רשימה על 'דברי הימים' מאת דיתי רונן | חגית חוף
חגית חוף | 11/7/2024 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
אל ספרה של דיתי רונן - 'דברי הימים' - הגעתי בעיצומם של ימים חשוכים שלא מותירים אפשרות לחיות בם אלא דרך היגון, האימה והחמלה. אנו נבלעים אל עתיד שהופך את ההווה שלנו לעוד אחד מהמיתוסים עליהם אנו גדלים ומהם אנו מוזנים. לדאבוננו, איש לא יזכור עוד את שמות החטופים, את הקורבנות משני הצדדים. אנשים, נשים וטף שאט אט הופכים לשלד ממנו נוצר מיתוס.
קראתי הלוך ושוב בשירי 'דברי הימים' ולא מתוך אסקפיזם. נהפוך הוא, הספר מדייק את שכולנו זקוקים לו היום. בספרה בונה רונן אפשרות לקחת חלק בגורלנו, לשבור כללים ולא עוד להתבונן מנגד, לא עוד לקבל עלינו נרטיב שאין מה לעשות נגד הגורל, אלא לבנות מיתוס ממקום חפץ חיים שלנו ושל האחרים:
"אַל תְּעַמְּתוּ אוֹתִי עִם סִפּוּרֵי הַבְּרִיאָה שֶׁלִּילֹא נוֹתַר לִי אֶלָּא לִהְיוֹת מִיתוֹלוֹגִית"
מבקשת רונן בשיר 'מיתולוגית' השישי בספר.
השירים פותחים צוהר בגורל דרכו החיים חולפים ומראים כי המשוררת מישירה מבט לאנשים בחייה, מתבוננת עמוקות בעיניהם, משתהה במבטם וכך היא פוגשת במבטה. בספר 'דברי הימים' המבט הוא הדיו שכותב את המיתוס.
הקריאה הראשונה ב'דברי הימים' נותנת תחושה של מלכודת. דמיינו פרפר יפהפה בחשיכה מנסה לצאת לאוויר הפתוח. הפרפר יפנה אל צוהר אור גם אם הוא חסום, דבר לא יעלים את ידיעת האור והחירות איתה נולד ומתקיים פרפר כצו פנימי. דיתי רונן מניחה צו זה בספרה.
המשך השיר מיתולוגית:...נוֹלַדְתִּי כְּיַלְדָּה, כְּהַר וּכְחַיָּהוְהַיָּרֵחַ הָיָה לִי אָב וָאֵם,וְלִפְעָמִים קָרְאוּ לוֹ יוֹסֵף.הָיִיתִי בַּת אֵלִים. יְתוֹמָה.הֻנַּחְתִּי, תִּינֹקֶת, אַחַת, בּודֵדהעַל סֶלַע בְּמִדְבַּר שִׁמָּמוֹן.מִישֶׁהוּ צָרִיךְ הָיָה לְאַמֵּץ אוֹתִי.לָתֵת לִי שֵׁם, מָקוֹם. (עמוד 14)
השיר הוא שחרור מכבלי ביוגרפיה. דמויות מיתולוגיות רבות הגיעו והתקיימו בראשית חייהם בדרך עלומה ושרדו בדרך נִסִית, פגשו בתוכם כוחות שלא שיערו, והתעצמו. כשהביוגרפיה לא מהודקת עד מחנק, נוצרת חירות שמאפשרת לאותו גורל להנכיח את עצמו בעיניים אחרות. לשם כך על המשוררת לנטוש עצמה על סלע במדבר, פעולה בלתי נתפסת, אך כך נפתחים בפניה כל העולמות והגורלות. דווקא במדבר בו נשמע כל רחש מקבלת השירה את ההד שחוזר אליה מרחבי המדבר, ונכתבת בצלילות ובדיוק.
גסטון בשלאר בספרו 'הפואטיקה של החלל', בתרגומה מאיר העיניים של מור קדישזון, מחדד: צריך לחיות את המדבר "כפי שהוא משתקף בפנימיותו של הנודד שאומר: כל היקום הזה הנושא את חותם המדבר הוא "נספח נלווה למרחב הפנימי" (292) במדבר משנים את מרחב הרגישויות שבשגרה ויוצרים קשר עם מרחב חדשני מבחינה נפשית, "טכניקה פסיכולוגית המלמדת אותנו כיצד לחיות במקום אחר, מוחלט, החוסם את הדרך בפני כוחות הכובלים אותנו לכלא של הכאן". (293)
במדבר מונחת תינוקת רכה, חפה מביוגרפיה, ועליה לחַיות את סיפורי הבריאה שלה, ולעשותם למיתוס טרם יהפכו לעוד סיפור רשומון.
המשוררת מחפשת תשובה במדבר החיצוני והפנימי, מתוכו נכתבים שירי הספר והופכים להיות אבנים זוהרות בשביל באור הירח, כאבנים שפיזרו הנזל וגרטל שגורשו ובקשו למצוא את דרכם חזרה, אל ביתם הפנימי, אל עצמם.
השיר שפותח את הספר מספר איך התחיל הכול:
אמי הגדולה:הִיא מְעַגֶּלֶת אֶתכַּפּוֹת יָדֶיהָ הָרַכּוֹתוְאוֹסֶפֶת לְחֵיקָהּ יְלָדִים אֲבוּדִיםאַחַר כָּךְ כּוֹאֲבוֹת לָהּ הַיָּדַיִםהִיא פּוֹתַחַת אוֹתָןוַאֲנַחְנוּ נִשְׁמָטִים.
המשוררת נולדת למיתוס משובש. האם הגדולה המיתולוגית, אלת הפריון, נלחמת על חיי ילדיה. אם חלילה יאונה להם רע, האם הגדולה תסיר את עינה הטובה מן העולם, תעצור את הצמיחה, ואת האפשרות להתקיים עד שיינצלו ילדיה.
אמה הגדולה של המשוררת אינה אלה. היא בת תמותה דואבת שפצעיה כל ישותה.
וכשידיה שידעו חיי מכאוב שוב דואבות, כואבת לה גם האימהוּת והיא לא מסוגלות לאחוז את הפצע יחד עם המרפא שאספה. הילדים הם העתיד, התקווה, המרפא, והיא שומטת אותם מהצורך שלה להפכם למיתוס קולקטיבי כילדי אלות. הם נופלים אל החלל, שיהיה המסע אל היותם, ובו יוכלו להתהוות בדמותם ולא בדמותה של האם.
בנפילה חיה המשוררת את עומקו של עולם. אין היא מחוברת רק לנטישת האם, או להיותה נקודה זעירה בחלל גדול. היא פוגשת גם את האיחוד ואת הידיעה כי העולם שוכן בתוכה וקולטת דימויים שיריים שאפשר לחוש רק בחלל כדברי בשלאר: "הזמן והחלל נתונים תחת שליטתו של הדימוי". .... החלל הגדול הוא ידידו של האדם: כמה היו לומדים הפילוסופים אילו רק הואילו לקרוא את המשוררים"(295)
בשירי המסע מתוך הנפילה חווים יחד עם המשוררת את האֵימה האם תגיע שלמה, יחד עם השאלה לאן תיפול, שלא מתפענחת עד השירים האחרונים בספר.
בשיר השני שבספר, מקלפת המשוררת את שרידי הענן שדבקו בה כשלייה, ויוצאת למסעה:
ותאמר אמי"לְכִי לָךְ מֵאַרְצֵךְ וּמִמּוֹלַדְתֵּךְוּמִבֵּית אָבִיךְ וּמִבֵּיתֵךְאֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֵךְוְאֵצֵא לָלֶכֶתאַרְצָהאֲנִי וְכָל אֲשֶׁר עִמִּיאֲנִיוְאֵצֵא מִתּוֹךְ הֶעָנָן וְאֵצֵא מִבֵּית חָרָןוָאֵצֵא מִמִּצְרַיִםוָאֵצֵא מִיהוּדָהמִסְּפָרַד, מֵהוּנְגַּרְיָהוּמֵאִירָןאֲנִי וְכָל אֲשֶׁר אֲנִי, עִמִּי" (עמוד 10)
קול המְשלַחת לנדודים הוא לא רק קול אִמהּ יולדתה, זהו קולה של דמות אם פנימית מיטיבה שיודעת כי לא יכול להיות לה מקום בעולם עד שתחוש באדמה של כל הברואים בכפות רגליה שעד כה ידעו אוויר. לפגוש את "אֲנִי וְכָל אֲשֶׁר אֲנִי, עִמִּי." ולראות את הפנים שהוא לובש.
ולאן תלך?
בשיר השלישי בספר נפרשת הדרך היחידה בה ראוי ומשמעותי להלך בעולמנו מאז, וביחוד בתקופה זו:
"ולא גן היה שם ולא עצים"וְהָיוּ הַשָּׁמַיִם לְמַטָּהוּלְמַעְלָה הָאוֹרוַאֲנִי פְּלִיטַת אֵםבֵּינֵיהֶםגּוּף שׁוֹקֵקכָּרוּךְ בְּשַׂק הַיְּקוּםתָּאַי מִתְחַלְּקִיםלִפְנַי וְלִפְנִיםוְכָל רוֹאַיעֵינֵי אֱלֹהִיםחַיִּים.
תאיה מתחלקים לפני ולפנים, שם שוכנים הקדושה והמסתורין. שם תפגוש את האלוהים שבעיני כל: כדברי בשלאר: "המשוררים יסייעו לנו לגלות בתוכנו אושר כה שופע מהתבוננות, עד שלעתים נחווה נוכח מבט מוכר את גדילתו של המרחב הפנימי שלנו" (285)
כששומטת אותה האם, כוח החיים גדול מכל קושי, וממנו היא יונקת את המשמעות לקיומנו בעולם. ומוצאת, דרך התבוננות, את האלוהות ששוכנת בעיני האחרים. ודרך "וְכָל רוֹאַי עֵינֵי אֱלֹהִים חַיִּים.", היא פוגשת גם את האלוהי בתוכה.
שיר זה מבקש מהקוראים ב'דברי הימים' לקרוא את השירים מתוך ההומניות שבמפגש האנושי, דרך "הפנים מול פנים". כמיהה לקִרבה אותה ידע משה רבנו: וְדִבֶּ֨ר יְהוָ֤ה אֶל־מֹשֶׁה֙ פָּנִ֣ים אֶל־פָּנִ֔ים כַּאֲשֶׁ֛ר יְדַבֵּ֥ר אִ֖ישׁ אֶל־רֵעֵ֑הוּ (שמות פרק לג פסוק יא).
צורת החיים שגאלה את רונן היא שיכולה לתת משמעות בעצם הימים אלו, ומשמעות נותנת תקווה. היה על רונן לנדוד, כי רק שם תמצא את האינסוף בעיני האחר.
בשלאר מדבר על העולם המדומיין שדרוש לו דימוי חדש שמא יישחק. "בחסדו של דימוי ספרותי... בלתי צפוי הנשמה נכנסת אל השלווה. הדימוי הספרותי מעניק לנשמה רגישות שמאפשרת לה לקלוט רשמים של עידון אבסורדי "(296)
רונן חיה מחדש את חייה כשהיא ניזונה ומזינה כל שיר בדימוי חדש, שהופך את חייה המרים למיתוס. היא מתארת את התהלך אצל ילדה בת שלש או שמונה:
"והיה איני אוני"חֲבוּקָה בֵּין אֵין לְאֵיןשָׁכַבְתִּי בְּמִטָּתִי שָׁעוֹתעֵרָה, מְחַכָּה, קִיר לָבָןחַלּוֹן, שַׁלְוַת גְּבָעוֹתעֲלֵיהֶן יָרֵחַ רַךְ, נֶאֱמָןתַּחְתָּן תֵּן אֶחָדיָדִידוּבְלֵיל קַיִץ בָּהִיר בּוֹ הַבַּיִת גָּעַשׁ(שׁוּב לָהֲטָה בּוֹ הָאֵשׁ) הַיָּרֵחַעָלָה לְאַט בְּמִפְלָט הַחַלּוֹןחֶלְמוֹנִי, מוּלִי, שַׁלַּח אֵלַיאֶת זָהֳרוֹ , שָׁטַף אֶת פָּנַיוְהָיָה אוֹרוֹ אוֹרִיוְהַתַּן הָאֶחָד יְדִידִי,עֵדִי.הִבִּיטפַּעַם בְּיָרֵחַ פַּעַםבִּי, נִפְעָם. ןַרֶגַע הִשְׁתַּהָה.אַחַר זָקַף עָרְפּוֹ. אַט אַט קָרַבהֵרִים רֹאשׁוֹ גָּבוֹהַּ לְעֶבְרִי, נָשָׂאאֵלַי קוֹלוֹ, יִלְלָתוֹ עָלְתָה, עָטְפָה אֶת גְּרוֹנִיפָּקְחָה וּוּוּ וּוּוּוּ וּוּוּ אֶת לְשׁוֹנִי, בִּקְּעָה אֶת אֵינוּתִי וְהָיָהקוֹלוֹ קוֹלִי. וְאוֹר הַיָּרֵחַ אוֹרִי. וְהָיָה אֵינִי אוֹנִי, אוֹחֲזֵנִי מִשְּׂמֹאלִי וּמִיְּמִינִי. (עמוד 84)
בשלאר מצטט את ד'אנונציו: "מבטה של חיה רועדת... שברגע אחד נטול דאגה, מקרין שלווה על היקום הסתווי. ... ברגע זה מדובר בחיה קדושה שצריך להלל. ...באמת רגע קדוש של התבוננות" . ומסכם: "ההתבוננות הגדילה את העצום. הגישה המתבוננת היא ערך אנושי כה גדול, שהיא מעצימה רשמים שיחשבו בעיני הפסיכולוג כחולפים וחד פעמיים, אלא ששירים הם מציאויות אנושיות; אין די באזכור "הרשמים" כדי להסבירן, צריך לחיות אותן בעצום הפואטי". (297)
המשוררת שהושלכה אל חייה, גם כשהיא מובלת אל בית היתומים ו'נכלאת שם' היא מתבוננת, נפגשת. גם שמשיבים אותה לבית אמה, לבה מלמד אותה כי עליה לבקש את 'הפנים אל פנים' ולראות את האינסוף בכל הברואים. היא נמשכת אל הצוהר שמאיר למשוררת שבילדה את המשמעות. כאותו פרפר לכוד שדבר לא יעלים ממנו את ידיעת האור והחירות. אצל רונן זהו המבט הפנימי והידע להתבונן בעיני האחר בכל מקום. להתמזג ביקום דרך צוהר קטן ולראות את העולם מעצם הווייתו בכל הקיים בו, עם דימוי חדש שהופך למבט, לחלק מקיומה, קיומנו.
הספר נכתב מנפש מוסרית שרק דרכה אפשרי לחיות ילדות ונערות בלתי נתפסים ולצאת בשלום.
החיים נפרשים על הדף בשירים יפים עד מאוד, בלי לשמוט אף פרט ולו הכואב ביותר. לנגד עיננו מצרפת רונן את ימיה לילותיה ושנותיה וחיה אותם מחדש, תוך שהיא צורפת את היגון והאימה שידעה, לחמלה אליה ולאחרים.
אלו חיים שנכתבים מתוך משאבי רוח האדם עם כוחות יצירה שמפעפעים בזמנים חשוכים, והם הגיבורים של הספר. הם שמראים אפשרות לעתיד שיראה שונה מהווה בלתי נתפס. השירים מלמדים לחיות תקופות חשוכות בחיינו לא דרך מיתוסי גבורה אלא ממקום של מפגש פנים אל פנים עם החיים ועם מחולליהם.
רונן עושה זאת בדרך שבסופה תוכל להפוך לאישה, לאם כל חי ולכתוב שירים של אהבה ומלאות שמופיעים בסוף הספר. אהבה לא רק לאהובה ולמשפחתה ולעולם שבנתה, אלו גם שירי אהבה למה שמצאה בעולם ובעצמה.
את אחרית המסע אנו פוגשים באחד משירי הספר האחרונים: 'דיה', בו חוזרת המשוררת אל החלל אליו הושלכה. הפעם שיריה הפכו את החלל לבית, והחיים הפכו למיתוס שנושא בתוכו ידע פנימי עמוק. בזכותו משוררת שיצאה למסעה "אֲנִי וְכָל אֲשֶׁר אֲנִי, עִמִּי" מסיימת אותו: ב"כָּל הַנָּטוּעַ בִּי \ פּוֹסֵעַ עִמִּי" היא מטמיעה את ההוויה הנדרשת כל כך לחיים - 'הפנים אל מול פנים'. ו"...רוֹאָה כָּל מַבָּט וּמַבָּט בְּדִיּוּק מֻחְלָט..."
דיהדּוֹאָה עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶהמִתְרוֹמֶמֶת מֵעַל הַדְּבָרִיםרוֹאָה כָּל מַבָּט וּמַבָּטבְּדִיּוּק מֻחְלָט.רוֹאָה רַחַשׁ אֲזוֹבִים חוֹתֵר,גֶּשֶׁם מִמִּיס זִכְרוֹנוֹתמַנְבִּיט חֲדָשִׁים.כָּל שֶׁרָצִיתִי-שְׁבִיל מְרֻצָּףחָצֵרוְגַג-כָּל הַנָּטוּעַ בִּיפּוֹסֵעַ עִמִּי. ( עמוד 161)
