סִפּוּר קָטָן עַל אִמָּהוּת, שֶׁבֶר וְתִקְוָה
ד"ר מרים אבנרי-כהן | 22/11/2024 | הרשמו כמנויים
"את רוצה שאתאר לך את אמא שלי במילה אחת קצרה וקולעת? מקרר. לא, בעצם פריזר. את מרוצה ממשהו, מתלהבת, רוצה לבלוע את העולם? אל דאגה! היא תמיד תצוץ משום מקום כדי לצנן, לקרר, לבלום את התנופה ולכבות את האש. להזהיר אותך שמסוכן שם בחוץ. היא תתייצב שם כדי 'לשמור עליך' ממלתעות העולם. נעים מאוד, אני מפעל החיים שלה. היא החליטה להביא אותי לעולם אחרי שהגשימה את עצמה בגדול, אשת אקדמיה מבריקה שפרצה את תקרת הזכוכית. בגיל מאוחר למדי, כשחצי תאוותה כבר הייתה בידה, היא נישאה ופנתה להשקיע בפרויקט המונומנטלי הבא של חייה: שחר. נולדתי לה כשהייתה בת 46. אבא אף פעם לא עניין אותה במיוחד, והם נפרדו בצער לא רב כשהייתי בת חמש".
שחר היא אש להבה. ג'ינג'ית מתולתלת, נחושה, נלהבת ודעתנית. הנוכחות שלה בחדר מכניסה מייד רוח חיים, ואני חייבת להודות שנשביתי בקסמה מהר מאוד. היא הגיעה אלי בחודש החמישי להריונה, יפה כלבנה, והצהירה חגיגית שמבחינתה אנחנו הולכות להיפגש צפוף-צפוף עד הלידה, כי היא לא מתכוונת להגיע לחדר הלידה עד שתצליח לסגור ולנקות את העניינים עם אמא שלה. שחר מודיעה לי: "יש לנו ארבעה חודשים לעבוד, אני יודעת שלא אצליח להפוך לאמא עד שלא אתקן את מה שקרה לי בילדות. אעשה כל מה שתגידי לי כדי להתקדם, ואני רוצה להיפגש פעמיים בשבוע!" בשלב הזה אני אפילו לא מנסה להסביר לשחר שבטיפול פסיכולוגי אין "רשימת משאלות" מובטחת ולא עובדים עם דד-ליינים מאיימים, כי ברור לי שהיא כרגע לא פנויה לשמוע.
שחר סוערת, וכשהיא מדברת כעס ודמעות משמשים בה בערבוביה: "הדאגות שלה חנקו לי את החיים. חששות בלתי נגמרים. היא מצצה את ההתלהבות שלי מכל דבר. עשות בלכבות אותי. לא משנה במה אבחר, עם איזו חברה אתיידד, עם איזה בחור אצא, מה אלמד - אמא תמיד מזהה את החולשות והסכנות ויושבת בשער על תקן נביאת הזעם. מנמיכה, מורידה את החשק. שום עידוד, שום תקווה, שום חום".
אני מנסה להבין משחר מה עוד חוותה בקשר עם אמה במשפחתן הקטנטנה, להעמיק קצת את התמונה: האם הייתה ביניהן קירבה? האם היו חוויות משותפות מהנות או מעניינות? האם אמה תמכה בה בעת צרה? אך למרבה הצער שחר לא מצליחה לדלות מזיכרונה פרטים שכאלו. בגיל צעיר למדי היא מיהרה להתרחק, להתנתק, לעמוד על שתי רגליה, עצמאית מכפי גילה, נסה על נפשה מפני המגן הכוזב שאמה התאמצה בכל מאודה להעניק לה.
"נסעתי המון מהבית, הסתובבתי בלי פחד איפה שרציתי, היו לי חברות וחברים בהרבה מקומות. הפכתי להיות שחר החברותית והזורמת שכולם אוהבים. זה כמובן גרם לה לדאוג עוד יותר, מי יודע מה כבר קורה לשחר. אבל אני ידעתי לשמור על עצמי, אף אחד לא ניצל אותי ולא פגע בי. אחרי שלמדתי, ייאמר לזכותי שבגיל צעיר, שהכי טוב לצפצף עליה, להתעלם, לחיות את החיים שלי בנפרד ממנה, הגיע שלב העלבון, מצידה כמובן. אז כשאמא סיימה עם סאגות הדאגה והחרדות, כי הבינה שאני לא פראיירית ודואגת לעצמי, התחילו האשמות מרומזות, פולניות כאלה, ומסר לא מילולי מאוד מניפולטיבי, על איך אני זונחת אותה, ואיך אני כפוית תודה אחרי כל מה שהיא עשתה, עושה ומקריבה למעני".
שחר ממשיכה ומספרת בבהילות: "אחרי שנתיים בצבא ועוד שנתיים בחו"ל בטיול משותף עם יואב, החלטנו להתחתן. כל ההתעסקות שלה סביב החתונה שלי הייתה מזעזעת. הייתי מוכנה לוותר על הנוכחות שלה שם: מתוחה, עצבנית, רגשנית בצורה לא מותאמת. היא הייתה מרכז העניינים, התחושות שלה, הרגשות שלה. אגב, אמא שלי דור שני לשואה. סבתא שלי, אמא שלה, נולדה במחנות. אמרו לי שזה מסביר הכל, אבל תכלס, איך בדיוק זה עוזר לי להתקדם הלאה?"
התהליך ששחר ואני עברנו יחד נגע גם בפצעים האישיים שלי, ולחץ על עצביי הרגישים כאם: הוא הדהד את הפער הבלתי נתפס בין מה שאני יודעת ולומדת לאורך כל כך הרבה שנים על הורות מיטיבה לבין מה שאני מצליחה לעשות בפועל. גם אני מוצאת את עצמי לא פעם יושבת על ספסל הנאשמים כאמא, לעיתים ילדיי מושיבים אותי עליו ולעיתים זה הרבה יותר גרוע, כשאני זו שמנחיתה עליו את עצמי. הכאב של שחר פגש את הכאב על האימהות הסדוקה שלי, השונה כל כך מזו שייחלתי וחלמתי עליה. המודעות לכך שמי שאני כאשה וכאם לעיתים פוגע בילדיי, היא כבדה מנשוא, וגם לי כמו לשחר, וכמו לבנות ולאימהות רבות, עוד נכונה עבודה רבה ומסע ארוך, לפעמים מסע שחלק מהמסתורין האפל שלו מֻתָּךְ כשהבת הופכת לאם ומגלה לאיטה שזהו התפקיד הנפלא, התובעני והמאתגר ביותר שיש לאשה.
שחר משתפת אותי בכך שאמה מתרגשת מאוד מההיריון, והודיעה לה שאחרי הלידה תעזור לה בהכל. "מה אני אמורה לומר לה? זוזי, אל תגעי בו, אני לא רוצה אותך כאן ליד הילד שלי? פשוט לא מסוגלת לדמיין אותה מחזיקה את התינוק שלי. נוגעת בו. את מבינה למה באתי אליך? אני בת יחידה. ההורים של אמא נפטרו מזמן, גם היא נולדה להם בגיל מאוחר. אבא שלי והיא לא בקשר. אז אין לי שום כוונה לנתק איתה את היחסים. היא תשתגע לגמרי והמצפון שלי לא יוכל לשאת את זה, לעשות ככה לאשה בת שבעים פלוס. אני חייבת לעשות משהו לפני הלידה. לא יכולה להגיע ככה לחדר לידה, מסוכסכת עם עצם המושג 'אמא'. הלב אומר לי שרק אם אצליח לתקן את הקשר איתה, אוכל באמת להפוך לאמא".
נסגור עניין עד הלידה?
שחר ואני המשכנו להיפגש עד הלידה. לא קרו שום ניסים ונפלאות, אך אט אט החלו להתיישב על הלב הֲבָנוֹת חדשות. במפגשים הראשונים היה לי חשוב לרכך את הציפיה הנוקשה, כלומר לצאת לדרך לא מתוך אשליה שיתחולל מהפך במערכת היחסים עם אמה, אלא מתוך תקווה שהיא תוכל להתחיל מחדש, להיות אמא טובה בדיוק כפי שהיא כעת, גם אם התיקון המיוחל מול אמה לא יצלח. זה דרש משחר נכונות לוותר על פנטזיה ואחיזה בתפיסה ש'ניקוי העבר' הוא דלת המילוט היחידה שלה להיכנס בשלום לתפקיד האימהי. עבדנו על היכולת לקבל את האפשרות שיתכן ולעולם לא תצליח "לתקן" את מערכת היחסים עם אמה, בפרט כאשר ציפיותיה היו שאמה תשתנה. ניסינו לחבר אל הלב בעדינות, בעצב ובהשלמה את ההנחה שאמה ככל הנראה לא תהפוך את עורה, והיחידה שיכולה להשתנות היא שחר עצמה.
בטיפול נתנו מקום בטוח ומוגן לחוויות הילדות של שחר, שהייתה זקוקה לעבור תהליך של אֵבֶל, פשוטו כמשמעו, כדי לתת תוקף לחסכים, לילדות המאתגרת, ולעֶצֶב על כך שלא זכתה באם המותאמת לצרכיה. בשלב מסוים במקום הכעס והזעם, שהם פעמים רבות "רגש משני", כלומר מסכת הגנה שמסווה תחתיה "רגש ראשוני" מאיים יותר שבעצם קדם לו, התחלנו לקבל בחדר הטיפול בזרועות פתוחות את העצב, הכאב והפחד, הרגשות הראשוניים שהסתתרו שם. גילינו ששחר נלחמה עמם כל חייה, רק לא להרגיש עזובה ובודדה, רק לא להיות הילדה החלשה הזו שצרכיה העמוקים אינם נענים. עדיף להילחם באמא, לכעוס ולצעוק, הכל עדיף מלחוות עצב ובעיקר בהלה מכך שהאדם היחיד שיש לך בעולם הזה כילדה, מצנן כל התלהבות שאת מגלה מהחיים ותמיד מצפה לגרוע מכל.
עם הקבלה וההכרה במקום הילדי הכואב, שחר יצרה לעצמה לאט לאט גרסה נוספת של הסיפור: סיפור שבו ילדה קטנה, אמיצה ונמרצת, גדלה להיות תוססת ומלאת תקווה, על אף ואולי דווקא בשל החששות הבלתי פוסקים שהושלכו עליה, האגוצנטריות של אמה והיחס הלא מותאם כלפיה. הילדה הרגישה והפגיעה הזו הספיקה ללמוד כל כך הרבה דברים בחייה הקצרים, ואת כל זה, כולל החסכים והכאב, היא תוכל לנצל לטובה כשתהפוך לאם ותדע לתת גם את מה שלא קיבלה בעצמה.
העבודה עם שחר כללה התבוננות בשֶׁבֶר וקבלתו כחלק מסיפור חייה, תוך הבנה שהיא מסוגלת וראויה לצלוח את לידת בנה הבכור גם כאשה צעירה הנושאת בליבה צלקת שנוצרה בקשר החשוב ביותר בחייה עד כה. דיברנו על כך שהיולדת היא אישה "היושבת על המשבר", הלוא הוא כיסא הלידה, ועל הכאב והפחד שלעולם ילוו את בואם של חיים חדשים, וכך טבעי לחלוטין שיקרה גם בלידה שלה, פיזית ונפשית. שחר הגיעה ללידה בידיעה שיש לה מרחב וזמן בלתי מוגבלים לתקן את הקשר עם אמה, תיקון חיצוני ובעיקר תיקון פנימי. עצרנו את שעון העצר המאיים, סדקנו סדק לתקווה והיא החלה לחלחל ולהאיר. ומי יודע, לעיתים דווקא כשלא לוחצים לתוצאות ומקבלים את הצלקת הזו כחלק מהחיים הטובים שביכולתנו לחיות, נפתח שער לשינוי במערכת היחסים. לפעמים משהו חדש מתחיל דווקא כששומטים את הציפיה שיתרחש.
