פרידות | ד"ר צפי טימור
צפי טימור | 29/10/2024 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
מי מאיתנו לא חווה פרידה בחייו? אנו חווים פרידות מרגע שאנו עומדים על דעתנו. פרידה מחבר בגן הילדים שעובר דירה, פרידה מחברה שעוברת בית ספר, פרידה משכונה אהובה בשל "רילוקיישן", עזיבת מקום עבודה בעקבות פיטורין או מבחירה, פרידה מבן/בת זוג בכל גיל. פרידות הן חלק מהחיים, לא רק של בוגרים, אלא גם של ילדים צעירים. בכל חג סוכות נהגתי ללכת עם בני לים כדי להיפרד ממנו עד לקיץ הבא. בפרידות הללו חשתי עצב מעקצץ.
הנורמות החברתיות יצרו מדרג לא כתוב לפרידות לפי מידת הקושי להתמודד אתן, וקבעו איזה אבל עוצמתי יותר, ומהו משך האבל הלגיטימי לאחר פרידה מבן זוג שנטש, מהורה שנפטר צעיר, או מבוגר, מסבתא או סבא אהובים.
אך מי אנחנו שנחליט?
פרידה היא חלק מתהליך האבל, שעשויה להימשך זמן רב לאחר הפרידה הפיזית. פרידות נטועות עמוק בצד הרגשי שלנו ומנעד התגובות הרגשיות מגוון - עצב, דיכאון, געגועים, ולעתים גם חרטה ואשמה; כך גם המופעים ההתנהגותיים – כאבים פיזיים, הסתגרות, הדחקה, או לחלופין החצנה והנכחה של האהוב. המוח האנושי בורח ממופעים של כאב וסבל לאורך זמן. אלמנה שאיבדה את בעלה האהוב – גם כשהיא עטופה בחבריה וסביבתה - עשויה למצוא עצמה בודדה אם לא תלמד בתהליך כואב לשדר אופטימיות ושמחת חיים כלפי חוץ. כשאבי נפטר בגיל צעיר העולם נעצר עבורי. כשהסתיימו ימי ה"שבעה" - אור היום שבחוץ הכה בי בסנוורים, קולותיהם של אנשי הסגל בחדר המורים צרמו לאוזניי, ולא הבנתי איך הכל ממשיך כאילו מאום לא ארע, בעוד שעבורי העולם נעצר. כשאימי נפטרה שנים רבות אחריו, כבר הכרתי את כללי המשחק. בשבועות הראשונים לא הפסקתי לדבר עליה, אך מהר מאוד הפסקתי להקרין כלפי חוץ את הכאב ששורף בלב, ולמרות שקשה לי עדיין להשלים עם הסתלקותה, אני מזכירה אותה פה ושם, שומרת על מוצא פי, שלא אגזים, שלא אהיה לטורח.
אכן, החיים מלמדים אותנו לאמץ פרופורציות. פרידה מבובה שנשברה לזאטוטה בת שלוש היא איבוד חלק ארי מעולמה. במשך השנים היא תלמד שפרידה מבובה, או מכלב שמת כואבת, אך כשסבתא מתה כואב יותר.
מתי מסתיים תהליך פרידה? עדיף לשאול מתי הוא מתחיל. כשאמא שלי הלכה לדרכה, לא היה דבר שבישר טוב. בתקופה האחרונה היה ברור שהיא נמצאת במדרון חלקלק. ועם זאת, כשהודיעו לי על דבר מותה תדהמה אחזה בי, גופי קפא והכאב החל לחלחל בכל נים, בכל שריר. אמא איננה. ליווי והכנה לפרידה מאפשרים נגיעה בפחדים של הנשארים והכרה ברגשותיהם, אך גם מאפשרים לאדם האהוב את היכולת והלגיטימציה להיפרד מהעולם. במקרה שלי העדפתי לא לגעת בכאב אלא התמקדתי בממדים הפיזיים-רפואיים-מעשיים.
המציאות העכשווית מזמנת פרידות סופיות וחותכות מקרובים אהובים ללא כל הכנה. בשבת השחורה - הורים נפרדו באחת מעוללים שנרצחו מול עיניהם, וילדים נפרדו מהוריהם שנלקחו בשבי חמאס לתקופה ממושכת, ולצערנו, לעתים ללא שוב. וכמובן לוחמים שנופלים ומשאירים אחריהם משפחות דואבות שממאנות להיפרד.
אופיו ומשכו של תהליך הפרידה קשור, כמובן, לעוצמת הקשר עם האדם שאבד. הוא ניזון במידה רבה מתפיסת המציאות של "הנשאר", המבטאת את היחס שלו לעולם וניזונה מהעולם הפנימי שלו, מהפרשנות שלו למאורעות. האם יחתוך את חבל הטבור ויכיר בסופיות הדברים ברמה הפיזית, או לחילופין יתמקד בחפירה רוחנית-פנימית, הנתלית בעוצמת הקשר, אך מחפשת פתרונות בעולמות אחרים ובחלומות, ומסרבת לשחרר.
נדמה לי שלא נפרדתי עדיין מאמא שלי למרות שעברו שנתיים מאז מותה, ואולי בעצם הקביעה הזאת אני מנציחה את קיומה בעולם. אך בחלוף הזמן הכאב החד מתערבב בזיכרון מתוק שלה, והיא הופכת לחלק ממני. זה אולי שלב נוסף ומשמעותי בתהליך פרידה ממושך.
