כבר קראת את "שתיים דובים"?
פרופ. עמיה ליבליך | 3/8/2013 | הרשמו כמנויים
לא רציתי להצטרף למקהלת הכותבים והדוברים על ספרו האחרון של מאיר שלו "שתים דובים", כי אי אפשר לחדש כלום בודאי. ובכל זאת, העניין מטריד אותי די כדי לחלוק את מחשבותי עם קוראי הבלוג הזה. אני כותבת את הדברים באופן כללי ומופשט, כך שלדעתי לא אפגום בקריאתכם.
הספר מעניין, קריא מאוד - כרגיל אצל שלו - מלא התייחסויות לתנ"ך, גדוש בתיאורי חי וצומח שלנו בארץ, כל זה כבר מתקבל אצל סופר זה כמעט כמובן מאליו. יש לו גם עלילה מפותלת וחזקה. אבל מה שהכי חזק בעיני לאחר סיום הקריאה הוא האלימות האדירה עד כדי רצח בכוונה תחילה, שעוברת כמופע תרבותי ואנושי נורמאלי, או כמו שאומרים ברחוב "נורמטיבי", הקורית במשפחות הכי טובות. מחוללי הפשע אינם נתפסים, וממילא אינם נשפטים ולא נענשים. בקהילה שלהם הדברים ידועים וכולם משתפים פעולה עם ההסתרה.
שני מניעים למעשי הרצח שמבצעים גיבורי הספר, הגברים: האחד הוא נקמה והשני הוא קנאה. במקרה הנקמה, אנו עדים לשרשרת של מעשי רצח. בחיק הטבע הנפלא של המושב הארצישראלי שמציג סיפורנו מתרחש רצח של כנופיית פשע, מעין חיסול חשבונות, וזה, כמובן בגדר "מתקבל על הדעת", שהרי כל אחד מאיתנו קורא עיתונים ושומע חדשות ויודע שיש פשעים, יש קרימינאלים שכאלה, והם בכלל בכלל "לא אנחנו". כיון שלמקום האירוע הזדמן במקרה ישיש, שהוא גיבורו הראשי של הסיפור, ונעשה שלא ברצונו עד לפשע, אין לעבריינים חסרי המצפון הללו ברירה אלא "לחסלו", ולביים זאת כמעידה על אבן. על כך מתרחשת נקמה, המבוצעת בעורמה חייתית על ידי חתנו המסור של הישיש, ובגינה נהרגים שני האשמים בלא שאיש ידע או ראה. שרשרת של נקמת דם, אם תירצו. החתן הנוקם חוזר הביתה כגיבור לזרועות אשתו, ומשתתף למחרת היום כשה תמים בלווית חותנו.
מעשה הרצח השני, אף הוא רצח כפול, הוא עונש על בגידה. המדובר בבגידת אישה צעירה בבעלה, שמפאת האימפוטנציה שלו איננו שוכב איתה, והיא מפתחת יחסי אהבה עם שכן רווק, צעיר ועדין, שלא ממקומותינו. כשבעלה מגלה את הבגידה, הוא רוצח את המאהב, מביים את התאבדותו, ומשחד שכן אחר שנקלע לזירה למסור עדות שקר שתצביע על התאבדות. תשעה חודשים לאחר מכן, לאחר לידת התינוקת, פרי האהבה, אותו בעל נבגד חוטף אותה מזרועות אמה, כולא אותה במחסן בלא מזון או טיפול כלשהו במשך שבוע ימים כשצרחותיה נשמעות בכל הכפר, עד שמתה. אחר כך הוא חוזר לאשתו ההמומה, וראה זה פלא, גם אוניו חזרו אליו והוא מוליד שתיים בנים - (על משקל "שתיים דובים", לדעתי). שני הרוצחים עליהם מדובר בסיפור, (אולי אלה "שתיים דובים"), השתמשו, דרך אגב, באותו רובה ענתיקה המטופל, משומן ועטוף ביד אוהבת על ידי הגברים במשפחה. והרי סמל שקוף מזה אינו נחוץ לנו אחרי פרויד, שעוד אשוב אליו כאן.
את המשטרה החוקרת - גם זו הבריטית המפשפשת באירוע הבגידה, וגם הישראלית הבודקת את מעשה הנקמה, אפשר "לסבן" בקלות, לפי הספר. המקרים אינם מתגלים, הם מתפרשים כהתאבדות או נפילה, והרוצחים חוזרים שמחים וטובי לב למשפחתם. זה מוליד בנים וזה יוצא מאבלו.
הסופר מציג בקצרה את הסיפור הגלוי אודות האירועים הנוראים של "הדובים", זה שמספרים למשטרה או לזרים במושב. השאלה הנשאלת - במיוחד לנו במקצוענו - היא האם מתחת לפני השטח של כל אדם רוחשים סיפורים סמויים כה נוראים? במשפחתי הרחבה אני יכולה למנות שלושה סודות איומים (!) שהתגלו לי בבגרותי: על המשפחה של דוד ז' שנספתה בשואה, ורק הוא שרד, כך שאשתו וילדיו שהיכרתי הם "סיבוב שני" בחייו: על הדודה נ. הרווקה הערירית, שפעם היה לה בעל וממנו התגרשה בצעירותה: ועל הבחור המופלא ד., שהיה עדין מדי לחיי הקיבוץ, והתאבד (ולבטח לא נרצח). אבל רצח, ואפילו מספר מקרי רצח שלא נשפטו, ככה בחברה 'טובה'???
בין המבקרים הראשונים של הספר היו שראו בו הוקעת הגבר והגבריות השמרנית, שכן בין היתר נכלל בספר משפט בדבר הצורך הבלתי נשלט של כל גבר להרוג. יתר על כן, הספר מפאר ומהלל את הגבריות הישראלית הידועה, שכוללת כישורים אגדתיים להתמצאות ולהישרדות במרחב בו אנו חיים. זה שכמה מהגברים בספר לוקחים לעצמם לעיתים חלק מהדיבור הנשי איננו משכנע שאנו עדים לשינוי מיגדרי של ממש. הגיבורה המספרת, שמאוד אוהבת את עצמה, אומרת פעמים רבות שהיא לא רק אישה אלא גם גבר. גם האישה הבוגדת, כשניסתה לנוס על נפשה, פגעה בגופו של בעלה באופן בלתי הפיך. אם כן, לגבר יש צורך להרוג, אליבא דשלו, אך המספרת, שהיא אישה דרכה מגולל שלו את העלילה, היא שותפה בשתיקה. היא איננה מגנה מעשי רצח אלה, שאחד מהם נעשה על ידי סבה והשני על ידי בעלה. תקראו את הספר - ותבינו.
נכון, יש בספר עוד מקרה מות מזעזע, אלא שכאן לא בידי אדם, ולא אתייחס למשמעותו הפעם. (אין צריך לומר שגם הנחש, המעורב במות זה, הוא סמל פאלי ידוע.) מכל הדברים המרתקים שתיתקלו בהם בקריאה אני מבקשת להאיר את עינינו רק לתופעה שלפי הרומן הזה, שהוא כבר רב מכר ענק ועוד ימשיך להיות, רצח בכוונה תחילה מתרחש מתחת לאפנו, ואינו נענש, גם אצל "מלח הארץ", והעולם כמנהגו נוהג. כן, גם פרויד דיבר על אינסטינקט המוות, אבל בעיניו זה היה צורך שנשאר ברוב רובם של המקרים בגדר פנטזיה, משאלה בלתי ממומשת, ואפילו לרוב בלתי מודעת. ואילו פה בספר אין כל מרחק בין האינסטינקט לבין המעשה, נדרשת רק רשימה מסודרת ומוקפדת של פריטים הדרושים לביצוע הרצח המושלם. אני מלאת חרדה וסלידה מן המסר הזה. ואפילו הנחמה שכל זה רק בדימיונו הקודח של המחבר איננה זמינה, לצערי. האם עלי לקבל תמונה זו כמציאותית?
