עוגת שוקולד, חידת התודעה, וכמה מילים בשבח דמוקרטיה ליברלית
דר' רחל קואסטל | 16/10/2024 | הרשמו כמנויים
אני משתמשת באהבתי לעוגת השוקולד בכדי לתאר לתלמידיי את ההבדל בין מערכות פשוטות, מורכבות, ומסובכות. את החלוקה אספתי איפשהו והיא מארגנת מחשבות פזורות על מרחבים שהם פשוטים או מורכבים באופן יחסי, ויש בהם ודאות מרגיעה, לעומת מרחבים מלאי קונפליקטים ופרדוקסים שבהם הכל הולך ומסתבך, מסתבך והולך. ולרוב דיי מהר.
מתכון של עוגת שוקולד מבטיח כמעט באופן בלתי ניתן להפרכה שאם נצמד להוראות, תגיח בסופו של תהליך עוגה באיכות כלשהי, והוא דוגמא הכי זמינה למערכת שהיא יחסית פשוטה. מערכת מורכבת היא מאוד דומה, במובן שישנו תואם נסיבתי בין המרכיבים שמכניסים לתוכה לבין התוצר הסופי, רק שהיא נסמכת על משתנים רבים שמצריכים מיומנויות ספציפיות גבוהות. דוגמא טובה היא חללית לירח. זוכרים את פרויקט "בראשית" הישראלי? ובכן, האם היא תגיע לשם שלמה או בחתיכות, זה די תלוי באיכות הרכיבים, מיומנות העוסקים במלאכה והתנאים בשטח בזמן אמת.
במערכת מסובכת אין משתנים קבועים ואין תמיד קשר הכרחי בין האופן בו אנו ניגשים למערכת, התכנים והמתכונים שבאמצעותם אנו מבנים אותה לבין ההתהוות בפועל. הנה כמה דוגמאות נפוצות למערכות שכאלו שרבים מאיתנו מתנסים בהן על בסיס יומיומי: זוגיות, הורות, בריאות, חינוך, טיפול נפשי, חברה, תרבות, אבולוציה ואפילו אקלים. בקיצור, החיים עצמם, או כל דבר שאנחנו באמת מחשיבים כחיים, הוא די מסובך. מערכות אלו הן הרבה פעמים אמביוולנטיות, פרדוקסליות ומלאות במגמות סותרות. כמו הנובלות של דוסטויבסקי, רק בלי התשובות של מחוון הבגרות.
נכון, אלו הן מערכות שאנחנו, לאורך חיינו, וגם אחרים, לאורך אלפי שנים, צברו תובנות חשובות לגביהן. אולם אלה הם קשרים נסיבתיים, ונסיבתיים חזקים במקרה הטוב. כי עדיין ישנם רגעים שכל הידע והתבונה הנצברת מוחקים את עצמם ואנחנו עומדים נבוכים, אילמים, וחסרי אונים אל מול התסבוכת שנחתה עלינו. לכן אין למערכות מסובכות מתכונים פשוטים, מורכבים או סודיים שיבטיחו את ההתהוות שלהם באופן הכרחי. לרוב, אנחנו עושים כמיטב יכולתנו ומקווים לטוב.
כחברה אנחנו נוטים להעריך מערכות מורכבות כחשובות יותר. לכן אנחנו משקיעים כל-כך במדע וטכנולוגיה. תחשבו על זה: אם נוכיח תאוריה מתמטית היא תהיה נכונה תמיד. זאת מערכת מדידה ואפשר לשלוט בה. בנוסף אנו מונעים על-ידי הנחת היסוד שהקדמה תציל אותנו. זהו האידאל המערבי. ההנחה שהקדמה תציל אותנו מרעב, מחולי, מקונפליקט, ואולי גם תציל אותנו מעצמנו? אולי בשיאה של הקדמה נוכל לברוא לנו סוף סוף גואל בדמות ה- AI, הבינה המלאכותית. ניצור אל בדמות מחשב-על "שיפתור את כל הבעיות", כמו האל מתוך המכונה.
יש הרבה רעש היום סביב נושא "הבינה מלאכותית" שמסתיר בעיקר רצון לאושש את הבורסה ואת המניות של חברות הטכנולוגיה. אבל גם אם נמציא את הבינה המלכותית האולטימטיבית האם נכחיד את כל העוני, החולי והקונפליקט, האם זה בהכרח יפסיק את הסבל האנושי? אחת מהשאלות הארורות שדוסטויבסקי העלה היא: אם ניתן לאדם את כל מבוקשו, האם בהכרח יגיע לשלום והרמוניה? אני חושבת שהוא כיוון לכך שאנחנו חיות לא-רציונאליות ורצחניות במהותנו הנשלטות על-ידי דחפים הרסניים, אך נראה שחברת השפע מספקת לו עוד תשובה. סטטיסטיקות על בריאות הגוף והנפש בעולם המערבי מעידות דווקא על יחס הפוך, של הידרדרות קיצונית, וברמה של מגפה.
בנוסף, וחרף כל פריצות הדרך שעשינו לאורך יותר משלוש מאות שנה של מהפכה מדעית, עדיין לא פיצחנו את החידה של כיצד במוח אנחנו מסוגלים להריח את הריח המיוחד, ולטעום את הטעם הטעים של עוגת שוקולד, שאי אפשר לטעות בו והוא נושא עימו הבטחה מאוד מסוימת. זה עדיין מבחינת המדע בגדר של נס, ועניין שמציב אתגר עצום לכל תחום האינטליגנציה המלאכותית למשל. השאלה הזאת קשורה לאחת החידות הכי גדולות שעולם המדע, ושאנשים עם הרבה מאוד חדרים במוח כמו המדען האמריקאי-גרמני כריסטוף קוך, מתמודדים עימן היום: חידת התודעה.
מהו הדבר הזה שמופיע, כאילו צומח, מתוך המוח שלנו ומאפשר לנו לחוות את החיים, לאכול או אפילו סתם לחשוב על עוגת שוקולד, וגם להיות מודעים לכך שאנחנו חושבים עכשיו מחשבה על התענוג של אכילת עוגת שוקולד, ושבאופן פלאי, הגוף שלנו מגיב למחשבה כמעט כאילו אכלנו את העוגה ממש. אולי זה ארגון חדש של חלקיקים שלא מחוץ לחוקים הקיימים, ושעוד נותר לנו לגלות? ומהו המונוליט שהניע את הארגון החדש הזה? יש הרבה תאוריות אך אין תשובה משכנעת עדיין לחידת המודעות העצמית והתודעה. כל זה בא ללמד שהפעולה הלכאורה אגבית של אכילת עוגת שוקולד היא לא פשוטה כלל.
המודל המכניסטי מוגבל בתשובות שלו. המדע, שמשרת אותנו היטב במערכות מורכבות, לא מצליח, למרות כוונותיו הטובות, לעשות דה-מיסטיפיקציה למסתורין הגדול של המוח, הנפש והקיום האנושי. יש לי כבוד גדול למדע, לדורותיו, אחורה וקדימה. אולם מה שאי אפשר למדוד – לא קיים בעולם הזה, למרות שאפילו למדענים הכי קפדניים אין ברירה אלא להודות שהמדע כיום מתקרב למיסטיקה. גם לאיינשטיין זה לא בא בטוב.
מה שנהדר ומפחיד בחברה האנושית זה שאנחנו חיים בסיפורים שלנו. מה שמדהים זה כמה טובים אנחנו בלשרוד למרות שכל אחד חי בסיפור שלו. אחד הסיפורים שאני הכי אוהבת זה סיפור הבריאה כפי שהוא מופיע בספר בראשית פרק א' המתאר את הקיום כניסוי אחד ענק, במובן הזה יותר קרוב לסיפור מדע האבולוציה משנוטים לחשוב. האל יוצר את העולם ורק אחרי זה, שוב ושוב רואה "כי טוב", בשורות ספרותיות מרגשות כל כך.
אולי זה המדד להצלחה של מערכת מסובכת? שלמרות הכאוטיות המבנית שלה אנחנו יכולים להתבונן בה ולהגיד עליה שהיא בסך הכל טובה?
אני חושבת שמפרספקטיבה חברתית, דמוקרטיה ליברלית היא מערכת מסובכת שכזאת. מסובכת וקולנית. אז נכון, היא לא סוף ההיסטוריה, כפי שחזה פוּקוּיאמַה. רחוק מזה. הקושי והמלחמות עדיין איתנו ולא נראה שהם הולכים לשום מקום. יחד עם זאת יש לי כל כך הרבה דברים טובים להגיד עליה כמערכת שהיא בסך הכל טובה שאני לא יודעת מאיפה להתחיל. אולי ממלחמות דווקא. מפרספקטיבה היסטורית אנחנו יודעים שיש מעט מאוד מקרים בהם דמוקרטיות נלחמו אחת בשנייה. מה יכול להיות טוב מזה? ולגבי שאר הדברים, כבר בתחילת המאה העשרים א.מ. פורסטר במאמר מאוד מפוקח על דמוקרטיה דיבר על שתי המעלות הגדולות שלה: הכרה בשונות וחופש הביטוי.
את חופש הביטוי הייתי שמה הכי גבוה משום שברגע שיש סטרס מבני, מערכת שהיא מספיק חופשית תניב את הפתרון. במערכת שהיא לא - כוחות השינוי הבריאים יוגדרו ככוח מחתרתי, או אנרכיסטי, ירדפו ע"י משטרה חשאית או ידוכאו. הליברליות למעשה מאפשרת לכוחות השינוי לצאת בלי פחד, והדמוקרטיה - להשתלב בשלטון בצורה מסודרת.
ועדיין כל זה מתקיים בצל התובנה של דוסטוייבסקי – שהדחף האנושי הוא לכאוס. ואולי עוד חוכמה של מערכת מסובכת היא איכשהו לנהל את המתח בין סדר לכאוס. ומאחר ואנחנו לא יצורים גלקטיים, וכולנו באנו מאיפשהו, האתגר של הדמוקרטיה כיום הוא גם לנהל את המתח בין שבטיות לליברליות, מתוך הבנה שהדחף השבטי, קצת כמו אצל השימפנזות של ג'יין גודול, הוא תמיד התנועה היותר חזקה.
החלוקה הזאת תופסת גם באומנות - לאחרונה ביקרתי במוזיאון קפקא בפראג ויום אחרי זה בתערוכה של בנקסי. זה היה מעבר חד מיצירה שנוגעת במסובכות - ליצירה, שגם אם יש בה עוצמה ויזואלית, מרדדת את המציאות למסרי נאום ניצחון של מלכת יופי. מעבר בין החתירה לאמת לבין ההנדוס שלה. החתירה לאמת מסוכנת – היא הרסה את החיים של קפקא (ושל דיקנסון ושל קירקגור). ומצד שני - שמעתי בדמיוני את בנקסי מתריס שהמציאות כיום מהונדסת לכן הוא חייב להנדס בחזרה. אבל זה לא עבד בשבילי. אומנות מגמתית, גם אם גאונית, היא לא אומנות בעיניי.
בנקסי מניפולטיבי ומאוד פתייני. אני חושבת שזה גם פחות או יותר הסקס אפיל של המרקסיזם. זה נורא פשוט כשיש טובים ויש רעים. לא שהקפיטליזם זה דבר נהדר עם קומץ העשירים ששולט בכל והצמיתים שעובדים בשבילם. אבל בסופו של דבר הרבה חברות שנבנו מתוך תובנות מרקסיסטיות קרסו לקפיטליזם הכי גרוע ונצלני שיש. כמובן שבדת זה אפילו יותר גרוע (ואני אומרת את זה בתור אדם עם הרבה מאוד סנטימנטים דתיים) – כי אלוהים תמיד אתך – אז אפשר להמשיך בקטסטרופה עד אינסוף. לא מתכון למערכת יציבה.
אז הנה מתכון לעוגת שוקולד חברתית: קפיטליזם מעוגן בשלטון חוק דמוקרטי ליברלי, עם קצת מסורת ופולקלור שבטי (דמי חנוכה וכאלה), ויותר איזון בין הנהגה נשית לגברית. זה אולי יעבוד.
זאת אומרת עד שהכל שוב יסתבך.
