אל תשאלו אם היו סימנים.... | טל תבור
טל תבור | 16/6/2024 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
"איך לא זיהית את זה מגיע?.... יש לך עוד שיעור ללמוד... איך יכולת לחיות אתו כל כך הרבה שנים בלי לדעת?..." אלו הן רק חלק מהתגובות שמקבלת מהסביבה שלה ל', בחורה צעירה שעברה הטרדה מתמשכת, פלילית ומגזלטת מבן זוגה (פרטיה שונו ונשמרים חסויים, בעודה הביעה את הסכמתה לכתיבת הטקסט הזה). פופולרי מאד לכתוב בשנים האחרונות על גזלייטינג, על התופעה, על תמרורי האזהרה, אבל אין הרבה שמדברים על התגובות של הסביבה, לאחר שאירוע כזה "יוצא מהארון".
צריך להבין, אירוע כזה הוא מטורף. הוא שובר לנו את המוסכמות, הנוסחאות, והרעיונות הכי בסיסיים שכולנו חייבים להאמין בהם, כשמדובר באהבה. אדם מכיר אדם אחר. מתקרב אליו, לאט לאט, עם כל פצעי העבר, עם כל המשא שסוחב מקשרים קודמים. מתאהב. מתקרב. נרתע קצת ומתקרב שוב. ריקוד ההיכרות ממשיך והמוסיקה מלווה בלי הפסקה. עוד ועוד מחסומים יורדים והאמון הולך ונבנה. ובשלב מסוים, כמו בנקודת אל-חזור, האמון בתוך הקשר, הופך למובן מאליו. לעובדה נתונה. האדם הזה- הוא בעדי. הוא פשוט רוצה בטובתי, וגם אם יש לו רצונות וצרכים משלו, הוא לא יפגע בי, לפחות לא בזדון. אם האמונה הזו לא מתבססת- אי אפשר להמשיך ולהעמיק את הקשר הבטוח. גרים יחד. משלמים חשבונות יחד. אוכלים וישנים יחד. ואז, כשאותו אדם בדיוק, מייצר מציאות מקבילה, משקר, מביים תרחישים קשים, בוגד באמון, מתחזה, פוגע באינטימיות הכי מקודשת ומפיץ רסיסים שלה לכל עבר, זה אירוע מטורף. זה אירוע ששובר את המוסכמה הכי בסיסית של אהבה. ומי שהייתה ה"קורבן" שלו, (בשפה המשפטית), עשויה לחוות מיקרו- קורבנות חוזרת ונשנית, באינטראקציה עם האנשים סביבה. עם החברים, החברות, סתם המוכר במכולת, הדודה מעפולה, הידיד משכבר הימים שהרים ראשו. בשאלות נוקבות, ביקורתיות, מטרידות ולעתים אפילו משפילות, הנפגעת מרגישה שוב מותקפת. "לא היו סימנים מקדימים? איך לא ידעת שזה הוא? איך לא עצרת אותו?" ואין לה כוח להתמודד עם כל זה, והיא לא נתנה רשות לאף אחד להמשיך לחטט בנפשה, אז היא שותקת. והופכת שוב, לקורבן.
שלא תחשבו, השאלות האלה של כולם, הן הכי אוטומטיות שיש. אירוע שכזה כבר אמרנו, שובר את האמונה הבסיסית שלנו באהבה. זה יכול לקרות גם לי? מאד מבהיל. מאד מטלטל. אבל אם אמצא איזה הגיון, איזו לוגיקה שהמוח שלי יוכל לקבל, אז אפשר להירגע ולהמשיך לחשוב שדברים כאלה, לא קורים סתם, לא במקרה ובטח שלא יקרו לי. הדיאלוג הפנימי של הסביבה המבוהלת, גם אם אינו מודע, עשוי להיות : "זה קרה לה, כי היא לא ראתה. כי היא צריכה עוד ללמוד שיעורים בעולם הזה...". משם מגיעות השאלות, ומשם גם מגיע רצון אמיתי לעזור, לשים תמרור אזהרה ענק, שזה לא יקרה שוב, לא לה ולא לאף אחד אחר.
הבעיה עם תגובות כאלה, על אף שהן הכי הישרדותיות ורציונליות, שהן מאד לא מתקפות (Validating). הן עשויות להחוות כהאשמה ומדגישות את תחושת חוסר האונים והקורבנות. לטראומה יש בכלל נטייה להתגלגל שוב ושוב בתוך יחסים, אבל הדבר הכי מרפא זה לעשות את ההיפך. לראות במבט עדין, את כל חלקיה של החברה שלכם, שהמציאות שלה קרסה לתוך עצמה. להציע להקשיב, להציע נוכחות לא שיפוטית, במקום כל השאלות, זה בדיוק מה שכולנו צריכים כדי לתקן את הנוסחה הפשוטה שהתקלקלה, באהבה.
