על תפילת חלב לניצן יוגב | שני סמאי-מוסקוביץ'
ד"ר שני סמאי-מוסקוביץ' | 14/1/2025 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
תפילת חלב מאת ניצן יוגב. עורך: אלי אליהו. פרדס הוצאה לאור, 2024. 89 עמ'.
חרדהפַּחַד הַגְּבָהִים שֶׁלִּי אֵינוֹ מְבֻסָּס עַל הַפַּחַדלִפֹּלאֶלָּא עַל הַדַּחַףלִקְפֹּץ
במובנים רבים, הדחף לקפוץ, שמאיים על קיומנו, קשור לבלי היתר לדחף לכתוב. השירה היא לעתים התמסרות רגעית לדחף המוות, שמחלצת מאיתנו גם את דחף החיים. המגע הזה עם התהום הכמוסה והמאיימת ביותר – מהווה חלק בלתי נפרד מזהותנו. ורק באמצעות המגע עם התהום, עם הכאב – נוכל להרגיש שלמים, חיים.
לעבודת השירה יש נופך של עבודת חלום. היא קשורה ליכולת שלנו להרפות מכללי המציאות, ולהיכנס לעולם בו הכללים משתנים תמידית, אינם ידועים לנו, סוחפים אותנו למחוזות שאפילו אנחנו לא תמיד ידענו שקיימים אצלנו. הלוגיקה וההיגיון, הסיבתיות, כללי התחביר, הרציונליות – כל אלה מתמוססים, על מנת לאפשר ללא מודע לצוף במלוא הדרו. אסוציאציות, עוצמות של רגש, שברי זכרון ומקטעי בדיון – חוברים להם יחדיו בתרכובת ייחודית לכל שיר ושיר. תפילת החלב של ניצן נגעה בנימי לבי וגופי באופנים שונים – חלקם חדים, חלקם מעלים דמעות, חלקם מריחים כמו עוגה אפויה בתנור, חלקם גחלים רוחשות תחת כפות הרגליים.
את הספר פותחת תת הכותרת "תשע להבות", הנה הן בשיר:
לימודי ליבהאַל תִּתְפַּתִּי לִמְדוּרָה אַחַת.קִפְצִי לְאֵשׁ חַיָּה וְעוֹד אַחַת,כַּחֲתוּלָה עִם תֵּשַׁע לֶהָבוֹת.קְחִי לָךְ אֵשׁ וְלֹא אִישׁ.לִבָּה פּוֹגֶשֶׁת לִבָּהוּמַבְעִירָה בָּהּאֶת עַצְמָהּ,כְּנֵר הַנְּשָׁמָהאֲשֶׁר דּוֹלֵק בְּלִי לְהַרְגִּישׁ.
תשע הלהבות, שנקשרות אסוציאטיבית לתשע נשמות החתול, הן למעשה נשמות-להבות. השיר מציע תכנית פעולה: הוא מפלס לנו דרך של אש, מזמין אותנו לקפוץ לתוך האש ללא פחד. לדבוק באש ולא באיש. אך גם הדבקות הזו היא למעשה תהליך בו יש תנועה מתמדת בין היכוות לבין חיות. אני חווה את השיר כמחזיק בחובו באופן פלאי ייאוש ותקווה. אש במקום איש, ליבה במקום לב - כלומר, התרחקות מהעולם האנושי, שאולי אכזב וחרך. ובו בזמן – מציאת קו מילוט דווקא ברגעים הקשים האלה – האש, שלצד היותה שורפת, היא גם "אש חיה", מקור החיים, וישנם סוגים שונים של מפגש המאפשרים אותה, כגון: "ליבה פוגשת ליבה, ומבעירה בה את עצמה". נר הנשמה, הדולק בלי להרגיש, מכיל בעצמו את העצב והגעגוע אך גם את הזיכרון וההמשכיות.
הנשמות-להבות פועמות בחיות (תשע פעמים!), ובו בזמן חדות כלהב, לוהטות ומאיימות ללחך את כל הנקרה בדרכן. האין זאת אלא חוויית החיים?
השיר הבא בספר קורץ לשיר הזה, מהווה אולי מעין הרגעה שלאחר הסערה. אפשר להרגיש בו ממש את התנועה - מהסערה לעדינות. זה שיר מקומי-גולני, במובן שהמתגוררות במקום חשות אותו תדיר על בשרן:
עניין של מינוניםשַׁרְקִיָּה מְגַלְגֶּלֶת עֵשֶׂב לְעַצְמָהּ.הֶבֶל פִּיהָ נְזִיפָה חַמָּה,סוֹדֶקֶת דֶּרֶךְ רִשְׁתוֹת הַבַּיִתקַרְנֵי אָבָק.וְהָעֶרֶב נְשִׁיבַת לְבָנָה עֲדִינָה.מִלְמוּלֵי הָאֲוִיר הַפָּעוֹט. גַּחְלִילִיתמַמְרִיאָה חֶרֶשׁ.רוּחַ רְוָחָה.
שמו של הספר, תפילת חלב, מאפשר הצצה לקולמוס דיו האימהות:
תפילת חלבלוּ יָכֹלְתִּי הָיִיתִי הַמֵּינֶקֶת הַגְּדוֹלָה שֶׁל הָעוֹלָם.יוֹשֶׁבֶת בְּמִקְדַּשׁ הֶחָלָב הַצָּהֹב וּמְנִיקָהתִּינוֹק וְטַלְיָה וּכְפִיר וְגוּרֵי לִוְיְתָנִים. מַשְׁמִיעָהגִּרְגּוּרִים קְטַנִּים. וּבְכָל פַּעַם שֶׁהָיִיתִי קְרוֹבָהלְהִתְרוֹקֵן, הָיִיתִי מִתְמַלֵּאת מִיָּד. וְלֹא הָיָה לִירֶגַע לְהַרְגִּישׁ לְבַד.אַךְ בְּנִי בּוֹכֶה דָּםוַאֲנִי עוֹדֶנִּי דּוֹמַעַת חָלָב –עַל זֶה שֶׁנִּגְזַלוְעַל זֶה שֶׁלְּעוֹלָםלֹא יֶאֱזַל.
הדימוי הזה, "המינקת הגדולה של העולם" הוא דמוי מופלא. לחלב, הזהב החדש, יש מקדש משלו, ובתוכו – המינקת, המעניקה הזנה תמידית, קונקרטית ונפשית. המינקת הזו מורגשת כטבור העולם, ופעולת ההנקה, כפעימות הלב, הנה הפעולה הבסיסית והראשונית ביותר. כל צעירי ממלכת החי מגיעים למינקת, שמעניקה ומיניקה ומגרגרת. אחד ממובניו של "כלכלת השד המניק" מתייחס לכך שהשד מתמלא עוד ועוד עם התרקנותו, כלומר – הנתינה ממלאה ואינה מרוקנת. והפעולה הזו, מספר לנו השיר, היא פעולה של יחד, שאינה נותנת "רגע להרגיש לבד". אך בזו בזמן, הפעולה הזו עשויה להיות כואבת, מדממת. הנתינה העמוקה הזו, שהיא משאלתה של הדוברת – החלב השופע, הנוטף – מתמזגת בדמעות, כאילו האושר הכי עמוק נוגע בעצב הכי עמוק – על מה שנגזל, ועל הגודש של זה שלעולם לא יאזל. ושוב, השד מוחשי והרגשי מתמזגים פה – השד גדוש ומתרוקן , וכך גם הנפש.
ומן העבר השני, הנה מופיעה הסובייקטית השותה:
אבן השתייהאֲנִי שׁוֹתָה אֶת יַם הָעוֹלָםוְהָעוֹלָם אֵינֶנּוּ מָלֵאפִּיּוֹתָיו נוֹטְפִים פְּרָחִיםכְּמַרְזְבִים פְּתוּחִיםוַאֲנִי פּוֹטֶנְצִיָּאלנִזְרֶקֶת לִי מִגַּלאֶל גַּל, נֶאֱסֶפֶתאֶל עִקְבוֹתַיוְאֵינִי מִתְמַמֶּשֶׁתכְּלָלאֲנִי שׁוֹתָה אֶת יַם הָעוֹלָםוְהַיָּם אֵינֶנּוּ כָּבֶהנִצָּנָיו מְחַלְחֲלִיםכְּשָׁרָשִׁים חוֹלִיםלְעוֹלָם לֹא אֶרְוֶה.
אבן השתייה היא מושג מורכב, כאילו ניתן לייצר מים חיים מתוך האבן. זוהי אמירה החולשת על העולם כולו, מדגישה את הקשר הבלתי נפרד בין כל אחת ואחד מאיתנו לממלכת הטבע והחי. ב"ים העולם"- "העולם איננו מלא", ו"הים איננו כבה". הדוברת מיטלטלת בין הגלים בים העולם הזה, נזרקת ונאספת, אך אינה מתממשת. הניצנים המחלחלים בקרקעית מכילים בחובם פוטנציאלים אך גם עלולים לזהם, להחליש. החוויה הזו, של הפוטנציאל הגלום שאינו תמיד מצליח לתפוס את הגל בדיוק בזווית הנכונה, ואולי אפילו ההפרעה שלנו לעצמנו – היא בוודאי חוויה מוכרת. חוויה שמייצרת צמא תמידי, ותחושת חוסר רוויה, שיכולה לגרום לנו להתרסק בין הגלים, או לסייע לנו להמשיך ולנסות לתפוס את הגל הבא.
