היום - יום הולדת לאגם | אתי רוזנצוייג
אתי רוזנצוייג | 25/8/2024 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
בס"ד
איך חגגת את יום ההולדת של גיל 20?
איך חגגת לילדיך את ימי ההולדת שלהם? ואיך חגגתם את גיל 20?
זוכרים כמה מחשבה, כמה השקעה, כמה גאווה, כמה שמחה, כמה חששות, כמה מחשבות, כמה תקוות, כמה רצונות.
למרות שעברו עשרות שנים, אני ממש זוכרת את יום הולדתי העשרים. שבירת עשרת משמעותית כל כך.
גם שלומי ומרב ברגר לא צפו שכך יראה יום ההולדת העשרים של בנותיהם, גם לא שכך תראה בר המצווה של בנם עילאי, שחגג אותה, ללא אחותו ועם חור או אגם, עגום שחור, שכזה.
אגם לא נולדה לבד. לי – ים, ואגם נולדו תאומות. חושבת על ימי הקיץ החמים שהן נולדו, תאומות מתוקות ויפות, חושבת על הים, על האגם, אסוציאציות כחולות ומרגיעות מתרוצצות בי של שלווה ורוגע, אך בשברירי שניה, עולים טביעה וסחף, גאות ושפל, צונאמי ושוב תקווה לשלווה וקריעת ים סוף.
כל גיל, ראוי שיחגג עם תודה שהגענו עד הלום, ובקשות להמשך.
היום, אגם בת מרב בת עשרים.
על שרה אימנו נאמר, בת ק' כבת כ' [בראשית, כ"ג, א']. מניחה, שעל אגם, לצערנו ובעוונותינו, ניתן לאמר, בת כ' כבת ק'.
קולות של אשמת הניצולים, השבעים, החיים, ומערבולת של תחושות קשות ומנוגדות, מתרוצצים בי, ואינם נותנים מנוח. מניחה וחווה שזהו "קול קבוצתי".בשביל שנדע שאנו לפחות משתדלים ככל יכולתנו להשיבם הביתה, נכתב הטור הזה, ותודה על התגובות המעודדות והמאיצות לא להוריד זאת מסדר היום.
לעיתים נדמה, כי החיים חזקים מכול, ואנו ממשיכים. שמה לב, שבהתחלה הרביתי לכתוב על המלחמה, מפסח [אין זו אגדה] ועד תשעה באב [מחרבות וחורבות ברזל למנחם אב] לא כתבתי. ההעדר, היובש, העיסוקים הנוספים, שיקפו לי, חלקים בתוכי שאולי מתקשים לחיות עם מוות שכזה, זמן ארוך וטעון כל כך? ואולי זה חלק מתהליך אבל, ניסיתי לנחם את עצמי. ויכול להיות, שלאורך החורף, בו השבתות יצאו מוקדם ויכולתי ללכת לכיכר החטופים, להיפגש עם המשפחות, לראות את השכול בעיניים, לחבק את הצער, להתפלל ולשיר באוהל התפילות וההבדלות המרגשות, קרבו גם כן. את משפחת ברגר פגשתי בתפילות שנערכו באחד המוצ"שים, בבית הקברות בבני ברק.
בפרשת השבוע אותה קראנו השבת, פרשת עקב [חומש דברים] מובא:
"וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֹלִיכֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ".
בלי לדעת, רק מלחשוב, אין ספק שהליכה במדבר ארבעים שנה, היא דימוי למסע הנוראי שהתחיל בשמחת תורה, ונמשך כמו "הווה ממושך" כל כך הרבה מדי ימים, לילות, חגים, שבתות, רגעים, לוויות, חרדות ופחדים. המדבר הוא סמל לחסר, לשממה, לאזור צחיח. כמעט ללא חיים. קשה לנווט בו, קשה לחיות בו, רב הנסתר על הגלוי והסכנות בו רבות כל כך.
מפרש הרשב"ם: למען ענותך - זהו עינוי: שאין פת בסלך (ראה יומא עד , ב) , וחייך תלויים למרום בכל יום.
מרב התראיינה, ודבריה המרגשים והמחייבים או המזכים, בהם היא מתארת את ההתמודדות של אגם, מתוך חוויות של אלו ששבו, הם למופת ולחיזוק. ומלמדים כמה עיניה של אגם תלויים, ללא פת בסלה, למרום. אגם, הכנרית הכשרונית, מלאת הרגש והרוח הבחורה המקסימה והאמיצה, שמאמצת את החינוך שקבלה בבית מוכיחה את העמידה בניסיונות הקשים ביותר:
"שמירת השבת שלה לא הפתיעה אותי, זה שימח אותי. לגבי הכשרות, אנחנו יודעים מעדויות שהם היו גם אצל משפחות של חמאס, ושאלו אותם אם הם רוצים בשר או עוף, ואגם לא אכלה בשר מטעמי כשרות. זה עשה לי נחת שהיא מחזיקה שם באמונה בבורא עולם, כי בסוף הוא איתה שם והוא משגיח ושומר, ואני רוצה שהיא תדע את זה ותחזיק בזה, ש'גם כי אלך בגיא צלמוות כי אתה עמדי'.
"שומר המסך שלה בטלפון תמיד היה 'בדרך אמונה בחרתי'. ביומן שלה, שנשאר אצלנו, היא כתבה: 'אני בטוחה שהשם איתי בכל צעד ומבקשת אהבת חינם'. מחזק אותי לדעת שגם אחרי הטראומה והחטיפה ואיפה שהיא נמצאת בסיוט הזה, היא מחזיקה באמונה. אגם היא ילדה של אמונה, כל הסיפור שלה הוא סיפור של אמונה. זה כבר יותר מדי זמן, אבל אנחנו לא מאבדים את האמונה, ומאמינים שלבורא עולם יש את התוכניות שלו, ואני מאמינה שהוא איתם שם" [מתוך אתר הידברות].
להיות בשבי, לשמור על שפיות, זה אתגר קשוח. ק"ו למקומות בהם מצליחה להתמודד ולהתעלות. ירמיה (טו): "וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ, אָנָה נֵצֵא? וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, כֹּה אָמַר ה': אֲשֶׁר לַמָּוֶת – לַמָּוֶת, וַאֲשֶׁר לַחֶרֶב – לַחֶרֶב, וַאֲשֶׁר לָרָעָב – לָרָעָב, וַאֲשֶׁר לַשְּׁבִי – לשבי".
מי שיצא מירושלים בימי המצור, בתקופת נבוכדנצר, היה צפוי לאחד מהעונשים הנוראיים האלו.
וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כי יש פה ארבע אפשרויות (מוות, חרב, רעב, שבי) ו"כָּל הַמְּאוּחָר בְּפָסוּק זֶה – קָשֶׁה מֵחֲבֵרוֹ". חֶרֶב קָשָׁה מִמָּוֶת (טבעי) שהנהרג בחרב גם מת וגם מתנוול. רָעָב קָשֶׁה מֵחֶרֶב, כי נוסף בו צער זמן גדול. על זה נאמר (איכה ד): "טוֹבִים הָיוּ חַלְלֵי חֶרֶב מֵחַלְלֵי רָעָב". שֶׁבִי קָשֶׁה מִכּוּלָּם, השבוי עלול לסבול מכל הגזירות הללו גם יחד.
גם אם אנו לעיתים, מבקשים לחזור לשגרה או לבנות שגרה, שניתן לחיות בה. הנביא ישעיהו מביא את הדימוי ליחסים בין אם לילדיה, ומבטיח שכשם שהיא, לא תשכח את הילד שילדה, כך ה' לא ישכחנו. "הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ מֵרַחֵם בֶּן־בִּטְנָהּ... אָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ" (ישעיהו פרק מט פסוק טו). יְהוָה אָמַר אֵלַי בְּנִי אַתָּה אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ [תהילים] ההורים, המשפחות, המעגלים הקרובים, של כלל החטופים, לאורך כל שנת הסיוט הזאת, לרגע אחד לא שוכחים, לא מרפים, לא מתרפאים. ובוודאי ביום כל כך רגיש, טעון ומשמעותי כמו יום הולדת [וכן, אחרי כמעט שנה, כמעט כולם חוו בתופת הזאת את יום לידתם]. הקב"ה, המביא לנו חיים, המנסה אותנו, המנוסס אותנו, הוא ההופך צור לאגם מים, והוא זה, שאנו מתפללים ומקווים, יביא את אגם בת מרב, עם שאר החטופים/ ות, בריאים ושלמים, במהרה למשפחתם!
"הַהֹפְכִי הַצּוּר אֲגַם־מָיִם חַלָּמִישׁ לְמַעְיְנוֹ־מָיִם".
(תהלים פרק קיד פסוק ח).
