איך הורה נולד; בזמן מלחמה | יונתן פרלמן

יונתן פרלמן | 22/10/2024 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

איך הורה נולד

קצת כמו תינוק

תנודתי כמו רכבת הרים

עד שהנשמה יוצאת החוצה

 

או – איך מכינים לתינוק אמבטיה עם מים בטמפרטורה הנכונה?

פותחים את הברז יוצא קר

מחממים פתאום כוויה. רותח.

מהר-מהר-מהר-מהר-קר-קר-קר

הנה המים טובים. מכניסים למים.

צורח.

 

עכשיו השורות האלה נכתבות כשהעולל בן שבעה שבועות בפועל ועשרה ימים מתוקן

שפשוט היה חייב כבר להגיע ויצא לא מעט לפני הזמן

יושב לי על הידיים ואני בדיוק לא מעוניין

שהוא יבכה או יצעק או יפיל את המוצץ

כי אין לי סבלנות ואין לי זמן

ואני רוצה לכתוב את הטקסט הזה על איך שלפעמים אין לי סבלנות ולפעמים יש לי סבלנות ואיך זו רק דוגמה אחת מתוך כמה שאני אתן במהלך הטקסט על החוויה המפוצלת של האבא הטרי שהיא בעצם דומה לחוויה המפוצלת של הבן אדם הטרי, ולתת קצת רפרנסים לקליין איך אפשר שלא ולדבר גם על איך זה דומה בתור מבוגר רק במשחקי כדורגל

כשבמשחק הכי חשוב העונה אנחנו שוכבים עליהם באחד אפס להם שהם לא עברו את החצי בכלל ואז דין דוד שהוא בכלל השחקן הכי מפוצל שיש, פתאום גולים של רונאלדו פתאום החמצות כמו שלוש מאות כטב"ם איראני (זו גם תהיה דוגמה לפיצול חכו תכף). אז בכל מקרה דין דוד נותן גול פסיכי עם העקב היציע כמעט קורס לתוך עצמו אתה חושב יחד עם עוד 27 אלף שמחים ו3 אלף גמורים שאתה לוקח להם ת'אליפות במלט דאון הכי גדול בהיסטוריה, ואז בעצם – נבדל. אין גול. הלך המשחק הלכה העונה הלכה האליפות. רגע בטירוף של הטירוף ורגע הנשמה כאילו עוזבת את הגוף. בקטע לא טוב.

אז נועם בוכה כל פעם מהרגע שמתחילות ההכנות למקלחת ובמקלחת זה כבר צרחות מה זה צרחות מאיר תירגע, ואז הוא יוצא, מוצץ, מגבת, חיבוק. רגוע. והעולם חדש וטוב. במבט כחול עיניים ועמוק מגלה.

'מעיון ליישום' מסלול העשרה והעמקה שנתי למטפלים
עיון וקריאה משותפת לצד תרגול סדנאי מונחה של טכניקות פסיכודינמיות

אותו דבר כשהאפלה משתלטת כשהוא רעב רעב רעב רעב רעב

ואז בום טאק חלב נוטף מחיוכו וכולו לב-לב-לב-לב.

וככה גם אני לפעמים רוצה להגיד לו דבר ילד אני שומע

אני אחבק את כל הפחדים שלך בשתי הידיים שלי.

אבל לפעמים אני משתגע.

 

עד גיל 6 בערך הייתה לי אסטמה כזאת של ילדים שברגע יוצא האוויר מהבלון.

הייתי מתעורר בלילה בלי אוויר ורץ לחלון.

עד שאובחנתי והתחלתי להשתמש במשאף.

אחרי כמה שנים זה מעצמו חולף

 

השבוע בלילה בין רביעי לחמישי, ב23:40 הלכתי לישון

20 דקות אחר כך התעוררתי בהשתנקות מחוסר אוויר. משהו פחד אלוהים ישמור שאשתי רצה לחדר מצפון הסלון.

רצה לחדר ואמרה לי אבא'לה אתה מלחיץ! מה זה היה תגיד לי מה קרה?

ואני? אני מיינדפולקינג, פעם טוב, פעם אין אוויר ורע. זה לא נורא.

לקחתי כמה נשימות עמוקות והסדרתי נשימה.

התכוונתי לחזור לישון ולשכוח מזה. קצת מחסור באוויר? אז מה?

התגובה שלה הפריעה לזה לקרות. בכל זאת חזרתי לישון מהר, וכמה שעות אחר כך קמתי על הצד של הסבלנות להאכיל את נועם. כמו לקוח טוב של איתי זבולון יעני טונה עשיתי טובה וכן בדקתי באינטרנט וקראתי כמה דברים נחמדים; דום לב בשינה דום נשימה בשינה וכל זה כשהמתוק הזה אוכל עליי ואני מתחיל להבין שאני תוכף אוכל התקף חרדה ראשון בחיים. אז העפתי את ההתחלה של הסחרחורת פתחתי סיינפלד סיימתי להאכיל את נועם קבעתי תור לרופא משפחה וחזרתי לישון.

11 שעות אחר כך הוא מסביר לי בסניף של מאוחדת שאני עוזב בשביל מכבי (רק בחיפה יש מכבי), למרות שאני אוהב את הטורטלים, כי מה אני לא אעשה כדי להיות באותה קופת חולים של האישה והילד שלי בדוק, שלפעמים זה בתת מודע. בדק לי את הנשימה אמר הכל טוב אבל תעשה צילום אבל גם שם הכל יהיה טוב. אתה עושה ספורט בקלות? כן נכון? כן אני אומר לך הכל טוב. תגיד קרה לך משהו מלחיץ לאחרונה? כן נולד לי ילד לפני חודש וחצי אבל אני לא מרגיש בלחץ מזה באופן מיוחד. אני הולך לקחת חופשה ולהיות איתו די הרבה זמן לבד. כן כן זה בתת מודע לפעמים הוא מסביר לי. חבר הזכיר לי ששכחתי להגיד לו שאין דבר כזה תת מודע יש דבר כזה לא מודע. במקום זה אמרתי לו בפה בחיוך אני פסיכולוג אני יודע ובלב אני פסיכולוג אני לא יודע.

אז האירוע הזה של ההשתנקות, שנכון לעכשיו, הוא, כמה בנאלי, לא פיזי , אלא מנטלי, גרם לי לחשוב רגע איך נראה החודש וחצי האחרון. איך נראה להיות בתוך הראש שלי בחודש האחרון.

הלידה של נועם התחילה בשבוע 34 משום מקום. מזל שהספקתי להודיע למטופלים שבועיים קודם שאני הולך לצאת לחופשת לידה. זה אפשר לי ביתר קלות להתחיל לחשוב עליהם רק יום אחרי הלידה ולא בזמן הלידה עצמה, ולהגיד להם שומעים החופשה שלי תתחיל קודם. נדבר על זה בפגישה בעוד שבוע כי השבוע אני לא מגיע. איך אפשר גם אבא וגם פסיכולוג באותו זמן? נכון לשבוע 34+3 שזה יום מספר אחד כאבא הגעתי למסקנה שאי אפשר.

שבועיים בתוך הפגייה קדימה, נועם בא הביתה. במהלך השבועיים האלה נוסף לקו הפיצול קודקוד שהפך אותו למשולש. איך אפשר גם אבא וגם פסיכולוג וגם לפחד שהאיראנים יהרגו את כולנו באותו זמן? נכון לשבוע 36+4 שזה גיל שבועיים ויומיים חשבתי שאי אפשר. בכלל כל הזמן בפגייה חשבתי שהכי טוב שבזמן המתקפה הוא יהיה שם באיכילוב במרחב המוגן כי מאיפה אני יודע איך לרוץ למקלט עם תינוק עכשיו. בסוף לא שאלו אותנו והוא היה בבית. וכשהוא היה, חשבתי שאם הוא לא היה, הייתי רץ להביא אותו לפני שיגיע הטיל הבליסטי הראשון. בינתיים גם התחלתי לקרוא לנועם, נועמון.

ולפעמים אני רוצה שיעזרו לי ולפעמים מרגיש שאף אחד לא יודע איך לעזור.

ולפעמים כהורים אנחנו הכי ביחד בעולם אבל כבני זוג מפחיד שמה שהיה כבר לא יחזור.

ולפעמים אני אומר יש את נועם כל השאר זה הבל.

ולפעמים אני אומר יש את נועם חייבים לחשוב איך לעשות מלא כסף כדי שלנועם יהיה כמה שפחות סבל.

ולפעמים אני אומר שיבוא רופא ויחתוך לו אני לא רוצה כאן שום טקס, גם ככה מהיהדות שלי לא יצא ולא ייצא לי כלום. ולפעמים ב2024 דווקא היהדות נותנת הרגשה שיש כאן זכות קיום.

ולפעמים אני מסתכל על נועם וחושב וואי איך זכיתי. כמה שקט. ואה, הוא נראה קצת כמוני.

ולפעמים כמו עכשיו יש לו גזים והוא בוכה ומה נסגר נו אני רוצה לשחק קצת בסוני.

 

זהו. נראה לי שכתבתי כי רציתי להבין קצת, להרגיש איזה ערך.

כי לפעמים השם אבא מרגיש לי כמו בועת השתנקות שנקרעת לי בין הקצוות בדרך

אבל אל תדאגו תכלס אני בטוח שאני מוכן (?)

ובינתיים זה הכל עד לכאן.