הָשִׁיבוּ לִי אֶת הַיֶּלֶד שֶׁלִּי כְּמוֹ שֶׁהַנֶּפֶשׁ חוֹזֶרֶת לַגּוּף עִם פְּקִיחַת עֵינַיִם
עלון פסיכולוגיה עברית | 12/1/2025 | הרשמו כמנויים
העצבים שוב מרוטים – תהיה או לא תהיה? לקוות או להתאכזב מדעת, בכדי לא להתרסק? שוב מתחזקים אותות עסקה קרבה, אבל קריאת המציאות שלנו כבר מעורערת – מה מעיד על מה? איזו ידיעה היא ידיעת סרק, ואיזו מספרת על שינוי והתקדמות? חוסר האונים הנרכש מקשה על הנפש לצאת מגדרה, היא נשארת תחומה, חתומה. התקווה היא מקור לא אכזב לכאב. ובכל זאת. הלוואי. ובתוך כך, ארבעה לוחמים נוספים איבדו את חייהם אתמול בבית חאנון. מספר הנופלים בתמרון בעזה עומד על ארבע מאות. ארבע מאות ילדים, בני זוג, אבות, אחים, שהיו ואינם עוד. ליבנו עם המשפחות השכולות.
גם השבוע באתרנו מאמרים מקצועיים חדשים וטורים מאירי עיניים.
מקורות הסבל האנושי לפי הגישה האקזיסטנציאליסטית הנם באזורי החיכוך והקונפליקט הנובעים מהעימות בין האדם לבין עובדות הקיום – המוות, הבדידות, החירות והמשמעות. עובדת סופיותנו ואימת ה"אין" (nothing) ניצבת כמקור כאב מרכזי המניע את עולמו הפנימי של האדם לתהליכי נבדלות ואינדיבידואציה ההכרחיים להתפתחות והתגבשות העצמי הפרטי וקיום מערכת ראשונית של חופש. הטראומה מהווה "מצב גבול" החושף את האדם באופן ישיר ולא מתווך לחרדה הקיומית, לשורש ה"אין" הטמון בלב ישותו, וכך באופן פוטנציאלי להאצה בהתפתחות והתגבשות ה"אני". מאמרו של דוד מעוז ישראל מציג את עיקרי הגישה האקזיסטנציאליסטית ואת רעיון הטראומה כאירוע המזמן הזדמנות לצמיחה.
למידה ברעש: תקשורת חברתית בגיל החביון כבסיס להבנת "הפרעות משמעת" בכיתה - מאמרה של חנה פישר גרפי עוסק בתקשורת חברתית בגיל החביון (כיתות ד'-ה') ותפקידה של "ההמולה" בכיתה. המאמר מציע גישה חדשה להבנת "הפרעות המשמעת" בכיתה, המובילות לרעש ולחוסר סדר, ומצביע על כך שזו אינה בעיה של חוסר משמעת אלא תוצאה טבעית של התפתחות חברתית בגיל זה. ילדים בגיל החביון מפתחים תהליכים קבוצתיים, שבהם הם מעבירים מידע אחד לשני דרך תקשורת קולנית ולעיתים חסרת סדר. המורה, תפקידם לא להכתיב את הלמידה אלא לתמוך בתהליכים החברתיים והקבוצתיים, תוך הכרה בכך שהרעש הוא חלק מהלמידה.
מודל DIR: גישה התפתחותית-רגשית אינטגרטיבית לקשיי תקשורת – מאמרו של אלכסנדר מושקוביץ סוקר את מודל DIR - גישה טיפולית חדשנית לקשיי תקשורת בילדים עם צרכים מיוחדים, ובמיוחד אלו על הספקטרום האוטיסטי. המודל, שפותח על ידי ד"ר סטנלי גרינשפן וד"ר שרינה וידר, שם דגש על הבנת עולמו הרגשי של הילד, זיהוי דפוסי החשיבה הייחודיים לו, ובניית קשרים משמעותיים עם הסביבה. המאמר דן בעקרונות המרכזיים של המודל, תשעת השלבים ההתפתחותיים, ויישומו במסגרות שונות.
במדור הספרים – ספרה של שחר דואק, 'מאובנים מתעוררים לחיים', ספק־רומן ספק־ממואר. במרכזו אישה צעירה בשם שחר ואנו מלווים אותה כעשור, החל בשיחות עם המטפלת שלה דרך פרשות דרכים משמעותיות בחייה: נישואים, משבר, לימודים והפיכתה לפסיכולוגית. שני פרקים מתוך הספר באדיבות הכותבת וההוצאה לאור זמינים לעיון.
ובפסיכובלוגיה -
ד"ר ליאור גרנות בטקסט שחודר מתחת לעור, עוזרת לנו לרגע לדמיין את נקודת מבטם של הורים לתצפיתנית שעודנה חטופה בעזה.
"..ואז, השבת השחורה משחור הנוראית הזאת, שבה כל החיים שלכם, כל מה שידעתם על העולם התהפך - - - אני בסדר, אמא, היא אומרת לך בטלפון, זה רק אזעקות, ככה הם חיים פה, זה רק אזעקות. וזהו, השיחה מתנתקת.ומאז את לא ראית אותה – 457 ימים את לא ראית אותה. הילדה שלך בגיהינום, ואתם – בגיהינום שלכם. הילדה שלך, שאפית לה את כל העולם בעוגות מתוקות. אתם דופקים על כל השולחנות, כמו שאתם יודעים, אתם מרימים את הקול, אתם צועקים בהפגנות, אתם מתראיינים לכל כלי תקשורת אפשרי. אתם נאבקים על הילדה שלכם. איזו מדינה היא זאת שחוטפים את הילדה שלך ממנה, ואת צריכה להיאבק על החזרתה מהגיהינום".
בעזרת תאור מקרה נוגע על צעירה דתיה שנתקפת בהתקפי חרדה כשהיא יוצאת לדייטים, סביב סוד אפל בעברה שנתפס ככתם שלא ימחק, כותבת ד"ר מרים אבנרי כהן על התקווה כמאפשרת לתקן באמת.
"לעיתים אנו עלולים להילכד בתחושה שישנם בחיינו או בחיי זולתנו דברים בלתי ניתנים לתיקון. לפעמים נעשו מעשים קשים מנשוא, אמון נבגד, מערכות יחסים נפגעו עמוקות. נדמה שחצינו את נקודת האל-חזור, החמצנו את השעה. אך קולה של היהדות תובע מאיתנו לשאת בשורה אוניברסלית לכלל האנושות: ישנה תקווה, והיא הרוח החיה המניעה את מפרשי התיקון".
דנה אברמוביץ' בטקסט על ניצחון הרוח בעבודה עם הפרעות אכילה -
"את מאמינה שערכך נמדד במשקלך. ככל שאת שוקלת פחות, כך ערכך שוקל יותר. כשאני שואלת אותך על סמך מה האמונה הזו, את עונה בבטחה שאנשים מעריכים אנשים רזים".
וד"ר חנה דויד בטקסט כואב - מה נשתנה? מ-1948 ל-2023, 2004, 2005.
• / דליה רביקוביץ'
שֶׁלֶג בֶּהָרִים
מֵעַל לַמְּקוֹמוֹת הַגְּבוֹהִים
וּמֵעַל יְרוּשָׁלַיִם.
רְדִי יְרוּשָׁלַיִם
וְהָשִׁיבִי לִי אֶת הַיֶּלֶד שֶׁלִּי.
בּוֹאִי בֵּית לֶחֶם
וְהָשִׁיבִי לִי אֶת הַיֶּלֶד שֶׁלִּי.
בּוֹאוּ הֶהָרִים הַגְּבוֹהִים
וּבוֹאוּ הָרוּחוֹת
וְשִׁטְפוֹנוֹת בַּנְחָלִים
וְהָשִׁיבוּ לִי אֶת הַיֶּלֶד שֶׁלִּי.
וַאֲפִלּוּ אַגְמוֹן כָּפוּף
אוֹ גִּבְעוֹל רָזֶה בַּזֶּרֶם
וְשִׂיחֵי מִדְבָּר חוּטִיִּים
הָשִׁיבוּ לִי אֶת הַיֶּלֶד שֶׁלִּי
כְּמוֹ שֶׁהַנֶּפֶשׁ חוֹזֶרֶת לַגּוּף
עִם פְּקִיחַת עֵינַיִם.
Photo by Denys Nevozhai on Unsplash
