מַה שֶּׁמּוֹחֵק אֶת צַלְמֵנוּ, מַה שֶּׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה וְהָיָה
עלון פסיכולוגיה עברית | 9/2/2025 | הרשמו כמנויים
קשה לנסח משהו קוהרנטי על הימים האלה, הדחוסים בכל מה שעז וכואב. המציאות כפי שמוכרת לנו, מעורערת כל פעם מחדש – מה אנחנו מבינים שקורה ברגע הזה, ומה צופן לנו הרגע הבא? ההבחנה בין פנטזיה למציאות, בין אמת לשקר, בין אפשרות לגבול, נעשית פחות ופחות ברורה. וככל שהיא פחות ברורה, כך נדרשת הנפש האנושית, וכך נדרשים אנחנו הנושאים ונותנים מחשבות ורגשות זה עם זו, למאמץ מתמיד של בירור, חידוד, והבהרה של מה שאנחנו תופסים כטוב ומיטיב ונכון בתוך תנאים מורכבים. ובתוך כך שלובים מפגשים מרגשים-עצובים-משמחים-כואבים, עם עוד חטופים שעולים ממעבה האדמה. והם שבים אלינו שדופים, אחרי שעיניהם וגופם ראו וחוו דברים שאנחנו מתקשים להעלות על דעתנו. ולפני התמודדויות שגם אותן אנחנו מתקשים לתאר.
השבוע באתרנו מאמרים מקצועיים חדשים, טורים מדברים ופרקים מספרים:
מאמרם של עינב אברמוביץ ויעקב יבלון מציע מודל אינטגרטיבי לעבודה טיפולית עם הורים, המשלב בין שלוש גישות מרכזיות: הגישה האנליטית מערכתית, מודל התסריטים הנרקיסיסטיים של ההורות, וגישת הטיפול הדינמי קצר המועד. המאמר מדגיש את החשיבות של הבנת התפקיד ההורי כמשימה מרכזית, המתעצבת תוך השפעת דינמיקות בין-דוריות וחרדות הקשורות לתפקיד. הוא מציע מסגרת המשלבת תובנות תיאורטיות וכלים פרקטיים, המאפשרת זיהוי ועיבוד של קונפליקטים אישיים המשפיעים על תפקוד ההורה. באמצעות תיאור מקרה, המאמר מדגים כיצד ניתן למקד את העבודה הטיפולית בתמה המרכזית של הפונקציה ההורית, ולהוביל לתהליך שינוי משמעותי בדינמיקה בין ההורה לילדו. המאמר מספק כלים יישומיים לעבודה טיפולית יעילה ומותאמת בהורות, המדגישה את הצורך בשילוב בין תאוריה לפרקטיקה.
מרים באר כותבת על חשיבות החיבור לרגש כבסיס לבריאות נפשית, ועל תהליך ההתמקדות והנשימה ככלים עוצמתיים לגילוי ושחרור רגשות עמוקים, בלתי צפויים ורבים. המאמר מתאר את חוויית החיבור לרגש בתהליך טיפולי, תוך שמירה על גישה חופשית, חומלת ואנושית כלפי מה שעולה בתוך המטופל. המאמר מציין את ההשפעות של התרבות והחינוך על דיכוי הרגשות, ומציע כי כדי שהמטפלים יוכלו להנחות את המטופלים בתהליך של חיבור אינטימי עם רגשותיהם, עליהם להיות בעצמם מחוברים לאותו זרם חי פנימי. המאמר קורא לשינוי בגישות הטיפוליות, במטרה לאפשר למטופלים להרגיש ולהביע את רגשותיהם באופן מלא וללא מעצורים, ובכך להקל עליהם בתהליך הריפוי הפנימי.
במדור הספרים תתוודעו לספרה החדש והמסקרן של הוגת שיטת הDBT – מרשה מ' לינהאן 'לבנות חיים שראוי לחיותם', בו היא מפגישה אותנו עם סיפורה האישי והקשר שלו לשיטה שיצרה. במרוצת השנים הציל טיפול דיאלקטי־התנהגותי את חייהם של אין־ספור אנשים שנלחמו בדיכאון ובמחשבות אובדניות, אבל לינהאן לא גילתה מעולם לאיש כי מקור ההשראה לעבודתה החלוצית היה המאבקים הנואשים שלה עצמה בצעירותה. בממואר זה לינהאן מתארת איך בהיותה בת שמונה עשרה היא התחילה להידרדר במדרון חלקלק והשתנתה מנערה אהודה לבחורה אובדנית. לאחר כמה שנים אומללות במוסד פסיכיאטרי נשבעה לינהאן לעצמה שאם תצליח להיחלץ מן הגיהינום הרגשי שלה, היא תנסה למצוא דרך לעזור לאחרים לצאת מן הגיהינום שלהם ולבנות חיים שראוי לחיותם. הפרק הראשון מתוך הספר זמין לקריאתכם.
ועוד במדור – 'תפילת חלב' - ספר שיריה של הפסיכולוגית הקלינית ניצן יוגב. "שיריה של יוגב מתרחקים מהקלישאות ומהמלים הגדולות. הם לא מבקשים להעניק נחמה כוזבת, או לצייר את העולם בצבעים עליזים, אלא מבקשים לגעת גם באפל ביותר. אבל הם גם מבקשים לעשות זאת מתוך יופי מילולי ומוסיקלי, כפי שהיא עצמה אומרת באחד השירים: "וְלֹא בִּקַּשְׁתִּי לְהָאִיר, בִּקַּשְׁתִּי/ רַק לִהְיוֹת הָאוֹר", כך גם השירים אינם מבקשים להאיר, אלא הם עצמם האור. השירים של יוגב פואטיים מאוד אך בה בעת גם ישירים וחשופים. זהו ספר שנוגע בהורות, במשפחה, במוות, בנשיות. נע בין ילדות לבגרות וחוזר חלילה. בכל הנושאים האלה הוא מצליח לגעת בעדינות מילולית ורגשית, ומתוך ניגון דק על נימי הנפש".
בפסיכובלוגיה –
דנה לובינסקי במסה יוצאת דופן, נוקבת ומעוררת לב, מחשבה ואולי גם פעולה, בה היא מסתכלת לנו בלבן של עיני המטפלים שאנחנו, ולא פחות מכך – היישר בעייני האנשים שאנחנו ושואלת – 'מדוע אנחנו לא מתנגדים?'.
"אם אצל פרויד ניכר הציווי לעודפות של ייצוג נפשי בחוסר היכולת להותיר את החלום על כנו, בפירוש אובססיבי שתכליתו לתור אחר המסומן האדיפלי שבסופו, נראה כי בימינו ניכרת העודפות הזאת בסוג חדש של FOMO – פחד כרוני לפספס חוויות במציאות החיצונית, שהשתכפל במלואו גם ביחס למציאות הפנימית, אשר בה מצווה לכבוש כל הר וגיא, מבלי להותיר אף טריטוריה בלתי מסומנת בחותם ה״מודעות״. כל בדל מחשבה, תחושה ורגש זוכים בימינו לייצוג ולתמלול, והאפשרות לשמוט את המיותר מסתמנת כבלתי אפשרית".
וד"ר אמיר קלוגמן בטקסט מעניין על מקומן של הרשימות בחיינו עכשיו – 'רשימות ולא מטפורות: פֶּרֶק, טרנטינו והחיים שלנו עכשיו' –
"בחודש האחרון ישנה תחושה שהמציאות הישראלית הולכת ומצטמצמת, לפחות ברגעים מסוימים, לכדי רשימה. רשימה אחת ארוכה, שאותה אנחנו סופרים כעת לאחור: מ-251 ל-97... ל-79, וכן הלאה. רשימה של שמות, כל אחד עולם מלא ועשיר, אבל ברשימה הוא, קודם כל, שֵׁם (ותמונה). הזוועות של תחילת המלחמה ושלל מאורעותיה קיבלו (ומקבלים ללא הרף) מעמד סמלי-מטפורי, כשאת המקום של החור, אותו לא ניתן לחוות באופן ישיר, כיוון שהוא ״יותר מדי״, תפסו אינספור דימויים ויזואליים ומילוליים, המוזרמים אלינו השכם והערב ברשתות החברתיות ובתקשורת. אבל הימים האחרונים, באופן מיוחד, מייצרים רגעים שבהם כל הדימויים והמטפורות, הרגשות והסבל, מצטמצמים לרשימה אחת בלתי נסבלת וכל כך חשובה. מצד אחד, מה למציאות הנוראית הזו, של החטופים שנמצאים שם, ולרשימה. זו הרשימה הכי לא ״רשימתית״ שאני מכיר, היא חיה ופועמת; ומצד שני, אנחנו נאחזים ברשימה, ולעיתים היא העדות הכי מוצקה למה שקורה מסביבנו. הכל נשאב אליה, אין בילתה. זה מצמצם משהו, זה נותן שֵׁם ואוסף שמות, עדות שֵׁמית ניתנת לספירה המצביעה על אלו שאינם ועל אלו שכבר כאן, עם המעבר של שמות מרשימה אחת (״החטופים״) לרשימה אחרת (״השבים״).
- פרסומת -
מה שחומק / טוביה ריבנר
מַה שֶּׁחוֹמֵק מִשְּׁמוֹ
מַה שֶּׁמּוֹחֵק אֶת צַלְמֵנוּ
מַה שֶּׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה וְהָיָה
מַה שֶּׁלֹּא נִתָּן לְהָקִיא וְלֹא לִבְלֹעַ
הוּא צֵל לָבָן הַמּוּנָח עַל כָּל מִלָּה.
עוֹרְבָן צָעִיר חוֹצֶה בַּאֲלַכְסוֹן
עֵץ הַתּוּת מוֹשִׁיט אֶת עָלָיו הַגְּדוֹלִים לְחַלּוֹנִי
בֵּינֵיהֶם תָּר כָּרוּחַ צְחוֹק יְלָדִים.
Photo by Arno Smit on Unsplash
