אוי, הזיקנה
פרופ. עמיה ליבליך | 22/2/2015 | הרשמו כמנויים
בחודש אוקטובר 2015 ימלאו לג'רי ברונר 100 שנה. כן, הפסיכולוג הדגול הזה יהיה בן 100, והוא עדיין הולך, מתפקד, חי בביתו, ומדבר פסיכולוגיה. כבר כתבתי כאן כי אני מחשיבה אותו למורה שלי בתחום הנרטיבי, אם כי אף פעם לא ממש ישבתי בשעורים שלימד. השפעתו בתחומי עבודתו היא אדירה, הוא הכיר את כל מי ומי בעולם האינטלקטואלי, וההיסטוריה האישית שלו היא ממש ההיסטוריה של הפסיכולוגיה האקדמית. בכל נסיעה שלי לארצות הברית אני נוהגת לבקר אותו ונהנית משיחותינו.
אם כן, בראשית החורף, כאשר ביקרה כאן חברתי רותאלן ג'וסלסון, שהיא היום אחד מהמובילים של המחקר הנרטיבי בפסיכולוגיה (ואתם מוזמנים לראות את המאמר הראשון בחוברת האחרונה של American Psychologist כדי להיווכח בכך), יצאנו לטייל על החוף ביפו ודיברנו על ברונר. רותאלן חזרה ואמרה דבר שכבר מספר פעמים עלה בינינו: "צריך לראיין את ברונר ולשמוע מפיו את סיפור החיים שלו, לפני שלא יתאפשר הדבר". אמרתי בזהירות כי ודאי הדבר נעשה כבר, אולם רותאלן חשבה שהיינו יודעות על כך. היא חשבה שעלי לטוס לניו יורק בהקדם ולקיים איתה, או בלעדיה, את הראיון המתבקש. אני טענתי שאני עסוקה במשרה אחראית, ואיני יכולה להיעדר מהארץ עכשיו. כמו כן איני מאמינה כי ראיון אחד ולו גם ארוך – הוא כל מה שנחוץ. סוכם בינינו שהיא תקיים את הראיון הראשון, ותשלח אלי לשיקלוט את ההקלטה. אחר כך אני אתכנן מפגש שני, בו גם אני אהיה נוכחת.
ובכן, רותאלן אכן נפגשה איתו, ואני כבר עבדתי על ההקלטה הראשונה – אלא ש... כאן בעצם מתחיל הלקח המפציע מהסיפור: אוי, הזיקנה, או: מה כבר אפשר לצפות משיחה עם בן אדם בגיל מופלג כזה...
נתחיל מההקלטה: ג'רי ברונר קיבל את חברתי בביתו ליד אוניברסיטת ניו יורק, ושאל: "מדוע אנו נפגשים בעצם"? רותאלן חזרה על מה שאמרה לו בשיחתם הטלפונית: "עמיה ואני רצינו לשמוע ממך את סיפור החיים שלך". אחרי שוידא כי שמע, שאל "מי זו עמיה", ורותאלן הזכירה לו את ידידותנו. אחר כך המשיך וטען "אבל את הרי יודעת שכתבתי אוטוביוגרפיה, והכל נמצא שם. “In search of mind” הוא שם הספר".
אכן, תשובה לעניין. נודה ונגיד כי קיומו של אותו ספר, בין ספריו המרובים של ברונר, נשמט מידיעתנו, וזוהי אם כן נקודה חשובה לטובתו. רותאלן הבטיחה שתקרא את הספר, אולם, בכל זאת קיימה עם ברונר שעתיים של שיחה, שהיא בעיני מאוד מאוד עצובה. לאורך השיחה ג'רי התקשה לשמוע את רותאלן, וקרא לעצמו שוב ושוב "מרואיין גרוע" משום שאיננו זוכר את הדברים שביקשה לשוחח עליהם. רותאלן דיברה הרבה בשביל מראיינת מנוסה, בניסיון "להזכיר" לו דברים ידועים – למשל כשאמרה לו שהוא ידוע כמי שאחראי על שלוש מהפכות חשובות בפסיכולוגיה של המאה ה-20 והיא רוצה "רק" להבין איך הגיע לרעיונות החדשניים שלו. ג'רי לא היה מסוגל לענות. הוא ידע כי הוא מאכזב את המראיינת שלו, ואמר זאת כמה פעמים. דיבורו היה שבור וקטוע. אמנם סיפר מעט על הוריו, על עיוורונו כתינוק, על יהדותו וחוויותיו במלחמת העולם השנייה – אבל לרוב השאלות הטובות של רותאלן בנושאים פסיכולוגיים היו תשובותיו ריקות. הוא לא היה מסוגל לומר מי הדריכו אותו בעבודת הדוקטוראט שלו, למשל, או מדוע בחר ללמוד באוניברסיטה זו דווקא. מפעם לפעם שב והביע את תחושתו שאינו עונה, או עונה שלא ממין העניין – מה שלמרות מחאותיה של רותאלן היה מדויק. אחרי שעתיים ביקש מרותאלן להפסיק כי עיף.
אני שיקלטתי את ההקלטה בקפדנות, ומיד גם הישגתי את הספר האוטוביוגרפי שהזכיר. רותאלן רכשה עותק משלה ואנו קוראות אותו במקביל ומשוחחות על הספר בסקייפ. כשראיתי שהספר יצא לאור ב-1983, כלומר נכתב בודאי 2-3 שנים לפני כן, אמרתי – טוב, אבל עוד למעלה מ-30 שנה, עד ימינו, לא כוסו בספר הזה, ונוכל אולי להשלים אותן. רק כשקראתי את 250 עמודי הספר הבנתי, מתוך השוואה, מהי זיקנה מופלגת שכזו. כי הספר הוא מופלא בעיני, כתוב בתבונה, בהומור, בביקורת עצמית, מקיף נושאים רחבים כים – מפסיכולוגיה, פסיכואנליזה, פילוסופיה, אנתרופוליגה וחינוך, טוחן הרים יחד ומפיק מהם תרכובות חדשות ונועזות, צוחק על עצמו ועל חוצפתו, וממשיך במרץ הלאה. זהו סיפורו של אדם ענק, האיש שהיה ג'רי לפני 30 שנה, כשטרם מלאו לו 70 – ואיה הוא האיש הזה עכשיו?
עדיין אני רואה בג'רי ברונר בן 99 "פנומן". אבל, השיחה הנוכחית (שאיני חושבת כי תניב איזו כתיבה נוספת מעבר לבלוג זה), והספר שהיה לעומתה, מדגישים בפני את ההרס הרב של הזיקנה, ובמקרה של מורה דגול זה מאוד עצוב.
