'כסאות כתומים'- הרהורים ברוח התקופה | עינת כפיר
עינת כפיר | 14/12/2024 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
כשנוסעים בכביש הכניסה למצפה רמון, עוברים כיכר פשוטה שעליה מופיע הכיתוב "מרחב השראה". זו קריאה להתעוררות הרוח תוך כדי התנועה בתפאורת המכתש המדברי. המילה השראה תופסת את החיבור הפורה בין דבר חיצוני שמעורר באדם את הפנימיות היצירתית שלו. הרעיון לכתוב על השנה שחלפה יצר עבורי מרחב השראה. לאונורה קרינגטון כתבה את המשפט הבא ביחס לכתיבת שירה- "קשה לגרום למילים להתחרז, כמו שקשה להוביל עדר של תרנגולי הודו וקנגרואים בדרך ראשית ולדאוג שילכו יפה יחד בלי להביט בחלונות הראווה. יש מילים רבות כל כך וכולן נושאות משמעות" (1). אצלי בראש הרעיונות השתוללו, התבלגנו ובהדרגה התארגנו יחד לחיבור שאציג בפניכם.
מרעיד לחשוב על העתיד בתקופה הזו. הולכים לישון בלילה בשאלה למה נקום מחר בבוקר, מה קרה? מי חוסל, מי נפגע, ומה עם העסקה?. עוברים מנקודת רתיחה לנקודת רתיחה, מוצפים ומסוחררים מגודש האירועים.
באוקטובר, עוד בימים הראשונים של המצוקה והבלבול, הצצתי במאמר של פרויד על המלחמה (2). תפס אותי צירוף המילים "הרשמים הכופים את עצמם עלינו" שעזר לי לנסח את התחושה שהמציאות התנפלה עלינו. דמיינתי שהאטמוספירה שהייתה מרחב אוורירי עצום ועוטף התכווצה והיא לוחצת ומועכת. הרגשתי כיצד האפשרות לחיות את חיי כמקודם, חומקת ממני ומתרחקת. רציתי לסרב למציאות, והזיכרון של מצב התודעה השקט יותר עוד נכח חי בתוכי. ההתנפלות נחוותה חזק גם בגוף. בביקור הראשון שלי בים הקיץ התהלכתי על שפת המים והרגשתי כובד עצום, כאילו הדם שלי ספוג בחומר מתכתי. כעבור כמה זמן הגיעה הקלה מסוימת והרפתי את הגוף למנוחה על החול. לאורך התקופה אני נתונה למשיכה בין שני קטבים, האחד, לקחת חלק בדבר הגדול שמתרחש, להישיר מבט, לדעת, להרגיש, לנסות להיות מחוברת, לתת לזה לעשות בי, והשני לחפש אחרי הבועה הכי פנימית ופרטית.
בשבועות הראשונים שעות הטיפול היו השעות הכי מאוזנות שלי ביום. ההתפנות מעצמי הייתה מאווררת. עקבתי מרותקת אחרי זרימת החיים של המטופלים שלי והאופן שבו כל אחד מהם מתמודד עם המצב. אנחנו עובדים במקצוע שמעשיר ומרחיב את נקודת המבט שלנו על העולם. אנסה לאסוף קולאז' שנוצר בתוכי מתוך המפגש עם המטופלים במשך התקופה:
חושבת על מי שהתגייסה מיד עם פרוץ המלחמה ונתלשה מהחיים שלה ומהטיפול למשך חודשים, עוברת להקשבה לייסורים ולבושה של זה שלא היה מסוגל להתייצב לשירות מילואים. תומכת באם הצעירה שבן זוגה גויס והיא נשארה לבד עם ילד עם צרכים מיוחדים ובשעה שאחרי שומעת את התיאורים שוברי הלב של טייס הכטב"מ שבשביעי לאוקטובר ניסה להציל נפשות וכאב את הכישלון באופן אישי. פוגשת את תהומות האבל אליהן צנחה המטופלת הוותיקה והיקרה שאיבדה את בן זוגה האהוב במסיבת הנובה, וממשיכה לאם שחרדותיה זינקו לעוצמות אדירות של תרחישים פרועים, עד שנמלטה מהארץ לכמה חודשים והוקל לה. אני עדה לתלישה שמתרחשת בחייה של מפונה מהצפון והיא קוטעת גם את הטיפול מבלי להיפרד. מפגשים עם זו שבוכה את הכאב, היא בוכה ובוכה... מפגשי זום עם מטופלים שגרים מחוץ לארץ, מקבלת דיווחים מברלין על השתגעות הקהילות הפרוגרסיביות ומניו יורק על אכזבה מהקהילה הלהט"בית ביחסה למצב. כשאני מטפלת בזו שחיה בלונדון אני מוצאת יותר חיבור לעיסוק הוותיק שלה בהסברה ובאנטישמיות. מי שבחזית המחאות מבקשת ממני לחשוב יחד על השאלה איך אפשר להביא ילדים לעולם כזה? אחרת עוסקת בתכנים של רוע וקורבנות. יש מי שבוחרים כמעט ולא להתעסק במצב בזמן הטיפול ובכל זאת אחת מהם קנתה לאחרונה נדל"ן בחול. יש מי שמבקשים לחזור לטיפול, חוששים ומבולבלים. אחד הדברים המטלטלים ביותר הם הסיפורים שמתגלגלים מפה לפה ומספרים על המצב בעזה, על חיילים מצולקים בנפשם, עדויות על זוועות המלחמה. בתמונה בדמיון אני קשורה לבלוני עולמות שמרחפים במרחב כמו כוכבים. ההימצאות ברשת של יחסים עוזרת לי לדעת משהו על עצמי, אני מחפשת ומוצאת את מקומי בנוף האנושי שסביבי.
יחד עם זאת, גם לא פשוט להיות בין אנשים בתקופה הזו. אני מסתבכת בשאלת המשמעות של היות מטפלת במין האנושי, מאוכזבת מהחיה הזו שזורעת הרס מאסיבי כל כך. האסון הזה הוא מעשה ידיו של האדם. כאנשי האדמה הזו הגרלנו מקומות בשורה הראשונה למבעית ולמזעזע שבין בני האדם ונשאר קרובים לצלקת עוד דורות קדימה. שאלות על טבע האדם מנקרות. בהתמודדות עם השאלות הנוקבות פניתי לקריאת טקסטים שעוסקים בטראומה דרך השואה. הם הדהדו את העוצמות של הרגע העכשווי אך גם התבוננו מעבר אליו בחלל ובזמן. השואה היא חור שחור בקנה מידה עצום, אך המרחק שהתהווה ממנו מאפשר התבוננויות שיש בהן אוויר. יותר מזה, מתוך ההתמודדות של המין האנושי, המתבונן בעצמו המום, בוקעת יצירה.
העברתי 16 שעות של נסיעה בהאזנה ל"שואה שלנו" של אמיר גוטפרוינד (3). בהבזקים של הבנה קלטתי משהו על גודל המאורע ועל האפשרות לעסוק בזוועה עד אין סוף. האדם מתגלה בספר על שלל מופעיו. תחת השפעת החומרים הללו דמיינתי איזה תפקיד היו לוקחים המטופלים שלי בגטו. מי הייתה גונבת אוכל, מי היו מוצאים כוחות לעזור לזולת, מי היה מנהל את העניינים. אחת הדמויות, הירש, משוטט כחולה רוח בשכונת השורדים וזועק את שאלתו התיאולוגית שמהדהדת שוב ושוב לאורך הספר "רק קדושים הלכו בגזים?". בסוף הספר אמיר (המספר) עומד מולו ומתאר בבהירות- "לא נותר להירש אלא לחשוף בדייקנות ובאימה, בלית ברירה, את גזר הדין הסופי, המוחלט, מסקנה של חיים שלמים, חתומה בלי ערעור- הכל, השואה, הייתה מקרה רגיל. אנשים רגילים עשו אותה ואנשים רגילים היו הקורבנות. ואני עונה לו בעיני, כן". מערער לדעת את שכבר ידוע על המין האנושי: זו במידה ניכרת שאלה של תנאים ומה שהם מאפשרים להוציא מהחברה ומהפרט.
הזדקקתי לעיתים לזמנים של הפוגה מהאנושי, ומהבין אישי. הטבע ממשיך להתנהל בשלו. מינרלים, צמחים, בעלי חיים, אינם שותפים פעילים בהזיות של המין האנושי. במסורת עתיקה שמקורה בתרבויות אינדיאניות נוהגים לעלות להתבודדות בהר- "ויז'ן קווסט" או מסע חזון. שם נמצא אדם לבדו, משך כמה יממות. הוא יושב או עומד, אינו אוכל ואינו שותה. הוא רואה את הנוף באור המשתנה, חש את משבי הרוח, שם לב לשינויים קטנטנים כמו חיפושית שעברה ממקום למקום או פרפר שקפץ לבקר, רואה את הציפורים עפות ואת הכוכבים בלילה בשמים. כשהוא נוכח ופנוי (אולי רק בחלק מצומצם מהזמן) הוא מוצא שקט. בתנאים האלה הוא עשוי לקבל חלום של חזון שיאיר לו את הדרך, תובנה אישית עמוקה, של מטרת חייו וגורלו.
בחלום שחלמתי במרץ השנה אני יוצאת מהקליניקה שלי, ומשוטטת בחוץ בסמטאות. אני שבה לקליניקה, פותחת את הדלת ולהפתעתי נגלה אלי חדר שונה ולא מוכר. הוא גדול יותר, יש בו כסאות בצבע כתום ונוכחים בו כמה וכמה אנשים. משהו לא מסתדר לי. אני מתכוונת להתנצל על המצב בפני האדם שהגיע לפגוש אותי ואז אני קולטת, ואומרת לעצמי שזה חייב להיות חלום כי במציאות החדר לא יכול להשתנות ככה.
סימן הזיהוי לכך שאני במרחבי החלום, ולא במציאות החיצונית, היה הפער בין החדר הזר שנגלה לפני, לבין החדר המוכר. חלל הקליניקה שמהותו העיסוק בעולם הנפש, ובו מתבצעת העבודה האישית שלי, הוא זה שבאמצעותו נפתחה הדלת בתודעה שלי. אני חושבת על כך כצעד המשך בדרך שויניקוט משרטט במאמרו "השימוש באובייקט" (4). בקיצור רב, המאמר עוסק בפער שבין הפנטזיה על האובייקט לבין התנהגותו המציאותית. כשהילד מעז להכיר בפער זה הוא עושה צעד התפתחותי עצום אך כואב ביותר המפריד בין מרחב הפנטזיה לבין החוץ. תחימת הגבול של המרחב האומניפוטנטי והצבת האובייקט מעבר לגבול זה, משמעותה ההכרה בכך שהאובייקט נמצא מחוץ לשליטה, ומקבל מעמד של ישות בפני עצמה. התנועה הנפשית הזו היא למעשה גילוי החיצוניות. בחלום מתרחש מהלך דומה, רק הפוך. הפער בין הידע שלי על הקליניקה המציאותית, לבין זו שהופיעה בחלומי, עזר שוב למתוח את הקו בין התחום האומניפוטנטי לבין מה שמעבר לו. רק שבמקרה הנוכחי, התגלית היא כי האובייקטים בחלום, נמצאים בתוך התחום האומניפוטנטי, והתמונה נבראה בעיני רוחי. אם אצל ויניקוט הגילוי הוא החיצוניות, הרי שכאן התגלית היא הפנימיות.
הנטייה הראשונה שלי כשהבנתי שאני חולמת הייתה לצאת מזה ולנסות להתעורר, אבל רגע לפני שעשיתי זאת, קלטתי למזלי שחבל לפספס את ההזדמנות. החלטתי לנסות לעוף. חשבתי שבנוסף לכיף זו גם דרך טובה לבדוק האם אני אכן חולמת. נטיתי לאחור, נשכבתי על הגב באוויר, נפנפתי בידיים והתעופפתי קצת. החלום לא ארך הרבה מעבר לכך והקצתי ממנו באופן טבעי ובתחושה עזה של חופש. הרתיעה הראשונית התגלגלה לקבלה בזרועות פתוחות והכרת תודה.
תמהתי על הבחירה שלי בתנוחת התעופה על הגב, אך כמה ימים לאחר מכן, מנקודת המבט של האנליזה שלי, בזמן שסיפרתי לאנליטיקאית את החלום, מנח התעופה בשכיבה על הגב נראה בעצם מתאים והגיוני. כשבועיים לאחר מכן סיפרה לי מטופלת על חלום צלול. בחלומה היא נתקעה במעלית ואז נזכרה שהיא כל הזמן חולמת על היתקעות במעליות, וכך הסיקה שהיא חולמת. אצלה סימן הזיהוי היה דווקא המוכרות של המרחב הפנימי. הגילוי הגיע עם תחושה לא נעימה והיא העירה את עצמה. דיברנו על הרתיעה והוויתור. בהמשך הטיפול סיפרה על חלום צלול נוסף שבו פגשה מישהי שאהבה ואיבדה. היא זכרה שהייתה בהלוויה שלה והפעם זה היה הסימן לכך שהיא חולמת, כלומר, הפער בין הידע שלה על המציאות לבין מראות החלום. במקרה זה היא בחרה להישאר ולממש את ההזדמנות להיפגש במימד החלום.
אני רוצה להרחיב על האפשרות לשהות בחלום, בפנימיות בנפשיות יחד עם הרתיעה והרצון לברוח משם. תינוקות, ילדים ולפעמים גם מבוגרים זקוקים לליווי במעבר לקראת שנת הלילה, משום שהפנייה פנימה, בעת עצימת העיניים, עשויה להיות מרעידה. הנפש היא סוס פראי, שמשתולל בתוכנו.
עבודת וידאו עכשווית של האמנית דינה גולדשטיין מציגה את הדימויים החזותיים, הקולאז'ים, שעבדה עליהם בשנים האחרונות על רקע הקלטה של שיחה עם אביה, האמן גרי גולדשטיין (יצורף לינק לעמוד האינטרנט של העבודה).
"גרי: כל דבר מהווה סכנה, אלכסונים, חוסר סדר, חוסר ארגון, חד פעמיות, להבדיל נגיד מאשר סדר סדרתיות, משהו שחוזר על עצמו. אלה דברים שמהווים בשבילי סכנה. גם כל עניין של עומק, חלל בתוך תמונות, זה מהווה בשבילי על פי רוב סכנה. יש תקופות שזה קצת יותר פתוח אבל זה תמיד בערבון מוגבל, ואני מהר מאד חוזר וסוגר את זה, ממלא את זה.
דינה: למה עומק זה סכנה? כי אפשר להישאב לתוך זה?
גרי: כן כן, כשאתה מתבונן בציור, אפילו בתוך ציור כמו "מלביץ" שזה ריבוע שחור זה חלל שאתה נכנס בו. גם כל המושג של החלון של הרנסנס, שהציור זה חלון שאתה נכנס דרכו. שהצופה בעצם חווה את זה ונכנס לתוך החללים השונים. "
יש עוצמה בדיאלוג בין האב לבתו ובחיבור בין הטקסט המבטא את האימה מהכניסה לעומק החלל לבין הדימויים המפעילים את קסמם המהפנט והמפתה לצלול עוד ועוד פנימה, אל תוך עולם הפלאות המתגלה. נוצרת התנועה של משיכה רתיעה, ההיקסמות והסכנה שבדבר.
צפות ועולות בי מחשבות על הים, ועל שנירקול. נזכרת בתחושת ההפנוט מהעולם התת ימי, יחד עם האימה שאאבד את עצמי בו ולעולם לא אשוב. נזכרת בסיפורי המיתולוגיה היוונית על ספינות שנטרפו כשנמשכו לקול הסירנות ועל תופעת "שכרון המעמקים" המתרחשת בצלילה לעומק רב ומעניקה לצולל תחושה אופורית ומבלבלת המסכנת את חייו. יש בתוכנו אינסוף. והיחסים עם מצולות הנפש מסכנים אותנו באפשרות ללכת לאיבוד, להשתגע, לטבוע ולמות. אנחנו עשויים להיסחף על ידי זרמים עזים של נזקקות ואלימות. האפשרות לצנוח לתהום נפשית מרחפת מעלינו כל העת. בתנאים של סביבה בטוחה אפשר לתת לסרטים הנפשיים להתבטא, כמו לרדת בסנפלינג לעומק הכאבים הדמיונות והכמיהות.
יש מצבים בהם עוצמת העולם הפנימי מקרינה חזק ומאפילה על החוויה. לפעמים אנחנו מתערערים ומובכים, לעיתים חשים הקלה כשאנחנו מופתעים לגלות שמה שתפסנו כמציאות חיצונית הוא למעשה תמונת העולם הפנימי שלנו. החלום נחווה כמציאותי מאד. ככל שמתרחבת היכולת לקבל ולשאת את הפן הזה של אנושיותנו מתאפשרת צמיחה נפשית. לשם כך נדרש האדם לחרוג מההזדהות המוחלטת עם תפיסותיו, רגשותיו ותחושותיו ולהביט מהצד על עצמו.
היכולת להתבונן בעצמו היא האסון של האדם והנס שלו. אסון משום שההפרדה בין החלק המתבונן לחלק החווה מהווה בסיס לניתוקים קשים. הנס האנושי כפי שהחזון של הטיפול הפסיכולוגי משרטט באמצעות מושגים כמו- חשיבת חלום, הסימבולי, מרחב הביניים, המימד הלירי של הנפש, הפונקציה של העד, השלישי האנליטי, השלישי האינטרסובייקטיבי, השדה הפסיכואנליטי. לכל מושג הקונטור הייחודי שלו, יחד עם זאת בשבילי כולם אלתורים באותה הרוח. הם חולקים יסוד משותף של "קפיצה מעבר" הפותחת מימד שתומך ומצמיח את הנפש. בעיני זו אחת מהפסגות של החשיבה האנושית.
וממרומי רקיעים לתחתיות שאול. אני רוצה לחבר את הדברים שכתבתי לשנה הקשה שעוברת עלינו. אתחיל בכך שאשוב למאמר של ויניקוט על השימוש באובייקט, ולמה שהחסרתי ממנו כשדיברתי עליו קודם. הגילוי של המציאות כרוך באופן הכרחי בפנטזיה על הרס האובייקט. ויניקוט הציג את המאמר בניו יורק ונתקל בהתנגדות קשה לרעיונות שבו ובטענות שהוא מדרדר את הפסיכואנליזה. כנראה שלא במקרה חטף התקף לב זמן קצר לאחר מכן. במסע אל סוף חייו כיוצר התרחק מהמחשבה על שני דחפים נפרדים- דחף החיים ודחף המוות, אל עבר המחשבה על דחף אחד, דחף החיים. וניקוט טען כי המסע ההתפתחותי מתקדם לעבר אינטגרציה של כל חלקי הנפש וראה בתוקפנות חלק מהתנועה המובילה את האדם להיותו אדם שלם.
אנחנו נמצאים בתקופה של ברוטליות איומה, רוע וטמטום משתוללים כמו טורנדו. המציאות היא אימפינג'מנט שמאיים עלינו בכיליון. הזעם שגואה מבפנים מאיים לאיין את חיי הנפש שלנו. למה אפשר לקוות מהתוקפנות בעת הזו? מה יכול לצמוח מאיתנו?
באחת השבתות, בזמן ארוחת צהרים, הייתי עדה למשחק של ביתי וחברתה, שתיהן בנות 8.5: "בואי נשחק שאני אומרת לך תיאור של מצב ואת מציגה את זה, ואחר כך את אומרת לי ואני מציגה לך." וכך הן מתסרטות מביימות ומציגות בתורות את הסצנות.
- "את הילדה שאח שלה זרק לה את הבובה"
- "את אמא שהתינוקת שלה מתה"
- "את שעועית שעומדים לאכול אותה"
- "את אדמה שנפערת פתאום"
הרעיונות באים להן ממש בקלות, מעיין נובע של מצבי נפש מדומיינים ברוח התקופה.
- "את אישה שעומדים לרצוח אותה"
- "את ילדה בת 10 שנשבר לה הטלפון"
- "את ציור שמחקו אותו"
- "את ציור שנפל מהמקרר"
- "את פסל שנשבר"
- "את אישה נורא עשירה שגילתה שגנבו לה את כל הכסף" השחקנית לוקחת את זה ל- "משרתים! בואו לכאן ותפסו מיד את הגנבים" הבימאית לא מרוצה- "אין לך משרתים, וגם כבר גנבו לך אותו וברחו ולא יודעים מי, את צריכה להיות עצובה" השחקנית לוחמת למען חופש היצירה- "אני יכולה להציג את זה איך זה שאני רואה את זה"
- "את מישהי שהאהוב שלה הבטיח לה שהוא איתה, ואז התחתן עם מישהי אחרת"
- "את פרח שמגלה שהוא נבל"
- "מותר גם דברים שמחים, את נער שמגלה שהוא קיבל רישיון נהיגה"
אני מקשיבה וצוללת, עכשיו אני סבתא מקיבוץ צובה שאיבדה את הנכד שלה במלחמה. בור נפער בתוכי במרכז הגוף והמציאות המדומיינת מצליפה בי. לפעמים נדמה לי שכל החוויה האנושית כבר נוכחת בזיכרונות שלי. נאנסתי ואנסתי, נרצחתי ורצחתי, נשרף לי הבית, איבדתי והרסתי. בדמיון עולות תמונות, ויש להן איכות פרדוקסלית של יצירה חדשה ושל זיכרון. אני חוזה בבת שלי ובחברתה מנסות לחלום את החומרים הרעילים של התקופה, ומקבלת מזה השראה עמוקה. הבנות מתנסות בחומרים מבהילים, כאילו טועמות אותם לרגע מצמרר בתוך המשחק. הן נעות בין התפקיד המתבונן (הבמאי) והחווה (השחקן). הן מתמסרות ברעיונות ומתמסרות זו לדמיון של זו, חוקרות את הזעזוע והאימה, את היציאה מאיזון. המשחק מתרחב לגודל שהנפש זקוקה לו. אבל עד כמה ניתן להימתח? מפחיד הרגע שכמו גומי שנמתח מדי הוא יחזור ויצליף.
בחלום יש מרחב פוטנציאלי עצום כי המימד של החומר, כלומר הגוף, משוחרר ממנו. זאת אומרת, אפשר שדברים יקרו לגוף בחלום, מבלי שהגוף הפיזי יפגע במציאות. ברוח אפשר לשאת יותר כי אין את זמן התגובה האיטי של החומר. אם היינו מכירים את אדיפוס וחיים בתבי, היה לנו הרבה פחות חופש לשחק עם הסיפור הזה כרצוננו, וסביר להניח שהיינו בלחץ נוראי מכל המגפות שמתרגשות עלינו. בדומה, אם רעיונות כמו נאציזם, חמאס וחיזבאללה , היו קיימים רק במימד הרוח, כמו ייצוגי הרוע בקולנוע, אפשר היה לשחק איתם, לחקור אותם כמו מיתוס וללמוד מהם על האנושי שבתוכנו ומעבר אלינו. ההתממשות של רעיונות אלו היא התרסקות של מרחב החלום הקולקטיבי אל תוך המציאות. זהו פצע נורא שמטלטל את החי, וההחלמה ממנו ארוכה ולעולם אינה שלמה.
עלינו לשקם את מרחב החלום האישי והקולקטיבי ולשמור עליו. זה קשה מתמיד בזמן מלחמה, הרי המחשבה מתפרקת תחת מתקפה. אני חושבת על גיבורות כמו אנה פרנק המתוקה שהתאהבה במחבוא, ואתי הילסום שעברה תהליכים של ריפוי נפשי בזמן הזוועות של מלחמת העולם ונעזרת בהן על שהצליחו לקיים מרחב פנימי חיוני כל כך בתנאים איומים של רוע משתולל. כמו שאפשר לאמן את הגוף ולפתח גמישות וכוח עד כדי אקרובטיקות מדהימות, כך גם הנפש. אנחנו עמלים יום יום לעזור לעצמנו ולמטופלנו להעמיד מבנה נפשי גמיש, חזק ופתוח שיוכל לשאת ולעמוד בפרצים העזים שנושבים מבפנים ומבחוץ. לומדים לרכב על הסוס הפראי שהוא אנחנו כדי לחיות את חיינו בכל לבבנו ובכל מאודנו ולתת לרוח לעבור דרכנו ולהשמיע את הקול שלה כמו פעמון.
אסיים בתפילה
אַחֵינוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵלהַנְּתוּנִים בַּצָּרָה וּבַשִּׁבְיָההָעוֹמְדִים בֵּין בַּיָּם וּבֵין בַּיַּבָּשָׁההַמָּקוֹם יְרַחֵם עֲלֵיהֶםוְיוֹצִיאֵם מִצָּרָה לִרְוָחָהוּמֵאֲפֵלָה לְאוֹרָהוּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּההָשָׁתָא בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיבוְנֹאמַר אָמֵן
ובתפילה לעילוי נשמתם של כל החפים מפשע שאיבדו את חייהם במלחמה הנוראה, רוצו חופשיים בשדות הנצח.
רשימת ספרות:
קרינגטון ל., קרן השמע. תל אביב, לוקוס הוצאה לאור, 2021.
פרויד ז., (1915) מחשבות לעת מלחמה ומוות. בתוך תרבות דת ויהדות, כתבים נבחרים, תל אביב, רסלינג 2008.
גוטפרוינד א., שואה שלנו, לוד, זמורה ביתן, 2002.
ויניקוט ד., (1969), השימוש באובייקט והתייחסות באמצעות הזדהויות. בתוך: משחק ומציאות (1955). תל אביב, עם עובד.
