היום היא מאמינה

דנה לובינסקי | 23/11/2024 | הרשמו כמנויים

כמה ימים שהיא ואת לא נפגשתן. על-פי רוב אתן יושבות שלוש פעמים בשבוע, מחליפות מילים מבטים ודממות. שעה קצובה של חמישים דקות. ריכוז זקוק של הקשבה. ריכוז הדוק של עדות על מה שהיא מספרת, ועל מה שאינה מצליחה. מעגל גיר שמקיף את ההתרחשות, ומעגל הגיר שחומק ממנה. אסון של צללים ריק מדם, ריק מאספלט. שום ציפור לא אכלה את פירורי הלחם שהצביעו על הדרך הביתה, כי לא היה בית. שום אם חורגת לא סילקה אותה במיאוס ממפתן הדלת, משום שלא הייתה אם. לא הייתה אפילו מכשפה להערים עליה באצבע שעומדת בעיקשות ברזונה, משום שכדי לחיות, הייתה צריכה להשקיע מידה עצומה של אמונה ושכנוע עצמי, שיש משהו בתוכה שחפץ בכלל להיאכל. שיש מישהו שירצה שהיא תהיה מזונו.

מאז השבעה באוקטובר לא החלפתן מילים. לא זו עם זו, ולא עם אף אחד אחר. לך היו הילדים ומשחקיהם הבלתי מתפשרים, לה היו יללות הכלבים המיותמים שאיש לא יצא כעת לחפש. לך היה האיש (אהובך) שלסתותיו נחשקו באחת, לה היה המורה לגיטרה, והמוזיקה הרעה שניגן עליה באצבעותיו. לה הייתה הילדה מאיה אנג'לו, שאחרי שבני משפחתה חיסלו בידיהם את האיש שאנס אותה בהיותה בת שמונה, פיה נסכר לחמש שנים תמימות. (אחר כך, הסכימה למה שמילים יכולות לעשות ופתחה את ידיה, והזרם האינסופי של הדיו לא יבש עד מותה הטבעי). לך הייתה נינה סימון, שפערה לרווחה את גרונה העצום בהחלטה עיקשת לשיר הכול, עד שפרחו ממנו יחד עם כל הציפורים הנדירות, גם הנוצות האחרונות של שפיות דעתה.   

שלושה ימים שמבטכם התרוצץ בטירוף בין צג הטלפון לעליית הגג שבתקרה. בלא אומר הניחו הידיים גרזן בממד ומזרן בסלון, צמוד לדלת חדר הילדים. בלא אומר בדקו האצבעות חזור ושנה את מנעולי הדלת והחלונות. חלונות רבים מספור בבית הזה, שעצי הפיקוס הגבוהים, והשיחים המקיפים אותו הפכו בן רגע לעיניים חורשות מזימה. עיניים שאורבות בציפייה דרוכה לרגע בו תתמסרי שוב אל שלוות הכפר ותישמט עמידתך על המשמר.

כמה דק ושביר הוא המישור עליו פוסעים חיינו. שמורות עיניה של הילדה שהייתה למשל; האם בכוח התאמצה לשמור אותן פקוחות, עד שהכריעה אותה לבסוף תשישות שריר הטבעת הקטן? או שעצמה אותן מתוך תקווה כוזבת וחוזרת, שהלילה, מהלילה, הוא כבר לא ייכנס לחדרה? שהשירים מלאי החסד שניגן לה לאור יום, בעוד היא מתרפקת על ברכיו, הן ראייה מפריכה, עדות חד משמעית לכך שהלילה, מהלילה, לא תונח שוב יד מגששת על ירכה. "עצור, אני פעילת שלום" צעקה האישה למחבל. הו, מה רבות הזוועות שהתקווה יכולה לעולל.   

קלינאי/ת תקשורת
אינדקס קלינאי תקשורת. קלינאית תקשורת מטפלת בלקויות בדיבור, בהגייה, בגמגום, בהבנה ובהבעה של שפה מדוברת

"פנדורה צוותה שלא לפתוח את הכד. אבל הסקרנות, ואולי גם הזדון גברו עליה. היא הסירה את המכסה, ומתוך הכד פרצו האומללות, התלאה, החולי, והתקווה... האם הייתה התקווה תרופה לצרות, מעט דבש בתוך כד מלא לענה?... אילו ראה זאוס בתקווה מתנה לבני האדם, לא היה מעניק אותה יחד עם הרעות החולות. אבל נראה שהתקווה אינה אלא מלכודת קשה מן האחרות, לבני אנוש. התקווה ממררת את חייהם, מפיחה בהם ציפיות מוגזמות וחסרות בסיס- תקוות שווא. היא גורמת להם להמשיך לשאת בעולם הקשה והאכזרי של האלים, מתוך אמונה כי העתיד יהיה טוב יותר, כי זדונם המוכח של יושבי האולימפוס לא יכה בהם שוב ושוב, כי יש תוחלת לעמלם ולמעשיהם." *

האם עליי לגמול מהר את ילדיי ממשקה האימהות? האם טעיתי לגבי הטוב שהנחתי בתוכם? שלום נקנה בדם. שלווה בכניעה. נוחות בניצול. (הקופים תמיד קרובים, ושיניהם הכעורות). והם לא חיו באושר ועושר, הם חי די בסדר, בדרך כלל, לרוב. לפעמים הם סבלו, קצת. מאוד. סבלו ממש. לפעמים הם חיו בסיוט. לפעמים הם לא חיו. לפעמים היה עדיף שלא יחיו. לפעמים הם מתו. לפעמים הם לא מתו. לפעמים החליטו שמתו בעודם בחיים.

כשאתן נפגשות שלושה ימים אחרי היא מספרת על התנינים שפערו את פיהם הרחב. התנינים ושיניהם הכעורות שפוצעות את הזמן. בעיניה את רואה היום גוון חדש של כחול. בגלל התנינים שנים שנשמתה כלואה בחזקת הספק. שנים שאינה בטוחה אם הרוע קיים, או שהוא יציר דמיונה החולה. עולם הדמיון של הילדה הקטנה שהיה אז מושיעה, קם עליה היום וזורע ספק ותעתוע בכל. אבל לרגע היום, את רואה שאינך צריכה להזכיר לה, את מה שמעולם עוד לא שכחה. לאור היד המצלמת, הרוע שהיה רק יציר דמיונה, נעשה כעת לעובדה. זה מקל עליה במשהו, היד הזאת, החדשה. יד שאינה שורפת ראיות, אלא מפיצה לתוך כפות ידי מיליונים בגאווה תיעודים של הזוועות. היד הזאת היא כעת העדות בה היא נאחזת, והיא חשה אשמה בהיאחזות.

בחדר החושך ושל נפשה, אלומות האור חוזרות כעת אחרת, בכיוונים דו סטריים- החוץ שוב אינו בבואה למחלותיה, הפנים הוא ראייה חותכת למה שהתחולל אי פעם בתוכה. שעות על גבי שעות שאת מאמינה לה, והיא אינה מאמינה לעצמה אך מאמינה לך, לאמונתך. שעות בהן את בוכה את הבכי שהתאבן בעיניה. לפני שנים התאבן. לפני התנינים, לפני הרעב, ולפני העיניים המתכווצות כנגד האור. היום היא מאמינה. היא שומעת זעקות בסרטונים, היא קוראת אותיות באתרי החדשות. היא חושבת אולי הכיווץ בגרון, אולי החתכים בזרועות, אולי האוכל המטפס במעלה גרונה בלילות.

בימים אופפים אותך גופי ילדייך: לוח החזה החלק של בתך שנחשף בעוד את מסיעה ידיים בצידי כתפיה להחליף פיג'מה מרובבת בדייסת הבוקר בחולצה קצרה ונקייה; ריבועי השיניים של בכורך שאת מסייעת לו בצחצוח שיירי הלחם הקלוי בעוד הוא מתפרצף מול המראה; בתי השחי הקטנים שאת מקרצפת בסבון לצלילי סילוני הצחוק של צעירך; ישבנים תפוחיים שאת מנגבת בעדינות מצואה; העיטוף הקמאי במגבות אחרי המקלחת; איסוף השיער הדק בגומייה הקטנה; כף היד שאת מניחה על המצח, הלפיתה המרגיעה של כפות הרגליים, נשיקת הלחי האחרונה רגע לפני הכניסה לחלום.

*ציטוט מתוך "שבעת החטאים"/ אביעד קליינברג.

הטקסט ראה אור בגיליון ה-1 של כתב העת "שפה חדשה"