדוע היא ממשיכה להגיע?
טיפול פסיכולוגי או מכון יופי?
יום אחד כשליסה נכנסת אלי, היא אומרת לי בחיוך כממתיקה סוד: "אני חייבת לגלות לך. לפעמים אני מגיעה כמה דקות לפני הזמן, יושבת ברכב ורואה את זו שיוצאת ממך לפני שאני נכנסת. איך היא נראית שמחה כשהיא יוצאת! זה יפה מאוד, כל הכבוד לך! מזל שאת לא מהפסיכולוגים האלה שאנשים יוצאים מהם בוכים. יש כאלה שרק מדכאים אותך, גורמים לך לשקוע בצרות של עצמך, מחפשים בעיות מתחת לאדמה. תאמיני לי, את כמו מכון יופי". לרגע קט אני מצליחה להתבלבל מדבריה ולהרגיש שקיבלתי מחמאה. ברגע הבא אני מתפקחת - משהו בכל הסיטואציה הזו מרגיש לי לא אותנטי.
פתאום אני נזכרת איך כשהייתי בתחילת דרכי המקצועית, גם לי הייתי נטייה לשפוט את עצמי לפי מצב הרוח שבו אנשים היו יוצאים מן הפגישות איתי. האם בסיום הפגישה הם מעודדים? האם הצלחתי להרים להם את מצב הרוח? כמה קשה היה לי כשנכנסו אלי אנשים אסופים, מאופקים, שולטים בכאב– ותוך כדי פגישה הכל התפרק. אבל אני לא מכון יופי וגם לא צוות הוויי ובידור. למדתי לייקר חן מיוחד שקורן מפנים שזכו סוף סוף להתמרק בבכי, והן כעת רכות, משוחררות, רפויות.
ליסה מתחילה להפנות אלי לטיפול חברות ושכנות: "אמרתי להן שממש כדאי להן לבוא אליך לכמה שיחות". מה כדאי להן? אני שואלת את עצמי, האם משהו בכלל מתרחש בטיפול של ליסה? נדמה לי שהיא מעבירה את השם שלי כמו שמעבירים המלצה על קוסמטיקאית.
נכנס יין יצא סוד
לאחר כמה שבועות של מפגשים, קרה דבר מבהיל. בוקר אחד כשקמתי והסתכלתי בטלפון הנייד, ראיתי רצף שיחות שלא נענו מליסה באמצע הלילה, וכמה הודעות וואטסאפ מוקלטות. הקול שלה נשמע נורא. תמיד היא כל כך קולחת ונעימה, עם המבטא המתנגן שלה. ופתאום היא מגומגמת, האינטונציה מוזרה ומשהו נשמע תלוש ומנותק. ואז נפל לי האסימון, נדמה לי שהיא השתמשה באיזה חומר פסיכואקטיבי, אולי היא שיכורה. בוודאי קרה משהו חריג שטלטל אותה, חשבתי לעצמי. ניסיתי להתקשר אך היא לא ענתה, במקום זה שלחה לי הודעה: "סליחה על אתמול, הכל בסדר, רועי מבקש להצטרף למפגש הבא שלנו".
לאחר יומיים ליסה ורועי מגיעים יחד, שניהם בפנים נפולות. מעולם לא ראיתי אותה כך, כאילו מדובר באשה אחרת. רועי מתבונן בליסה בעיניים אוהבות כל כך ומלאות כאב, המבט שלו אומר הכל, ואני ממש עוצרת את עצמי מלדמוע. הוא מספר לי בקול רועד שלליסה יש בשנה האחרונה בעיה של צריכת אלכוהול. ליסה מסתייגת ואומרת "זה לא בדיוק כך. ברוב הערבים השתייה שלי סולידית, אבל יש לילות...שהחיים הם פשוט קצת יותר מדי...ואז כמה כוסות יפות מרימות אותי. לפעמים זה טיפונת יוצא משליטה".
אני מוצפת בתחושת אשמה. איך החמצתי את כל הסיפור הזה? איך לא שמתי לב לכל הסימנים שבדיעבד פתאום קופצים לנגד עיני. לרגע אני טובעת בביצה של בושה ואשמה על המטפלת הלא טובה שהייתי עבור ליסה, אך אין ברירה, חייבים להמשיך קדימה. "איך הכל התחיל? מתי השתכרת בפעם הראשונה?" אני שואלת אותה, והיא מספרת שזה קרה לפני שנה, לאחר אחת ההפלות שעברה. ההפלה התרחשה כשבוע לפני פורים, ובסעודת החג כשאירחו את משפחות חבריהם וילדיהם הרבים, ליסה הרגישה פתאום בבת אחת שהקנאה לופתת את צווארה כמו נחש חנק ענק, ועוד רגע היא מתה. היו מסביב כל כך הרבה משקאות זמינים. אז היא שתתה קצת, זה הקל עליה. ואז שתתה עוד קצת, וזה טשטש, עירפל והרגיע. לאחר מכן החלה לשתות כוס יין משובחת לפני השינה, כדי לגרש מחשבות ולהירדם בקלות. כוס אחת הפכה לשתיים שלוש, זה הרגיע ועמעם. בהמשך קנתה לעצמה בסתר משקאות קצת יותר כבדים, והחביאה בארון הבגדים שלה. וכך לאט לאט, החל משעות הערב, הבקבוק והיא הפכו לצמד.
מה הקשר בין הסבל הרגשי שחוותה ליסה לבין הבריחה אל האלכוהול? חוקר הטראומה הפסיכיאטר בסל ואן דר קולק מסביר כי רגשותינו הכואבים ביותר נחווים כלופתי קרביים ושוברי לב, ומשום כך עלולים להוביל להתמכרות. כך כתב:[1]
רגשות עזים קשורים לא רק לנפש אלא גם למעיים וללב, וגוררים תגובות קשות וחזקות. אנו נעשה הכל כדי לסלק תחושות פנימיות נוראות אלה, בין אם זה להיצמד נואשות לאדם אחר, להקהות את חושינו באמצעות סמים או אלכוהול, או לחתוך את עצמנו, כדי להחליף רגשות מציפים בתחושת גוף ברורה. כמה בעיות של בריאות הנפש, מהתמכרות לסמים ועד לפציעה עצמית, מתחילות כניסיון להתמודד עם כאב בלתי נסבל שנובע מרגשותינו. כל עוד הרגשות נרשמים בעיקר בראש, אנו יכולים להישאר במידה רבה בשליטה. אך להרגיש כאילו החזה קורס פנימה, כאילו חטפנו אגרוף בבטן – זה כבר בלתי נסבל.
ליסה ניסה לברוח מרגשות מייסרים שאיימו להציף את קרביה באופן בלתי נסבל. השכרות, שהייתה כרוכה גם בכאב פיזי - הקאות וכאבי ראש, סייעה לה לשכך כאב נפשי דרך תחושות גוף מטלטלות. החשיבה החיובית שליסה נאחזה בה בכל כוחה הייתה למעשה סוג של רגש משני שהסתיר רגש ראשוני של כאב. היא ניסתה להתכחש לרגשותיה, אך הם מצידם לא הלכו לשום מקום, לא התמתקו ולא נרפאו בזכות החשיבה החיובית.
בסוף הפגישה הקשה הזו ליסה אמרה לי: "התביישתי לספר לך על האלכוהול, זה משפיל, זה מעליב, וגם חשבתי שברגע שאכנס להיריון מייד אפסיק עם כל זה, אז לא מצאתי טעם לספר. אבל עכשיו אני מבינה שנסחפתי למקום שאני לא רוצה להיות בו, אני מפחדת". רועי מביט בה באהדה וברוך, ואני מתרגשת שיש לה שותף קשוב ורגיש לדרך. נפרדנו לשלום, ליסה החלה תהליך גמילה במכון המתמחה בהתמכרויות, וצלחה את האתגר בשלום.
חשיבה חיובית היא לא תמיד הצעד הראשון
חשיבה חיובית מיטיבה איתנו. היא נמצאה במחקרים רבים כהלך רוח שכדאי לאמץ: היא מסייעת להפחתת חרדה,[2] עוזרת בחיזוק המערכת החיסונית,[3] ובאופן כללי קשורה לבריאות והצלחה.[4] אז מה בכל זאת השתבש עבור ליסה? היא ניסתה בכל כוחה להתמודד עם אתגרי חייה דרך חשיבה חיובית, אך הושפעה מתרבות ניו אייג'ית, שמעבירה מסר לא מספיק מורכב על אודות חשיבה חיובית. רובינו זקוקים בשלב הראשון למגע עם רגש לא נעים, כדי ליצור שינוי תודעתי אותנטי בכיוון של חשיבה חיובית.
יוצא לי לפגוש לא מעט נשים נבונות, רגישות ומודעות לעצמן, שמתמודדות עם אתגר כלשהו, ובנוסף להתמודדות זו מערימות על ליבן עומס מיותר מסוג זה:
- מאבק נואש "לחשוב חיובי" בכל הכוח, ממש בכפייה.
- אשמה מכך שהן לא תמיד מצליחות לחשוב חיובי.
- חרדה מכך שכיוון שתודעתן אינה שופעת חזיונות חיוביים, אז לא יהיה להן טוב (או בשפת הניו אייג'- "ללא חשיבה חיובית לא אצליח למשוך אלי את השפע").
נשים אומרות לי בכאב: "אני יודעת שלא אצליח להתחתן/ להיכנס להיריון/ להבריא /לסיים תואר כי אני לא חושבת חיובי". העניין הוא, שעבור רובנו אין קיצורי דרך כדי להגיע לחשיבה חיובית, זה שלב מתקדם יותר במסע, אחרי ההתוודעות אל הרגש.
לחשוב חיובי זה לא במקום לאפשר לעצמנו לחוות רגש לא נעים: עצב, אכזבה, תסכול, זעם, בדידות, קנאה, חרדה.
לחשוב חיובי זה לא במקום להתכחש לכך שקשה לנו להשלים עם מה שקורה.
לחשוב חיובי זה לא לכפות על עצמנו לשנן מַנְטְרוֹת שכרגע איננו מזדהים עמן.
לחשוב חיובי זה לא לבוא אל עצמנו בביקורת והאשמה על הלך הרוח הַנּוּגֶה שלנו.
לחשוב חיובי זו לא תנועת נפש שניזונה מחרדה מן הרעיון (האמיתי) שלמחשבה שלנו יש השפעה על המציאות, ולכן אבוי לנו אם לא נחשוב טוב.
במלים אחרות, המשאב הנפלא הזה - חשיבה חיובית – יכול להפוך לחרב פיפיות.
חיוביות רעילה
בעשור האחרון התפתח בשיח הפסיכולוגי מושג חדש – "חיוביות רעילה".(Toxic Positivity) מונח זה נשמע אוקסימורוני – אילו חסרונות יכולים להיות לחשיבה חיובית? אלא שהחיוביות הרעילה לוקחת את החשיבה החיובית לקיצון, מתכחשת לרגשות לא נעימים ודוחה אותם לטובת פסאדה היפר-אופטימית, שהיא לעיתים קרובות מאולצת או מזויפת, תוך התעלמות מהכאב שאנו חווים[5]. היא רואה ברגשות לא נעימים חולשה שיש להתגבר עליה במהירות, ולא חלק טבעי מהחוויה האנושית.
חיוביות רעילה מופיעה כשקורה דבר לא טוב ואנו מנסים לכפות על עצמנו או על אחרים מנטרות חיוביות כמו "פשוט תחשוב חיובי", "קח דברים בפרופורציות", "הכי חשוב להסתכל על חצי הכוס המלאה" - גם כשהלב שבור והנפש מיוסרת. כל זה אמנם יכול להועיל, אך רק לאחר מתן חופש לביטוי רגשי אותנטי, שמאפשר לעבד את החוויה.
הניסיון להחליף עצב בשמחה מלאכותית דומה להעמדת פנים שאיננו צמאים כשאנו צועדים שעות במדבר צחיח. זה עלול לעכב את הבקשה לעזרה והחיפוש אחר 'מים' – כלומר תמיכה, הבנה והתמודדות אמיתית. החיוביות הרעילה עלולה לשלול מאדם המתמודד עם משבר את התמיכה שלה הוא זקוק ללא שיפוטיות. אם נחזור לסיפורה של ליסה, ניתן לראות כיצד התעקשותה על חשיבה חיובית בכל מחיר לא רק שלא הגנה עליה, אלא למעשה דחפה אותה לבריחה באמצעות אלכוהול. החשיבה החיובית הכפויה לא אפשרה לה לעבד את האבל האמיתי שחשה על שברון חלומותיה.
המחקר המדעי מציע נקודת מבט מאירת עיניים על הסכנות הטמונות בחיוביות רעילה. במחקרים נמצא כי דיכוי רגשי אינו רק מציף אותנו ביתר שאת בטווח הארוך, אלא גם פוגע במערכות היחסים שלנו ובתחושת הרווחה הכללית. [6] במקום להרגיש טוב יותר, אנו עלולים למצוא את עצמנו מנותקים מרגשותינו האותנטיים, בודדים יותר ופחות מסוגלים להתמודד עם אתגרי החיים. במחקר אחר נמצא כי דווקא אלו המסוגלים לקבל את רגשותיהם השליליים, במקום לנסות "לתקן" אותם באמצעות חשיבה חיובית מאולצת, חווים בטווח הארוך פחות תסמיני דיכאון וחרדה ומצליחים להתאושש מהר יותר ממצבי לחץ וטראומה.[7]
התמונה מעמיקה יותר כשאנו משלבים בה את המושג "גמישות פסיכולוגית" – בהקשר זה במובן של היכולת לנוע בין רגשות שונים ולהתמודד עם מצבי רוח משתנים באופן המתאים לנסיבות. אדם בעל גמישות פסיכולוגית גבוהה יכול לשהות ברגשות לא נעימים כשצריך, להרפות כשנכון להרפות, ולהפעיל חשיבה חיובית כאשר הוא בוחר בכך.[8]
איך בכל זאת מטפחים חשיבה חיובית?
"תחשוב טוב - יהיה טוב" זה לא טריק שנולד במחוזות הניו-אייג', אלא חשיבה יהודית חסידית שורשית. אני מאמינה בכיוון הזה, ובכוחה של חשיבה חיובית לרפא וליצור שינוי מיטיב בחיינו. אלא שזוהי עבודה תודעתית עמוקה, עיקשת, מתמשכת. התשתית לחשיבה חיובית בחסידות אינה מסתכמת בשאיפה לרווחה אישית, אלא נובעת מאמונה עמוקה שהבורא משגיח על העולם ומנהיג אותו לטובה, גם כשהדבר אינו נראה לעין. החשיבה החיובית אינה נמדדת רק בתוצאות מעשיות, אלא בכך שהיא מקרבת את האדם לאמונה ובטחון בבורא ומפחיתה את תלותו ב"טבע" ובמגבלות שהמציאות מציבה. פיתוח חשיבה חיובית הוא עבודה פנימית של תיקון הנפש והמחשבה שמטרתה להתקרב לאלוקות.
בעבורי, חשיבה חיובית יונקת מן הרובד הרוחני של החיים, מן האמונה בבורא והבטחון בו. היא אינה מחליפה חוויה רגשית אלא מרוממת אותה, וכדי להגיע אליה, נצרכים שלבים שונים. ראשית כל, עלי לקבל את חוסר האונים שלי, להכיר בכך שלמרות כל מאמציי וכישרונותיי אני לא באמת שולטת במציאות. שנית, להסכים להיות באי-ידיעה, בהבנה שאני לא מבינה איך מתנהל העולם, מה קורה מתחת לפני השטח ומהן הסיבות לדברים. ומעל הכל - להאמין שהבורא מנהל את העולם באופן מסתורי, לעיתים בהנהגה של הסתר פנים, ולכן גם מה שנראה כלא טוב, הוא בכל מקרה חלק מתוכנית אלוקית שאין לי כלים להבין.
הקבלה הזו של הקטנות שלי, של חוסר השליטה, של אי הידיעה, והאמונה שיש מנהיג לעולם שמשגיח על כל בריה ובריה באופן פרטי ומוביל כל פרט במציאות בדרכים שאין לי יכולת להבין – מאפשרים לסגל חשיבה חיובית מבלי להתכחש לרגש. החשיבה החיובית הזו מתבססת על האמונה בהשגחה הפרטית של הבורא ועל הביטחון בו - ולכן מעל הכל היא מכוונת להעמיק את הקשר עמו: להתפלל אליו, לבקש ולהתחנן בפניו, מתוך אמונה שהוא תמיד מקשיב.
לא בכל מצב אנו יכולים להפעיל חשיבה חיובית באופן אותנטי ונאמן לתחושותינו. שונה מכך היא התקווה- שבה ניתן להיאחז ולהחזיק גם כשהחשיבה החיובית פחות מתאפשרת. סיפורה של חנה ממחיש את הכיוון הזה.
וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ וּבָכֹה תִבְכֶּה
חנה נשואה לאלקנה, והוא אוהב אותה אהבת נפש. הוא השלים עם העובדה שאין ולא יהיו להם ילדים משותפים. אלקנה התאבל, התאושש וכעת ממשיך קדימה. מדי שנה בשנה עולים אלקנה ובני משפחתו לזבוח לה' במשכן בשילה. הוא מציף את חנה בשפע אהבה ומנסה לנחם אותה על חסרון פרי הבטן: "וַיֹּאמֶר לָהּ אֶלְקָנָה אִישָׁהּ, חַנָּה לָמֶה תִבְכִּי וְלָמֶה לֹא תֹאכְלִי, וְלָמֶה, יֵרַע לְבָבֵךְ. הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ, מֵעֲשָׂרָה בָּנִים". במילים אחרות, אלקנה מנסה לשכנע את חנה לחשוב חיובי: להתבונן בחצי הכוס המלאה, לקחת דברים בפרופורציות.
אולם חנה נותרת שקועה בצערה. היא אינה נענית לנחמתו, ממאנת להשלים עם רחמה העקר. המיאון להתנחם הוא מקור התקווה שלה – היא אינה מתייאשת מלייחל לפרי בטן. באחד מימים אלו של חגיגה מרוממת במשכן שילה שחנה אינה חשה שייכות אליה, סאת הצער שלה עולה על גדותיה. היא קמה, עוזבת את שולחן החג ויוצאת להתפלל במשכן:
"וְהִיא, מָרַת נָפֶשׁ; וַתִּתְפַּלֵּל עַל-ה', וּבָכֹה תִבְכֶּה...וְעֵלִי, שֹׁמֵר אֶת-פִּיה.ָ וְחַנָּה, הִיא מְדַבֶּרֶת עַל-לִבָּהּ--רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת, וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ; וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי, לְשִׁכֹּרָה. וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ עֵלִי, עַד-מָתַי תִּשְׁתַּכָּרִין; הָסִירִי אֶת-יֵינֵךְ, מֵעָלָיִךְ. וַתַּעַן חַנָּה וַתֹּאמֶר, לֹא אֲדֹנִי, אִשָּׁה קְשַׁת-רוּחַ אָנֹכִי, וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שָׁתִיתִי; וָאֶשְׁפֹּךְ אֶת-נַפְשִׁי, לִפְנֵי ה'...כִּי-מֵרֹב שִׂיחִי וְכַעְסִי, דִּבַּרְתִּי עַד-הֵנָּה"
הבכי של חנה מטלטל. הוא מציף וסוער, עד כדי כך שעלי הכהן אינו מבין שהמחזה הנגלה לעיניו הוא צער ומרירות מהולים בתקווה, ותחת זאת חושד בה בשכרות. אך חנה אינה בורחת אל היין - היא בורחת אל הקב"ה. היא בוכה משום שלא איבדה תקווה לחבוק ילד, וכיוון שהיא מאמינה ביכולתה להתפלל אל הבורא, שתמיד שומע אותה ואולי יום אחד ייעתר לתפילתה.
חנה אינה נענית להפצרות אישה אלקנה להתעודד, להתבונן בכל הטוב שיש לה ולהתנחם בזכות אהבתו הגדולה אליה. היא אינה רוצה או אולי אינה מצליחה לנקוט ב"חשיבה חיובית", אך אוחזת בתקווה: דרך בכייה, מרירותה ותפילתה, חנה מתווה דרך להחזיק בתקווה לטוב ולנקוט פעולה למען הבאת הטוב - מבלי לדלג על הכאב. הרגש החם וכאב העמוק היו נקודת המוצא שמהן פרצה תפילתה העמוקה, שהובילה בסופו של דבר לשינוי במציאות חייה ולהולדת בנה שמואל. לפחות בעיני, זוהי השראה גדולה למצבים בהם החשיבה החיובית פחות מתאפשרת.
[1] ון דר קולק, ב. (2021). נרשם בגוף: מוח, נפש וגוף בריפוי מטראומה. הוצאת פרדס.
[2] Claire Eagleson , Sarra Hayes , Andrew Mathews , Gemma Perman , Colette R. Hirsch (2016). The power of positive thinking: Pathological worry is reduced by thought replacement in Generalized Anxiety Disorder. Behaviour Research and Therapy, 78, 13-18.
[3] Segerstrom, S. C., & Miller, G. E. (2004). Psychological Stress and the Human Immune System: A Meta-Analytic Study of 30 Years of Inquiry. Psychological Bulletin, 130(4), 601–630. https://doi.org/10.1037...09.130.4.601
[4] Lyubomirsky, S., King, L., & Diener, E. (2005). The Benefits of Frequent Positive Affect: Does Happiness Lead to Success? Psychological Bulletin, 131(6), 803-855.
[5] איתן טמיר, באתר מכון טמיר - https://www.tipulpsycho...itivity.html
[6] Gross, J. J., & John, O. P. (2003). Individual differences in two emotion regulation processes: Implications for affect, relationships, and well-being. Journal of Personality and Social Psychology, 85(2), 348-362.
[7] Ford, B. Q., Lam, P., John, O. P., & Mauss, I. B. (2018). The psychological health benefits of accepting negative emotions and thoughts: Laboratory, diary, and longitudinal evidence. Journal of Personality and Social Psychology, 115(6), 1075-1092.
[8] Kashda, T. B., & Rottenberg, J. (2010). Psychological flexibility as a fundamental aspect of health. Clinical Psychology Review, 30(7), 865-878.
