״הִתְרַחֲשׁוּת חֲדָשָׁה וְזִכָּרוֹן״ - ״והלאה״ מאת דנה אמיר [תרסט 2024]
גיא פרל | 19/10/2024 | הרשמו כמנויים
והלאה הוא טקסט קצר ומהודק בפרוזה לירית. מתוארים בו יחסיה של אם ובנה במהלך שלושה עשורים, קשר שתחילתו במיזוג שיש בו גרעין של פרידה, המתקדם אל פרידה שיש בה גרעין נצחי של מיזוג. כך, לדוגמה, כבר בעמוד הראשון של היצירה מתוארת אם המניחה תינוק ישן במיטתו: "כַּמָּה עֲדִינוּת הִיא מְחַלֶּצֶת מִתּוֹכָהּ כְּדֵי לֹא לְהַפִּילוֹ, בְּאַחַת, עַל הַמִּזְרָן, אֶלָּא לְמָזְגוֹ עִמּוֹ בְּאִטִּיּוּת, כְּמוֹ לֹא הָיָה כָּל מִרְוָח בֵּינֵיהֶם, כְּמוֹ לֹא נַעֲשָׂה מֵעוֹלַם כָּל מַעֲשֶׂה שֶׁל הַפְרָדָה (עמ' 5). אותו שילוח איטי אל העולם, אותה פרידה מתמדת, מתוארים לכל אורך חיי האם ובנה עד כה, מלידתו, דרך כניסתו אל השפה, התבגרותו ועד להימצאותו בארץ אחרת: "רַק כָּךְ נוֹדְעוּ לְעַצְמָם, לֹא כִּשְׁנֵי אֵיבָרִים הַשַּׁיָּכִים לְגוּף אֶחָד אֶלָּא כִּשְׁנֵי גּוּפִים שֶׁאֵיבָר נִסְתַּר מֵחָבֵר בֵּינֵיהֶם כָּךְ שֶׁיִּהְיוּ נִפְרָדִים מִבְּלִי לְהִפָּרֵד" (עמ' 9).
והלאה הוא הספר האחרון עד כה בסדרת ממוארים בשירה, פרוזה ופרוזה לירית מאת דנה אמיר [קדמו לו קדיש על חשיכה ועל אור (אפיק, 2019), אבני ריחיים (אפיק, 2021), שתיים אוחזות (אפיק, 2023)]. הסדרה הממוארית מצטרפת אל ספרי השירה של אמיר ואל כתיבתה העיונית־תאורטית. בכל ספרי הסדרה בוחנת אמיר את הגבול שבין האישי לתאורטי ובין השירי לפרוזאי עד כי אפשר לראות בהם מרחב טקסטואלי שבו מתרחשת אינטגרציה בין ארבעת הממדים, ודומה שהפעם קרובה אמיר יותר מתמיד אל נקודת ההתכה שמעבר לה נפרש מרחב שבו האישי־תאורטי־פרוזאי־פואטי מובחנים זה מזה ושזורים זה בזה בה בעת.
נקודת התכה דומה באיכותה עומדת בליבה של היצירה שלפנינו – מעבר לפיצול שבין אם, ילד, אם־תינוק נפרש מרחב המסומן במילה "והלאה": "הִיא מוֹדֶדֶת אֶת הַמֶּרְחָק בֵּינָהּ לְבֵינוֹ עָקֵב אַחַר אֲגוּדָל. וָהָלְאָה" (עמ' 19). אהבת האם הנפרדת ומודדת את המרחק, מתמשכת במרחב ה"והלאה" הנפרש מעבר לגבולות המקום והזמן. זו אהבה המשתרעת הלאה והלאה, והיא שזורה בכל הפרידות כולן. כמרחב אינטגרטיבי החורג מגבולות המקום והזמן, והלאה ניתן לקריאה כמיתוס, ולא בכדי הוא נמסר מפיה של דוברת בגוף שלישי שהיא אם כל האימהות הנפרדת פרידה שהיא אם כל הפרידות. כך, לדוגמה, מתוארת לידת הילד כרגע שכולו פרידה ללא הפרדה, רגע השוזר זיכרונו של עבר בלתי ידוע, הווה, וכל מה שמכאן והלאה:
לְלֹא כְּאֵב יַלְדָּה אוֹתוֹ, כְּמִתּוֹךְ חֲלוֹם. אוּלַי לָכֵן לֹא סֻמְּנָה חֲצִיצָה בְּרוּרָה בֵּין חַיָּיו בְּתוֹכָהּ לְחַיָּיו מְחוּצָה לָהּ. אוּלַי לָכֵן הָיָה מַרְאֵהוּ הָרִאשׁוֹן, כְּשֶׁהֻנַּח בִּזְרוֹעוֹתֶיהָ בְּתֹם הַלַּיְלָה הַהוּא, גִּלְגּוּל עָמוּם שֶׁל הִתְרַחֲשׁוּת חֲדָשָׁה וְזִכָּרוֹן (עמ' 8).
[הרשימה ראתה אור גם בזר ההמלצות הספרותיות של ״המוסך ״ בערה״ש תשפ״ה]