סיפור, זיקנה, חוכמה
פרופ. עמיה ליבליך | 26/1/2025 | הרשמו כמנויים
בימים האחרונים אני קוראת ספר של מספר אירי בשם ניאל ויליאמס (Niall Williams ) שנושא את השם "This is Happiness " – ומה יכול להיות מתאים יותר לקריאה בימים אלה, או, בעצם בכל יום? הספר מתאר את החיים בעיר גשומה מאוד בשם פהה, ומה קורה כאשר הגשם פוסק מלרדת. הוא מלא צחוק וחוכמת חיים. הספר נכתב מנקודת מבטו של המספר כשהוא זקן, ולעיתים הוא מתבונן כביכול במה שכתב על נעוריו בבית סבא וסבתא, ואיננו בטוח אם זו האמת המדוייקת כפי שהתרחשה... ואז עצרתי והעתקתי את המשפט המדהים "The truth turns into a story when it grows old" , ובעברית שלי "האמת הופכת לסיפור כשהיא מזדקנת". ואולי – כשאני מזדקנת. ועוד הוא אומר, כפי שאמרו לא מעט חוקרים בפסיכולוגיה נרטיבית "כולנו הופכים לסיפורים לבסוף".
אני שמחה להיות במחנה שמסתכל על האמת במבט חומל שכזה. אני לא שופטת ולא שוטרת, אפילו לא היסטוריונית, ואני פטורה מחובות הדיוק וההוכחה. המשפט הזה יעיל במיוחד עבורי כשאני מעודדת אנשים – ולא רק זקנים - לכתוב את סיפור חייהם, ולא לדאוג אם אינם זוכרים בדיוק איך זה היה. הרי ברור שגם אם נשתדל לא נצליח להעלות את האמת לאמיתה. ואולי זה בפני עצמו כל כך מעניין: מה מבין כל האירועים שעברתי אני זוכרת? ואיך זה משתנה מתקופה לתקופה? ועוד, אני כלל לא מתנגדת ל'קישוט' הסיפור הזכור בפרטים מהדימיון. להפך. פעמים רבות מגלה המחקר כי מה שחשבתי שאני מדמיינת, אכן קרה באמת...
בשבוע שעבר השתתפתי בכנס של חבורה מעניינת שקוראת לעצמה "חוכמת ההזדקנות". זוהי קהילה המטפחת זיקנה מיטיבה, כלשונם. במקורה, וגם לפי האופן בו היא מציגה את עצמה, תנועת או קהילת 'חוכמת ההזדקנות' יצאה מנקודת מבט בודהיסטית. אולם, נראה לי כי כיום היא איננה מוגבלת לגישה זו דווקא. כמו רבים אחרים מעלה הקבוצה על נס את מונח ה'אלדר' – זקן או זקנת השבט, מי שרכש חוכמה בחייו/בחייה הארוכים ומוכן להעמיד אותה לרשות האחרים. זו לא רק הצהרה, אלא בעצם חבורה של אנשים מזדקנים שבעצמם מגלים את החוכמה באורח החיים שלהם ובהשקפותיהם. ובעצם מהי הזדקנות? כבר מילדות אנו מזדקנים, כידוע. היה תענוג לשמוע את אלה, ואת חוכמת החיים שהביאו לכנס.
בשנה האחרונה אני מתנדבת בבית דיור מוגן שבו אני מציעה קבוצת כתיבה על סיפור החיים. אין הכוונה לכתוב אוטוביוגרפיה מסודרת, אלא להעלות מהזיכרון רסיסים - אירועים שחוו או דמויות שפגשו במהלך החיים. הכתיבה נעשית בבית, ובמפגש קוראים המשתתפים מה שכתבו וזוכים להקשבה ואף לתגובות מיתר המשתתפים. אישה אחת שגילה היום מתקרב ל-90 כותבת לקבוצה (בכתב יד, במחברת), תחת כל כותרת שאני מציעה לכתיבה, על ילדותה בסיביר, מגיל 2 עד 7, כשמשפחתה הוגלתה מביתה בפולין בתקופת הכיבוש הגרמני. בפעם הראשונה היא מרשה לעצמה להיזכר ולכתוב על הימים ההם, על הקור, המחסור, הבדידות וההתמודדות. סיפור על כפפה שאבדה, או על הנעליים... הזיכרון שלה מרשים בפרטים שהיא מעלה, אפילו היא עצמה נדהמת ממה ש'עולה' ממנה בכתיבה. אני מאושרת להיות הכלי שאיפשר לה להגיע לזה.
אגב, מעניין לציין שאת הזקנים שגרים בדיור המוגן כבר לימדו להשתמש ב-AI, והם יודעים להפיק ממנו סיפורים, אך משוכנעים שלתהליך 'האמיתי' של העלאת הזיכרון והכתיבה, לרוב ביד, במחברת, יש ערך מרפא.
בימים אלה, כשכבר שבע חטופות צעירות חזרו בשלום הביתה, אני, כמו רבים אחרים, חושבת הרבה על מה שעברו בעזה. מה יהיה הסיפור שלהן, מתי ולמי יספרו אותו, ובאיזו גירסה. הסיפור שסיפרו לי עשרת שבויי מלחמת ההתשה שישבו למעלה משלוש שנים בכלא במצריים בשנת 1986-7 נמסר לי 13 שנה לאחר שחרורם (ראו בספרי 'חוץ מציפורים'). היו בני משפחה שסיפרו לי כי מעולם לא הביאו השבויים החוזרים את הסיפור שלהם הביתה, ורק סביב כתיבת הספר למדו על כך דברים שלא נאמרו מעולם במשפחה. לא אשכח כמה היה זה מרגש כשאחד מהשבויים הללו ביקש להזמין את בתו הבכורה שתשב איתנו כשאני מראיינת אותו, כדי שתשמע גם היא את הסיפור שלו, בפעם הראשונה.
גילי המתקדם איננו בסוד. מאז התחלת המלחמה, שאולי עכשיו אנו עדים לסיומה (הלוואי!) פונים אלי אנשים מפעם לפעם באופן הזה: "את, שעברת כבר כל כך הרבה, איך את רואה את מה שקורה עכשיו סביבנו? לאן זה הולך? איך זה ייגמר?" כאילו הפכתי עוגן לשבריריות החיים שלהם אך ורק בגלל שאני זקנה. אם אני חיה עדיין, סימן שיש תקווה? ואולי, אכן, יש קשר בין זיקנה וחוכמה? במסגרת פרוייקט 929 בו אני קוראת פרק בתנ"ך כל בוקר קראתי היום: "והחוכמה מנין תימצא",
