מאורי לארנון ז״ל: שינויים בזהות הגברית ההגמונית בישראל
ד"ר נאוה בן ארצי | 9/8/2024 | הרשמו כמנויים
רקע
המאמר הנוכחי מבוסס על הרצאה שנשאתי בכנס ״על גבריות ואבהות בתקופה של שינוי גבריות במפגש עם אונים וחוסר אונים - ממלחמה להחלמה״. הכנס התקיים ביום חמישי 27.7.2024 בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב. הכנס הוא יוזמה של תמיר אשמן וד״ר אורן גור, מנהלי התוכנית להנחיית מעגלי שיח של גברים. הכנס כלל שני מושבים, מפגש שיח בהנחיית בוגרי התוכנית ובסיומו נערך מופע סיום שמשתתפיו הם בוגרי התוכנית.
ספקות רבים התנחלו בליבי האם נכון וראוי להרצות. אלו התעוררו לאחר שהאזנתי והתרגשתי להרצאות של קודמיי. השיתוף החשוף, הכן, של כל אחד ואחת מהם עורר את השאלה האם נכון להציג המשגה תיאורטית שהמקום האישי בה מועט יחסית? עודדתי את עצמי באמצעות זיכרון השיחה עם מיכל זמורה, וההבנה שהקול שאני מביאה עולה בקנה אחד עם הזיכרון שהיא מעצבת. כובד של אחריות, אבל גם מחויבות. בדיעבד, טוב שלא היה לוויתן להיבלע בתוכו.
ההרצאה
פתחתי בבקשה מהקהל לשתף במילה הראשונה שעולה להם כשרואים את תמונתו של רב פקד ארנון זמורה ז"ל. כצפוי, רוב המגיבים השתמשו במילה "גיבור". אין ספק שארנון זמורה ז״ל אכן היה גיבור. אך השאלה היא מה היא המשמעות של הגבורה? האם הגבורה הזו היא ״רק״ גבורה צבאית?
הדימוי הצבאי המשוקע בפעולה אזרחית
כדי להדגים את מידת המשוקעות של דימוי ׳הגבורה הצבאית׳, שיתפתי באירוע שקרה לי לא מזמן באיסלנד. בדיעבד, מסתבר שלא לכולם הקשר הזה הובן. במהלך שהותי באיסלנד, נתקלתי במצב מאתגר: נהיגה בכביש ריק במזג אוויר סוער, עם רוחות עזות שאיימו להטות את הרכב. למרות שהתמודדתי עם מצבים קשים בעבר, ברגע ההוא מצאתי עצמי חושבת על משפט ששמעתי מ"יוצא עזה" – אדם שתיאר את חוויותיו במונחים של מירוץ לה מאן עם כדורים שורקים. התחושה של להיות במצב קיצוני, כמו זה שתיאר, גרמה לי לזכור את השיחה איתו ולשאוב עידוד מכך שהוא נשאר בחיים למרות הסכנה. אין ספק שיש לכך קשר לזהותי כישראלית וכיהודיה ולקונטקסט הנוכחי שבו ישראל מצויה במלחמה.
בהתחשב בכך שיש לי משאבי התמודדות שעוצבו מאירועי חיי ואין להם ולא כלום עם אירועים צבאיים/ביטחוניים, השימוש באירוע ההישרדות מעזה כאמצעי לשיכוך החרדה שחוויתי, עשוי להצביע על המידה שבה הייצוג של ׳גבורה׳ והתמודדות שמקורה בצבא חורג מההקשר הביטחוני. אין זה מפתיע אם לוקחים בחשבון שהגדרת הזהות הגברית ההגמונית שואבת את מקורותיה מדמותו של הלוחם הקרבי. בדרך זו, ההגדרה של ׳מיהו אזרח טוב׳ כללה רכיב מרכזי של שירות צבאי. זה איננו מאפיין ייחודי לישראל. בישראל השילוב הזה ניכר בין היתר בשאלות על אודות השירות הצבאי, שבעבר היו חלק מתהליך קבלה לעבודה.
הזהות הגברית ההגמונית בישראל
בחרתי בשתי נקודות ציון לתיאור השינויים. הראשונה היא דמותו של אורי מהספר ׳הוא הלך בשדות׳ שכתב משה שמיר ב-1947 (עם עובד) והשנייה היא דמותו של רב פקד ארנון זמורה ז״ל, לוחם ומפקד בימ״מ שנפל בעת חילוץ שבויים בעזה, 2024 - באמצעות ניתוח ההספד שנשאה אלמנתו, מיכל זמורה.
מדוע בחרתי בדמות בדיונית?
הבחירה בדמות בדיונית זו לייצוג הזהות הגברית ההגמונית בישראל נשענת על מספר נדבכים שיש קשר ביניהם:
1. הנדבך התיאורטי: המסגרת התיאורטית של ההרצאה רואה בזהות תוצר של הבנייה חברתית. כלומר, החברה באמצעות מנגנונים שונים כגון: אומנות, חינוך ונורמות מעבירה מסרים גלויים וסמויים באשר לתכניה הרצויים וה׳נכונים׳ של הזהות של הגבר או האישה. מכאן, שסוגים שונים של אומנות כגון: מחזות, ספרים וסרטים ממלאים תפקיד חשוב בעיצוב הזהות במיוחד במצבים שבהם אומנות זו נתפסה כמייצגת נאמנה את המציאות ומשום כך, הצופים והמבקרים חשו הזדהות רבה עמם. זהו המקרה עם ׳אורי׳ גיבור ספרו של משה שמיר.
2. הזדהות הקהל ומקומו של הספר בתרבות הישראלית: הספר הומחז פעמים רבות וזכה לפופולריות רבה בקרב המבקרים והצופים. כך למשל כתב יעקב נאמן ב׳דבר השבוע׳:
״לא היה חיץ בין הבימה ובין הקהל. בתוך הקהל נוכחו הרבה פלמ"חניקים וחיילים. והיה דומה, כאילו אורי, ווילי וג'ינג'י, מיקה ורותקה ירדו אל הקהל, וכמה מאנשי הקהל עלו אל הבימה. הזדהות גמורה״. (ניימן, דבר השבוע, 10 אוגוסט, 1948).
דברים דומים כתב חיים גמזו אף הוא הדגיש את הדמיון בין אירועים שהוצגו בבימת התיאטרון לבין אלו שהתרחשו מחוץ לכותליו:
״אי אפשר, אסור להיות אובייקטיבי בנוגע למחזה המתאר את ימינו העקובים מדם (הדגשה שלי- נ.ב.א). חיבה גדולה אופפת את הלב כשלהבת־מדורות בלילה, חיבת רעות ואהבת רעות ואחווה מלוות את אורי בדרך חייו. כי הוא היה אחד מאלה אשר במאבקם קידשו לעצמם את המוות ובמותם קידשו לנו את החיים״ (גמזו, ח. אצל פיינגולד, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2001).
חיים גמזו, בדומה ליעקב ניימן, מתאר את ההזדהות שחשו הצופים עם דמותו של אורי. טשטוש הגבול בין הבדיה למציאות אפשר לראות גם בקווי הדמיון ששרטט אבנר בן עמוס, בנו של השחקן עמנואל בן עמוס שגילם את דמותו של אורי בהצגה בקאמרי בשנת 1948. במאמרו, ׳מי הוא שהלך בשדות: בחיפוש אחר הצבר האמיתי׳ (2015), בעקבות הביקורת של יעקב ניימן כי ׳בן עמוס אינו משחק את אורי - הוא בעצמו הינו ה״צבר״, ״הפלמחניק, בן הדור המתוח, המבקש פורקן במפוחית, ובהשתובבות עם נערות״ (בן עמוס, א. עיונים בתקומת ישראל, 10 עמ׳ 196-203, 2015). שנים לאחר מכן, פרופ׳ נורית גרץ קבעה כי ׳אורי הוא הצבר האולטימטיבי׳ (1993). מעבר לפעמים הרבות שהמחזה הועלה על בימות התיאטרון (1948, 1956, 1966, 1977, 2008 ו-2013), הספר עובד לסרט בכיכובם של אסי דיין ואיריס יוטבת. אסי דיין נחשב שנים רבות כמייצג את הצבר הישראלי. שוב אנו רואים את התלכדות הבדיה והמציאות.
3. מקום מרכזי בחינוך: הספר זכה בפרס אוסישקין בשנת 1948 ונכנס לרשימת ספרי קריאת החובה במבחני הבגרות. ללמדנו שהממסד החינוכי חתר לכך שבוגרי מערכת החינוך הישראלית יכירו ואני משערת שאף יפנימו את המסרים בספר וישאפו להזדהות עם דמותו של אורי.
אם כן, מקומו המרכזי של הסיפור בתרבות הישראלית, ההזדהות עם דמותו של אורי ושילובו במערכת החינוך, יכולים להיחשב כאחד מהאמצעים המרכזיים שבהם נעשה שימוש לעיצוב הזהות הגברית ההגמונית בישראל.
מה הם הערכים המאפיינים את הזהות הגברית כפי שהשתקפו בדמותו של ״אורי״?
התנהגותו של אורי אופיינה בחיבה, ברעות, ובאחווה כלפי חבריו לשירות, כמו גם נכונות למות למען הגנת המולדת. ערכים אלו אפשר לזהות גם ב׳שיר הרעות׳ שכתב חיים גורי (1948), שפורסם, באותה התקופה שבה הומחז הספר: מלחמת העצמאות.
מעבר למאפיינים שצוינו לעיל, אחד ההיבטים המרכזיים בדמותו של אורי הוא הקונפליקט בין זוגיות לבין תחושת המחויבות שהוא חש להגן על המולדת, לצאת לשירות הקרבי ולשאת בנטל יחד עם חבריו. מיקה, חברתו של אורי, ניצולת שואה, מעוניינת לבלות זמן עמו. אורי עונה לה שהוא אינו יכול לעשות זאת בשעה שחבריו לוחמים. בכך למעשה, שיקף את תפיסת הקונפליקט בין גבריות לוחמנית כזו היוצאת להגן על הבית לבין כינונו של הבית, שלשם כך נדרשת נוכחתו של הגבר.
בשלב זה בהרצאה עברתי להציג את מיכל זמורה. מיכל זמורה היא קלינאית תקשורת, בעלת המיזם ׳שלי מהבית׳ אותו מנהלת עם אחותה נועה ברונשטיין אמון, אמא לאיתי ונועם ובת זוגו של רב פקד ארנון זמורה ז״ל.
בטרם אפנה לנתח את ההספד שנשאה, ארצה להציג את המסגרת התיאורטית בה עשיתי שימוש: ׳תיאוריית הייצוגים החברתיים׳.
תיאוריית הייצוגים החברתיים (Social Representations Theory)
תיאוריית הייצוגים החברתיים היא תיאוריה בענף הפסיכולוגיה החברתית, המבקשת לבחון את היחסים שבין עולמו של הפרט לבין העולם החברתי מנקודת מבט דו-כיוונית: זו של הקבוצה אליה שייך הפרט וזו של הפרט השייך לקבוצה. במישור הפסיכולוגי התיאוריה מתמקדת בתהליך הפרשני שמבצע הפרט ביחס למציאות. באמצעות הייצוגים החברתיים הפרט מבנה את עולמו ומספק לו משמעות. במישור החברתי, התיאוריה מציעה מסגרת תיאורטית ומעשית להבנת הזיקה שבין הפרט לבין הקבוצה החברתית אליה הוא משתייך (Moscovici, 2000).
לקראת שינוי בזהות הגברית ההגמונית בישראל?
מיכל זמורה נשאה הספד לבעלה ארנון זמורה ז״ל (9.6.2024) בבית העלמין הר הרצל בירושלים. בהלוויה נכחו ראשי מערכת הביטחון, מפכ״ל המשטרה קובי שבתאי, מפקד הימ״מ - ח׳, מפקד משמר הגבול ניצב יצחק בריק יחד עם פקודיו, עמיתיו לשירות ואלפי אזרחים.
בהספד מיכל זמורה ביקשה לעצב את הזיכרון מארנון זמורה ז״ל. אולם, מעבר למקרה הפרטי, אפשר לראות בדברים שנשאה הצעה לשינוי כך שזוגיות, אבהות ומשפחה יהיו רכיבים מרכזיים בזהות הגברית. בהרצאה חשוב היה לי להציג את קולה של מיכל זמורה במספר מובנים. הראשון, המשמעות שיש בדבריה, השני, להנכיח את דבריה באופן פיזי. עשיתי זאת באמצעות השמעת קטעים נבחרים מקולה - ׳הנכחה׳ פיזית. להנכחה כפי שתראו בהמשך יש משמעות רבה ולא רק במישור הפיזי.
מה אם כן ראיתי בהספדה של מיכל זמורה? בדברים שנשאה מיכל זמורה בעת ההלוויה היא הנכיחה היבטים הקשורים לזהותו של ארנון זמורה ז״ל כבן זוג, כאב וכבעל משפחה. המקור לכל הציטוטים הם ברשתות החברתיות ומתוך ההספד שנשאה ב-9.6.2024. כל ההדגשות הן שלי.
1. הנכחת הזוגיות
מיכל זמורה תיארה בפני הנוכחים בהלוויה את הקשר המיוחד ששרר ביניהם. אלו הדברים שאמרה מיכל זמורה:
״אין עוד אהבה כמו שלנו. אין כזו. אהבה כזו כבר לא רואים. אהבה שיש בה בחירה זה בזו כל בוקר. אהבה שיש בה שיח והקשבה עם כל יום שעבר אהבנו יותר ככה באמת. היינו שותפים. היית גאה בי על ההתפתחות שלי ועל הכוחות שלי ואמרת לי את זה שוב ושוב. דיברנו התחבקנו התלטפנו היינו אחד בשביל השנייה כל הזמן. היינו מתגעגעים אחד לשני אחרי יומיים בנפרד.״
אין זה מובן מאליו שבעת ההלוויה, ההיבט הזוגי יבוא לקדמת הבמה. הד לכך קיבלתי לאחר ההרצאה. אחת הנשים שהשתתפה בכנס שיתפה אותי בתמיהה שחשה בשעה ששמעה את ההספד: ״מה פתאום לדבר על הזוגיות בהלוויה? לא כל כך הבנתי מה הקשר. מצד שני, אמרתי לעצמי שתעשה מה שהיא חושבת לנכון. אבל עכשיו, אני מבינה למה זה היה כל כך חשוב״.
את הנכחת הזוגיות צריך להבין בהקשר הכללי של דבריה של זמורה. תיאור הזוגיות כמו גם היבטים אחרים הקשורים לזהותו של ארנון זמורה ז״ל כאבא וכבעל משפחה לא נעשה כלאחר יד או באופן אגבי. להיפך, מיכל זמורה ביקשה שזהיהיה הזיכרון שניקח ממנו. לנקודה זו אחזור.
2. הנכחת האבהות
מיכל זמורה המשיכה ותיארה את תפקודו של ארנון ז״ל כאב לשני ילדיהם איתי ונועם:
״בשמונה השנים האחרונות היית האבא המושלם לנועם ואיתי, צוחק רגיש, עוטף, דוחף קדימה״
הנכחה זו באה לידי ביטוי גם בפוסט שפרסמה בפייסבוק עם היוודע דבר נפילתו של ארנון זמורה ז״ל וצירוף של שלוש תמונות. אחת מהן היא של ארנון וילדיו בחוף הים, השנייה שלהם כזוג והשלישית תמונה של ארנון.
אלו הדברים שכתבה בפייסבוק: ״הכל מתמלא עכשיו בתמונתו של הגיבור פקד ארנון זמורה ז״ל. אבל הרבה לפני שהוא היה לוחם וגיבור הוא היה איש מתוק ומקסים. בן זוג מדהים, אבא מושלם. איש אוהב ואהוב. ככה אנחנו נזכור אותו, ואשמח שגם אתם״ (פרופיל הפייסבוק של Michal Zmora, 8/6/2024).
שימו לב במיוחד למילים ׳לפני שהוא היה לוחם וגיבור׳. יש משמעות למילים הללו משום שמיכל זמורה מציעה פה מבט אחר על דמותו של הלוחם. לא כזה שהוא רק גיבור ומתפקד לעילא ולעילא במישור הצבאי, אלא גם כזה המממש את תפקידו כאב ובן זוג.
דרך נוספת שבה מיכל זמורה הנכיחה את נוכחותם של ילדיהם הייתה על ידי השמעת ההקלטה של כל אחד מהם בו הם אומרים ׳אבא אני אוהב אותך׳. זוהי נוכחות פיזית, אך גם נוכחות הבאה לבטא את החשיבות שהייתה לתפקיד האב בעיניו של זמורה ז״ל.
3. בחירת הזירה והמקום
מיכל זמורה בחרה לדבר בבית הקברות מול קהל שהרכבו כולל אנשים המשרתים בכוחות הביטחון. בין יתר הנוכחים נמצאו מפכ״ל המשטרה, מפקד משמר הגבול ומפקד הימ״מ, פקודיו ורעיו לנשק יחד עם קהל רב מאד, ולפי הפרסומים אלפים רבים שהגיעו לחלוק לו כבוד אחרון.
לבחירת המקום והזמן יש משמעות רבה בתיאוריית הייצוגים החברתיים. זוהי ה׳זירה׳ המקום, הקונטקסט בו נאמרים הדברים. הקול שאנו רוצים להשמיע לא רק כמעשה פיזיולוגי אלא המסר שרוצים להעביר.
מיכל זמורה ביקשה לדבר אחרונה, בניגוד לכללי הטקס:
״בניגוד לפרוטוקול אני ביקשתי לדבר אחרונה כי המפקדים דיברו על כמה אתה הגיבור ודיברו על זכותו של עם ישראל שאלו הם בניו. עכשיו כולם יודעים על הגבורה הגדולה שלך זו שנחשפה וזו שעוד לא...״
בקשתה לחרוג מהפרוטוקול ולדבר אחרונה נועדה להותיר את הנוכחים עם דבריה רגע לפני שההלוויה מסתיימת. מכאן אנו למדים כי אין כאן מקריות או אגביות אלא כוונת מכוון.
מיכל המשיכה: ״אבל יותר מכל הדברים האלה אתה היית איש מתוק מלא חמלה, צחוק, אהבה, רגישות. היית האיש שלי בכמעט 12 השנים האחרונות. אתה מיד ידעת וחיכית בסבלנות הכל כך אופיינית לך שגם אני אדע. שמונה השנים האחרונות היית האבא המושלם לנועם ואיתי, צוחק רגיש, עוטף, דוחף קדימה. והדברים האלה חשוב שיאמרו אחרונים אחרי סיפורי הגבורה לפני שכולם ילכו שזה מה שיהיה יהדהד שזה יהיה הזיכרון ממך.״
היא מציינת בפירוש כי היא מבקשת לעצב את הזיכרון מארנון כאיש משפחה ובן זוג. זוהי בקשה המתייחסת לזמן - עיתוי אמירת הדברים, שכפי שנראה בהמשך תיאוריית הייצוגים החברתיים מייחסת להם חשיבות, לצד התכנים הנאמרים והבמה שנבחרה - הקונקטסט שהוא ההלוויה.
הנקודה המעניינת היא שארנון זמורה ז״ל, ביטא תפקידים אבהיים לא רק בד׳ אמותיו, בביתו ועם משפחתו. היבטים אלו של זהותו היו חלק מתפישת התפקיד שלו כמפקד. משיחה עם מיכל זמורה עלה כי הוא הכיר היטב את שמות הילדים של הפקודים שלו ודרש לשלומם לא באופן כללי אלא באופן פרטני - כל ילד וילד. החשיבות שהוא ייחס לחיי המשפחה באה לידי ביטוי בהיכרות עם תאריכי אסיפות ההורים בגן של ילדי פקודיו ושחרורם לאירועים אלו.
ביום הזיכרון האחרון זמורה ז״ל, פנה לבנות זוגם של פקודיו בקבוצת הווטסאפ שלהן ומדברים שפורסמו מתברר כי הוא אמר להן שבלעדיהן הם (הלוחמים- נ.ב.א), לא יכלו לשרוך את שרוכי הנעליים שלהם.
מדברים אלו עולה, כי קולה של מיכל זמורה אינו קול ׳פרטי׳ שלה אלא מייצג במידה רבה, גם את זה של ארנון זמורה ז״ל והוא חורג מגבולות המשפחה לעבר תפיסת תפקיד המנהיגות.
מה אנחנו יכולים ללמוד מכך?
אם ״אורי״, הדמות שיצר משה שמיר בספרו ׳הוא הלך בשדות׳ ביטא עמדה ולפיה יש סתירה בין תפקיד ה׳לוחם הקרבי׳ לבין חיי זוגיות ומשפחה, הנה כי כן, אורח חייו, התנהגותו ומעשיו של ארנון זמורה ז״ל מציגים תפיסה אחרת לחלוטין.
באמצעות ההספד שנשאה מיכל זמורה אנו למדים כי אפשר להיות לוחם עז נפש, איש מקצוע מהמעלה הראשונה, ובה בעת להיות בן זוג, אב המייחס חשיבות רבה לתפקידים אלו גם בעת מילוי תפקידו הצבאי.
התגובות להרצאה היו מגוונות. יש מי שחששו שמא ההרצאה נעשתה על דעתי וללא הסכמתה של מיכל זמורה. חשש חסר שחר משום שטרם ההרצאה שוחחתי עם מיכל זמורה וקיבלתי את הסכמתה. ייתכן כי לא הדגשתי זאת די הצורך. אחרים, הצביעו על כך שראוי היה להודיע מראש על כך שאני עומדת להשמיע את קולה וראו בכך טריגר. באשר לתוכן הדברים אחד המשתתפים בכנס ציין באוזניי ש׳הגיע הזמן לשבור את מיתוס הגיבור׳. משתתף אחר כתב במשוב:
"המסר החזק מאוד שאני יצאתי איתו, מעבר לשינוי בתפיסת הגבריות והנורמה שהגבר הוא כבר לא רק לוחם, הוא שארנון ז״ל לקח את נושא האבהות לא רק לדלת אמותיו אלא גם לעולם המקצועי בו הוא עסק.“
נדמה לי שיש כברת דרך לעבור בענין זה, והספדה של מיכל זמורה, כמו גם המאמר הנוכחי, הם סנוניות ראשונות שמצטרפות לאלו שכבר קיימות. כך למשל, ידוע לי שבנות זוג של לוחמים בחלק מהיחידות הקרביות מקבלות תעודת סיום מסלול, כהוקרה על התמיכה שלה בו. יש בכך הבנה, שהוא אמנם הולך בשדות (לא רק), אבל היא שם, ולא רק בהמתנה פאסיבית.
זהות גברית הגמונית: בין עבר להווה ועתיד
מיכל זמורה מבקשת מאתנו לא לשכוח את ההיבטים המשפחתיים והזוגיים ובכך היא מבקשת לעצב את הזיכרון מארנון זמורה ז״ל - זיכרון שמעצם טבעו מתייחס לעבר. אולם לא יהיה זה רחוק מהאמת להבין כי בנוסף לעבר, היא משרטטת בפנינו אפשרות לזהות גברית ומנהיגות המתייחסת להווה ולעתיד. כזו שלא רק שאינה רואה ניגודים בין התפקידים המשפחתיים והזוגיים, אלא מצליחה לשלבם בפעולת המנהיגות של המפקד. זוהי לא רק הוקרה בימי הזיכרון או ב׳יום המשפחה׳. אלו הן פעולות שנשזרו כחלק אינטגרלי בחיי היומיום.
לטעמי, ראוי ונכון להרחיב היבטים אלו ולעמוד על המשמעויות המעשיות הנובעות מהן בתהליכי ההכשרה של מנהיגים ובקורסי פיקוד בפרט. אין לי אשליה שתמיד ובכל מצב ניתן לשחרר אבות לדוגמא לאסיפות ההורים של ילדיהם, כפי שארנון זמורה ז״ל עשה. אבל ברור כי יש מצבים שאפשר ליישם היבטים של אבהות ומשפחתיות והם לא רק לא מנוגדים אלא הם משפרים את איכות המנהיגות. תפקיד המנהיג כ׳אב׳ אינו חדש בהקשר לתפקיד המפקד כמנהיג מעצב, אך הוא לרוב נדון בהקשר לדאגה לצרכים האישיים של הפקודים ופחות בהקשרים משפחתיים.
ברור שיש כברת דרך לא פשוטה לעבור עד שהצעה זו תמומש. אבל בהצבת היעד אליו יש לחתור, אפשר לכוון את המצפן. אבן הדרך הראשונה הונחה. עכשיו, אנחנו צריכים לקחת את זה הלאה.
ברצוני להודות למיכל זמורה על רגעי החסד שהסכימה לחלוק עמי. יהא זכרו של ארנון זמורה ז״ל ברוך.
מקורות
בן עמוס. א. (2015). מי הוא שהלך בשדות? בחיפוש אחר הצבר האמיתי. עיונים בתקומת ישראל גָלויות ישראליות: מולדות וגלות בשיח הישראלי (2015) עמ' 196–203.
גורי, ח. (1948). שיר הרעות. ״פרחי אש״. ספריית הפועלים,
גמזו, ח. (1948). '"הוא הלך בשדות" – ב"קאמרי"', הארץ, 11 ביוני 1948.
״הוא הלך בשדות״, ויקיפדיה (2024). https://he.wikipedia.or...%D7%95%D7%AA
זמורה, מ. (2024). הלוויתו של פקד ארנון זמורה ז״ל: ההספד המלא של אלמנתו מיכל.YouTube. חדשות כיפה. https://www.youtube.com...=pGA9dYUVZEg
ניימן, ׳. מ. (1948). 'הוא הלך בשדות בתיאטרון הקאמרי', דבר השבוע, 24, 10 באוגוסט 1948.
שמיר, מ. (1947). הוא הלך בשדות. עם עובד.
Moscovici, S. (2000). Social representations: Explorations in Social Psychology. Wiley.
