לעולם אל תיתן לי ללכת / קאזואו אישיגורו
תמר פויכטונגר | 25/10/2024 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
הספר "לעולם אל תיתן לי ללכת" הוא רומן רגיש וכתוב היטב. קריאתו מענגת, ועלילתו עומדת בפני עצמה ואינה זקוקה לנמשל או מסר כדי להיות בעלת ערך. עם זאת, ההתמסרות לתהליך הרגשי שהספר מעביר לקורא והקשבה לאמירה הקיומית שבו מעניקים לו ערך מוסף, כמו גם ההתבוננות בתהליך ובעיבודו. מתוך מגוון האופנים שבהם ניתן לקרוא ולנתח את היצירה, הקריאה האקזיטנציאליסטית בלטה לי במיוחד, ואפרוש אותה להלן.
עלילת הספר מתארת מציאות חלופית שבה הדמויות הראשיות אינן אנושיות במלואן, לפחות לכאורה. המאפיין המגדיר יצור חי — היכולת להתרבות — חסר להן. הן לא נולדו לאם ואינן מסוגלות להוליד. מדובר ביצורים שפותחו במעבדה ומגודלים בחוות עד להגעתם לבגרות, אז הם משמשים כתורמי איברים עבור בני האדם, עד למותם. חוות הגידול שלהם אינה מגודרת, ובכל זאת אף אחד מהם אינו עוזב את תחומיה. כילדים, הם אינם מכירים מקום אחר ואינם מעיזים להרחיק ולבדוק את הסביבה. הממשק שלהם עם החברה האנושית מתמצה בקשר עם ה"משגיחים" המגדלים אותם, רכב אספקה המגיע אחת לחודש, וביקורה של אוצרת הגלריה, שהמשמעות שלה אינה מובנת להם.
באופן מפתיע, היחס אליהם חיובי ומיטיב. הם זוכים לתנאים פיזיים נאותים, להשקעה בחינוך ובתרבות, ולטיפוח כישרונות ויצירתיות. סיפורי זוועות המוכרים לנו מיצירות ספרות אחרות על קבוצות דומות אינם מתרחשים בחברת הילדים הזו. האחראים על גידולם פועלים מתוך כוונות טובות ומסירות, ללא עדות להתאכזרות, ניצול או דה-הומניזציה כלפיהם, כל עוד מתעלמים מהגורל המיועד להם. בהינתן אי הידיעה, החיים נראים יפים.
עולמם של הילדים מעוצב בחלק הראשון של הספר כמו בועה, מנותקת מהקשרים של מרחב וזמן (למעט הכותרת הכללית בפתיח הספר — "אנגליה, סוף שנות התשעים"), ובכך יוצר עולם מקביל. מתקבלת תחושה של ילדות תמימה ומוגנת, אוטופית, אך בו זמנית רוחשת תחושת סכנה ורמזים מטרידים לפורענות עתידית.
הילדים גדלים להיות נערים ולאחר מכן מבוגרים, והם צייתנים וכנועים באופן שמעורר תמיהה. הם מקבלים את המציאות שלהם, צועדים לקראת גורלם בהשלמה. חלקם אף ממלאים את תפקידם מתוך הזדהות וחדווה, רואים בתרומת האיברים ייעוד, וכך גם בסעד של עמיתיהם התורמים. אך בניגוד להתנהלות המסתגלת שלהם, הכמיהות הפנימיות פורצות מתוכם, מרדניות ולא ממושמעות. במקומות שבהם כוחות החיים והצרכים הבסיסיים שלהם מתמודדים עם עובדות הקיום, חפות ממעטה ההדחקה, מתעוררת בהם מחאה פנימית שמשנה אותם.
כפי ששטח החווה אינו תחום בגדרות פיזיות, כך גם גבולות התודעה אינם מאפשרים להם לפרוץ אותו; ההבנה לגבי גורלם של הדיירים מוגבלת. הידיעה על טיבם השונה קיימת מתחילת הדרך, אך המודעות למשמעותה מחלחלת ומעמיקה רק בשלבי התפתחות מאוחרים יותר. גורלם אינו מוסתר מהם, אך לעולם אינו נדון ביניהם או עם האחראים באופן פתוח, תוך התייחסות למלוא משמעותו. הילדים והאחראים משתפים פעולה עם ההימנעות מלעסוק בכך, כל אחד ממניעיו שלו.
ההתפכחות מתחילה ממפגש חשוף עם המציאות, והיא מטלטלת את עולמם. אחת הסצנות היפהפיות בספר מתארת את כאב התנפצות ההגנות ואת הכורח להתמודד עם אמת קיומית אכזרית. כאשר קתי (המספרת) מעמתת את חברתה רות עם הגילוי ששומט את הקרקע מתחת לאשליה שהיא טיפחה אודות היותה מיוחדת עבור מיס ג'רלדין (אחת המטפלות), רות מתפרקת. קתי נבהלת מתגובתה ומתרחקת מהגילוי, פועלת לתקן את מה שנהרס על ידי שיתוף פעולה עם רות בתחזוק והגנה על האשליה: "עכשיו ראיתי כמה רות נסערת; איך לשם שינוי היא נותרה לגמרי ללא מילים והסתובבה ממני על סף דמעות. ופתאום נראתה לי ההתנהגות שלי ממש לא מובנת. כל המאמץ, כל התכנון, רק כדי לצער את החברה הכי יקרה שלי. אז מה אם היא פברקה סיפור קטן על הקלמר שלה? האם לא חלמנו כולנו מפעם לפעם שמשגיח או משגיחה יכופפו את החוקים ויעשו בשבילנו משהו מיוחד? [...] רות רק לקחה את אחת ההזיות התמימות הללו צעד אחד קדימה [...]. הרגשתי נורא והייתי מבולבלת. אבל כשעמדנו שם יחד והבהינו בערפל ובגשם, לא יכולתי לחשוב על דרך לתקן את הנזק שגרמתי. אני חושבת שאמרתי משהו פתטי כמו: 'זה בסדר, לא ראיתי שום דבר מיוחד...'".
בגיל ההתבגרות מתחילים הנערים והנערות לשאול שאלות ולנקב חורים קטנים בבועה שבה הם חיים. במקביל, האשליה שאוחזת בקורא במהלך חלקו הראשון של הספר מתחילה להיסדק. האם אכן מדובר ביצורים כה שונים מאתנו? עם התקדמות העלילה מתבהר כי הסיפור על אותם יצירי מעבדה לא אנושיים הוא למעשה הסיפור שלנו! זהו סיפור האנושיות עצמה. הבועה שבה הם גדלים באושר, שבה מטפחים עתיד ומאמינים בו, היא האשליה שאנו מתעטפים בה, על אף שנוח לנו להרחיק את התודעה הזו מעצמנו.
הרובד המוצהר מציג את המציאות של הסיפור כלא טבעית, חריגה ולא אנושית, ואת הדמויות כשונות מהותית מבני האדם הטבעיים. עם זאת, הצגת הדברים באופן זה של הזרה והרחקה משמשת כאמצעי להסרת המגננות שלנו מפני האמת הקיומית המשתמעת ברובד הסמוי: אמירה חזקה ונוקבת אודות הסיטואציה הקיומית האנושית, באופן המפוכח ביותר. המציאות המקבילה, המופרכת והמעוותת לכאורה, היא למעשה מציאות חיינו שלנו, בני האדם. כי מי הם אלו שחייהם קצובים ומותם ידוע מראש, אם לא אנו? האין גופנו מוקדש עבור חייהם של אחרים, ומשמש לשימור והמשכיות המין האנושי? עד כמה אנו בוחרים בגורל זה: מולידים ומשקיעים בגידול ילדנו, משתדלים לראות בכך משמעות וייעוד ולא גזירת גורל? כל אפשרות למחאה, התנגדות ומרד במוות הצפוי לנו נועדה מראש לכישלון, אך כל ימינו אנו עסוקים במאמץ לחמוק ממנו. אנו נאחזים באשליה כי הקשר האנושי, אהבת האם האידיאלית או ההתאהבות הרומנטית יספקו לנו את ההתמזגות שתגאל אותנו מן הבדידות ומן המוות.
הדמויות בספר משתמשות בכל הדרכים האנושיות כדי להתמודד עם עובדות הקיום, ואילו הקורא, במבט מבחוץ, רואה את חוסר התועלת בהן ואת האשליה שבבסיסן: כילדים, הם מסרבים לראות, חיים את ההווה המקומי כאילו אין דבר מעבר לו. הם משתדלים לבלוט ולהיות מיוחדים, כמהים להיות מועדפים על האחראים עליהם כדי להינצל מגורל ההמון. הם מנסים להצטיין, להיות ייחודיים בתרומתם, כאילו בזכות היצרנות והיצירתיות שלהם הם יהפכו לחיוניים לעולם שלא ייתן להם ללכת. כנערים וכבוגרים, הם חשים כי אהבתם ותחושת הנצח שבהתאהבות מאפשרות להם להתעלות מעל המוות הגופני, הופכות אותם לעל-אנושיים ועל כן לא בני מוות.
נפוצה שמועה כי התאהבות עשויה לזכות את בני הזוג בדחיית המועד שנקבע עבורם לתרומת האיברים שתסיים את חייהם. עליהם להוכיח כי הם מאוהבים באמת על מנת לזכות בארכה. הם מניחים כי תוצרי האומנות עשויים להעיד על כך שהם מאוהבים באמת. לקורא נדמים הרעיונות הללו כשייכים למציאות המקבילה, כללים שההיגיון שלהם עשוי להיות תקף אך ורק במסגרת הבדיה של הסיפור. אולם, כאשר פועלת היצירה להסרת מנגנוני ההגנה של הקורא, הוא מבחין בשיקוף המדויק להתמודדות האנושית שלו, שלנו כולנו, עם עובדות החיים.
הפסיכותרפיה האקזיטנציאליסטית מניחה כי עובדות הקיום הבסיסיות, ובראשן המוות, הן אמיתות מאיימות שהתמודדות עמן קשה ומעוררת חרדה. לצד המוות הידוע מראש, ניצבות אמיתות יסוד נוספות, הקשורות באופן הדוק אל המוות והסופיות: הבידוד הקיומי, החופש והעדר המשמעות. כל מנגנוני ההגנה המוכרים לנו משרתים את הדיפת המודעות לאמיתות אלו, והם מתפתחים לאורחות חיים שלמים ומגוונים, אותם מעצבים בני האדם באופן מעשי ובתודעתם. על מנת להגן על עצמו מלחוות את משמעות עובדות אלו במלוא חריפותן, האדם מתגונן מסכנות ומתאמץ לשלוט בהן, מנהל קרב אבוד מול תהליכי ההזדקנות, מייצר לעצמו אשליה של שליטה, אף שכל אלו ודאי לא יועילו לו מול המוות. הוא מייצר קשרי אהבה, חברות, הורות, קירבה ותלות במאמץ לגשר על הבידוד הקיומי שאינו בר ביטול. הוא מנסה להיאחז במשמעויות חלקיות וסובייקטיביות כדי להימלט מהעדר המשמעות המובנית בעולם. לבסוף, הוא מחפש סמכות, הנהגה, תכתיבים, כללים ואילוצים כדי שלא להתמודד עם הכורח לבחור באופן חופשי ולקחת אחריות על בחירותיו.
המודעות העמוקה לעובדות קיום אלו מעוררת חרדה ועלולה להפר אושר ותמימות שמתאפשרים בחיים מוגנים ממנה. עם זאת, ההגנות אינן הרמטיות ולעיתים אין מנוס ממפגש חשוף עם המציאות, ומעימות עם עובדות הקיום. בנוסף, ההגנות — מחירן בצידן. הן צורכות אנרגיה מיותרת המתועלת להתגוננות במקום להתפתחות, וחמור מכך — הן מונעות חיים מלאים ואותנטיים.
חלקו האחרון של הספר עושה את חשבון הנפש הזה בדיוק. שלוש הדמויות הראשיות מנהלות בחייהן מעין דיון בין העמדות השונות, והיחסים ביניהן משקפים דינמיקה בין העמדות: המפגש המצוטט לעיל בין רות, שהעדיפה את האשליה והחיים המוגנים מידיעה, לאושר ולתמימות, אף במחיר ההתכחשות למציאות, עם קתי, שהישירה מבט למציאות ונבהלה מהשלכותיו. טומי, שכבר בילדותו סירב ליישר קו והתקשה לשתף פעולה עם האשליה, אך הכלים שהיו ברשותו לא היו מסתגלים, והאינטראקציות בינו לבין רות וקתי מלוות בשינוי פנימי שהוא עובר, וקתי, העדה המספרת, שבחרה או נאלצה להישיר מבט אל המציאות, ונותרה השורדת האחרונה מהחבורה.
