דובים בשממה, ספר רגיש וחכם על התמודדות עם מציאות בלתי נסבלת (דיכאון?)
ד"ר רפאל יונתן לאוס | 19/10/2024 | הרשמו כמנויים
[מוזיקת רקע מומלצת "איילה", מילים יונה וולך לחן וביצוע יהודית רביץ https://www.youtube.com...=ygBgQjFhtI8 ]
כדי שלא לגלות יותר מדיי (אזהרת מיני ספוילר) אשתף בחוויה שלי בקריאה. מצד אחד זו רק החוויה שלי.. ומהצד שכנגד בעיניי העובדה שמפגש עם ספר מייצר תנועה נפשית הוא כמעט כל מה שראוי להיאמר. המדריכה הראשונה שלי הקפידה להתעכב איתי על רגעי ההתחלה פגישות טיפוליות. התרחשות מקרית בחדר ההמתנה בשנייה שלפני, התחושה ברגע שהדלת נפתחה (התרגשות, הפתעה, קוצר רוח?), האם הייתה דפיקה? ומאיזו סוג (תובעני שמייד לאחריו הדלת נפתחת בעוז, חלשה ומחכה לאישור להיכנס, כמו בקצב של שיר).. איחור קל? או הקדמה? היא טענה שהרגע הראשון הוא הרגע המזוקק של המפגש. נקודת הממשק בין המציאות החיצונית לחדר הטיפול. בין שניכם, במודע ובעיקר בלא מודע. והשניות הבודדות האלה פעמים רבות מחזיקות בתוכן כבר מראש את התמה העיקרית של המפגש, לפעמים השניות הראשונות של טיפול מחזיקות בתוכו כבר משהו מהמהלך המלא של הטיפול כולו.
כשלקחתי את הספר והתיישבתי על הספה להתחיל ולקרוא הבת הגדולה שלי ביקשה ממני שאבטיח לה שלעולם לא אכתוב ספר. זה בטח יהיה מביך (לגיל ההתבגרות שלום), ולך תדע אם זה באמת יעניין אנשים. חשבתי לעצמי על הפנטזיה, התרחיש המנטלי הפנימי שמקדים כל התרחשות. שמעצב את המפגש שלנו עם המציאות. על הפנטזיה שיאהבו, שיתעניינו, שיבינו. על הפנטזיה הנגדית שישתעממו, שיגחכו, שלא באמת יבינו. על מנעד התחושות שכל זה מייצר ועל כמה שזה מורכב ובעיקר אישי יותר מהמחשבה שאירועים מבאסים מבאסים..ואירועים משמחים..משמחים. כדי להתנתק מהמולת הסלון הפעלתי את הספוטיפיי עם אוזניות מבטלות רעשים וצללתי פנימה. הספר נפתח במכתב של מישהי לפסיכולוגית שלה. המכתב הראשון ככל הנראה. היא הייתה עסוקה במה שהייתה רוצה שיקרה וגם במה שהיא חוששת ממנו.. לקוות ולהתאכזב. להפתח ולגלות שלא מתעניינים בה. או שבכלל לא מבינים. פתאום הפכתי מודע למוזיקה שהספוטיפיי בחר עבורי – פנזטיה בדי מינור
https://open.spotify.co...uBhu7kmE8fPQ
המשכתי לקרוא על אורן שקורא מכתבים שאימו כתבה שנים רבות לפני שנפטרה ומחדש את הקשר עם אביו. פתאום הפכתי שוב מודע למוזיקה. הפעם הסרנדה של שוברט.
https://open.spotify.co...WgL_HW0b_ZeA
לרגע חזרתי לגיל 11, מרק המורה שלי לחצוצרה ליווה אותי לחדר אחר מהחדר הרגיל שלנו. כמו תמיד הוא חייך מתחת לשפם ולא הרבה במילים. הייתה שם ילדה שלא הכרתי שישבה מול פסנתר ולידה המורה שלה. עד אז ניגנתי רק את החלק שלי. אני לא חושב שידעתי שיש עוד חלקים. מבחינתי זו הייתה יצירה לחצוצרה. הם ספרו לאחור וסימנו לנו להתחיל לנגן ביחד. המוזיקה היממה אותי. כאילו פגשתי אותה בפעם הראשונה ואז לאחר כמה רגעים הפסקתי לנגן. אפילו לא שמתי לב שהפסקתי. מרק שאל אותי מה קרה? האמת הייתה שעצרתי להקשיב. כשניגנו יחד זו הייתה יצירה חדשה לגמרי בשבילי. הפנטזיה כתמה מרכזית כמובן עדיין הייתה נוכחת כמו גם המפגש שלה עם המציאות השונה ממנה תמיד. הביצוע בספוטיפיי בכלל לא כלל כלי נשיפה (קורנט בכל מקרה מתאים כאן יותר מחצוצרה) אז זה לא היה בדיוק.. אחרי השיעור ההוא אני זוכר שהבנתי באופן אמיתי ועמוק שאני לא מוזיקאי מוצלח במיוחד. כנראה בסדר. בשום אופן לא יותר מזה. זו הייתה חוויה מכעיסה..מקוממת..מעציבה ואפילו מביישת. זה דרש זמן (כנראה שזה עדיין לא נגמר, אולי לעולם לא ייגמר) להבין ולהפנים שככה זה ברוב הדברים. וזה באמת ובאופן עמוק ממש ממש בסדר. אורן מצידו כעס והתקומם והתעצב והתבייש לגלות על עצמו ועל משפחתו דברים מדברים שונים. רוב המונולוגים בספר הם שלו ושל אימו המתה. שניהם מתגלים כרגישים ובעלי עולם פנימי עשיר ושברירי במיוחד.
המילה דיכאון שזורה כחוט השני, דיכאון אחרי לידה, כדורים נוגדי דיכאון.. מחשבות אובדניות..ניסיון אובדני. בעיניי הספר מצליח להפגיש עם חוויה מאוד אישית. ממש לא מחלה / מצב / קטגוריה שנוחתים מהיכן שהוא...שפשוט לוקים בהם או סובלים מהם או מתמודדים איתם ללא סיבה מלבד הגורל (או חוסר איזון כימי במח). החוויות מעוגנות באופן עמוק ואמין בקורות החיים, ביחסים המשמעותיים ובהיסטוריה המשפחתית של הגיבורים והגיבורות (הגירה, נטישה, גירושים, העברה בין דורית..).
הדיכאון שבלט לי יותר לעין בסיפור לא היה הפתולוגיה הדכאונית באופן הפנומנולוגי (אבחנה של הפרעת דיכאון) אלא הדיכאון כעמדה התפתחותית בוגרת א לה קליין. הרגשתי שהספר מצליח לחבר אותי כקורא לתהליך ההתפתחותי שאורן עובר.. מעמדה ילדותית וצדקנית (ומעצבנת מאוד) שנאחזת במה שאמור היה להיות. לאופן שבו הורים צריכים לדאוג לילדים, להתייחס אלו לאלו (הפנטזיה) למה שהיה, ולמה שיש ולמה שבכלל יכול להיות בנסיבות שנוצרו. למי שהיו ולמי שיש (המציאות).
דמויות הלווין בחייו של אורן לא באמת עושות או משתנות באופן מהותי. הן נעות במסלול שלהן והשינוי הדרמטי הוא פנימי, בנקודת המבט של אורן ושלנו. אורן הופך לאבא ואני התחלתי לחבב אותו. הספר עוסק גם באופן מפורש בשאלות גדולות כמו האם טיפול פסיכולוגי מועיל? ואם כן באיזה אופן? בעיניי לא היה צורך בתשובות האלה. הן כבר נמצאות בסיפור.
ההתכתבות עם יצירות ישראליות מוסיפה רבדים ועומק, ההיקף של ההתייחסויות והמחוות הישירות והעקיפות ליצירות קנוניות נראו לי כציר שהספר סובב סביבו. במובן הזה חווית הקריאה הזכירה לי את הקריאה של יוליסס. נראה היה לי שאני מזהה בכל מקום רמיזות דווקא לעמוס עוז (בעיקר למיכאל שלי ולקופסא שחורה) שלא מוזכר באופן ישיר בספר בשום מקום.
עם זאת רמת הפירוט או ההסבר בספר הן בעיניי דווקא נקודה חלשה שלו. יש בו חלקים כמעט דידקטיים. הדמויות נוטות לשאול שאלות רטוריות ולאחר מכן לפצוח בהסבר. בחלק של הספר שבו אם צעירה סגורה בחדר בארץ זרה ושואלת את נפשה למות עלתה אצלי אסוציאציה ל "בלדה לאישה" של תרצה אתר. כמה שורות אחר כך היא נזכרת בתרצה אתר (ובשיר אחר שלה ובמאורעות מהביוגרפיה שלה). אחותו של הגיבור, שירה, אחות במקצועה. זהו רק אחד המאפיינים שרומזים לשירה של עגנון. גם כאן מגיע הרגע שבו המחברת מעלה את האפשרות שזה היה מקור השם של הדמות. כך קורה בנקודות נוספות בספר. כקורא הרגשתי שלא מוכנים לתת לי להבין מה שאבין ולא להבין מה שלא אבין (או אפילו אבין לא נכון חלילה). לפרקים ההפניות והרמיזות ליצירות קנוניות הביא לכך שהמשלב של השפה נראה היה לי גבוה מדיי עבור הדמויות בתוך ההקשר המסוים (מלהגת, כרסם עוגייה, הניף משקולות ) ואולי כאן גם אני מסרב לוותר על הפנטזיה שלי ועל רמת הפירוט שנראית לי מתאימה לי כקורא ולקבל את הספר כפי שהוא באמת.
המפגש עם מציאות בלתי נסבלת, לא צודקת, עצובה ומקוממת מאפיין את החיים שלנו בישראל כעת. למרות שהספר נכתב לפני ה7.10 הוא עוסק בתמה רלבנטית מאין כמוה. והוא עושה זאת בחכמה וברגישות באופן שנטוע עמוק בתרבות ובמציאות הישראלית.
דובים בשממה הוא ספר הביכורים של ליאור הוכמן. הוא יצא לאור בסיוע קרן רבינוביץ לאמנויות ובתמיכת משרד התרבות והספורט בהוצאת שתים.
