החופש לספר סיפור פגיעה מורכב- רשימה בעקבות צפייה בסדרה אייל קטן

דנה לובינסקי | 5/6/2024 | הרשמו כמנויים

'אייל קטן' גואלת את קורבנות הפגיעה המינית מתבנית הסיפורים החד ממדיים ומרחיבה את מהפכת #me too

"אני מאמינה לך" - הצהרת האמון הבלתי מעורער לסיפורן של נפגעות אלימות מינית, הפכה זה מכבר למוטו של תנועת #me too. לא בכדי ניתן במסגרת התנועה משקל עצום לתיקוף סיפור הנפגעת, כצעד הכרחי בדרך הארוכה לריפוי. תרבות האונס שמנרמלת פגיעה בנשים, תוך הסללתן לאימוץ נקודת מבטו של הפוגע, מובילה לעתים קרובות לפקפוק עצמי והטלת ספק בהתרחשות הפגיעה ובמידת חומרתה, ומונעת את הפניה לסיוע.

יחד עם זאת, כפי שמלמדת אותנו הסדרה החשובה 'אייל קטן' - במרכזה פגיעה מינית של גבר מבוגר בגבר צעיר יותר - ספקות ופקפוק עצמי אינם רק תולדה של הקשר חברתי רחב. הם נובעים מדפוס שיטתי של פגיעה; זריעת תעתוע וערעור בוחן המציאות של הנפגע, תוך כרסום היכולת להסתמך על חושיו, באופן שהנו לעתים חמור לא פחות מן הפגיעה הפיסית עצמה. האלימות המינית המוצגת ב'אייל קטן' הופכת קרביים לא משום שהיא מציגה תקיפה פיסית ברוטאלית, אלא דווקא מאחר שהיא מספקת הצצה למנגנון הפעלת הכוח המתוחכם שבבסיס מרבית הפגיעות המיניות המתמשכות. דמותו המשכנעת של דאריאן הפוגע בדוני, מכניסה את הצופים בסוד דפוס הפעולה הנפוץ של פוגעים רבים, ובעומק התעתוע העומד במקרים רבים בבסיס הפגיעה.

אולם נקודת המבט יוצאת הדופן והשכיחה פחות של הסדרה וכוחה המגנטי, הוא דווקא בסיפורו של הנפגע. כולנו מבינים מה דאריאן עושה ומתחלחלים ממעשיו. אבל מה לגבי דוני? מה עומד מאחורי חוסר יכולתו לשים קץ לפגיעה למרות המודעות להתרחשותה? האפשרות לשאול באופן פתוח ובלתי שיפוטי את השאלה המורכבת הזאת- מדוע במקרים רבים משחזרים קורבנות את מעגל הפגיעה- היא ההזדמנות הנדירה שמספקת לנו "אייל קטן".

ריצ'ארד גאד, שמציג באופן חשוף עד כאב את סיפורו האישי, בו הוא מככב כדמות הראשית, לא עושה הנחות לעצמו ולצופה. בכנות ובאומץ הוא שב ומדגיש כי למרות אובדן ההכרה מהסמים, ועל אף שלא הכיר בעומק הפוגענות של דאריאן- היה מודע לניצול המיני והמשיך לשתף עמו פעולה מתוך פחד לאבד את הקשר עמו, כמו גם את ההזדמנות הגדולה לתהילה ולפרסום שהציע. סדר מסירת העלילה מוצג לצופים באופן כזה, שכאשר אנו מגיעים אל הפגיעה אנו מכירים היטב במגרעות של דוני, ומבינים משהו לגבי התכונות שמאפשרות לו להיקלע למערכת יחסים מן הסוג הזה. אנו עדים לבדידותו, לנואשות שלו להכרה ולשיקול דעתו הלקוי. אנו יודעים אפילו שהוא מסוגל לשקר באופן מרשים, ולהשיג דברים במרמה. מעל לכל, אנו מודעים לכך שדוני מצפה להפיק טובות הנאה מקצועיות ורגשיות ממערכת היחסים עם דאריאן.

קלינאי/ת תקשורת
אינדקס קלינאי תקשורת. קלינאית תקשורת מטפלת בלקויות בדיבור, בהגייה, בגמגום, בהבנה ובהבעה של שפה מדוברת

על אף כל אלה, לנוכח ההדהוד העצום של הסדרה בעולם והתגובות התומכות להן זוכה ריצ'רד גאד- נראה כי מעטים האנשים שמטילים ספק בפגיעה, או חושבים שהאונס של דוני לא התרחש. למרות הביקורת המושמעת על כך שאפשר את חשיפת זהותה של מרתה דרך פרופיל הפייסבוק שלו, ועל אף הקולות הטוענים לניצול שלו את הקשר עמה לצרכיו האמנותיים, נראה כי הנטייה הרווחת היא אמונה וקבלה של גרסתו. במרחב הציבורי לא מושמעת הטענה שדוני אשם פגיעה בו בשל שיקול דעתו הלקוי, הסמים שצרך, או השאיפה שלו להיבנות מקצועית ואישית בזכות היחסים עם דאריאן. התנהגותו המינית המופקרת (כולל התקיפה המינית שהוא סופג ממרתה) מתפענחת לצופים גם היא כתוצר של הפגיעה, ולא כעובדה שעשויה לערער על אמינותו, כפי שקורה במקרים רבים בחיים האמיתיים. מלבד הנפח העלילתי המשכנע של הדמות, נראה כי הסיבה לכך היא שדוני שונה מרוב המתלוננות בפרט אחד משמעותי: הוא גבר.

ערכה של אייל קטן לא יסולא בפז, לא רק משום שהיא מוציאה לאור את סיפורם המושתק והמודר של גברים רבים כל כך, נפגעי אלימות מינית. היא מאירה לנו עד כמה קל יותר לעכל סיפור מורכב של פגיעה מינית, כשמדובר בגבר נפגע ולא באישה. הלגיטימציה שניתנת לדוני לחתור להצלחה מקצועית ולחלום על תהילה, מבלי שיואשם בכך שהשתמש במיניותו, בגילו הצעיר ובמראהו המצודד לצורך טיפוס בסולם החברתי והמקצועי -  מדגישה עד כמה בכל מה שקשור לפגיעות בנשים, אנו עדיין כלואים בסיפור חד ממדי ובינארי בו שתי עמדות מפוצלות ומובחנות: קורבן ותוקפן אולטימטיבי.

כל מה שצבוע בגווני הביניים של החיים האמיתיים (וחשוב להדגיש כי פגיעות מיניות בילדים ובחסרי ישע אינן נכללות בגווני הביניים) מוביל כמעט תמיד לשלילת אמינותן של מתלוננות, להאשמתן בפגיעה, או להתכחשות אליה. האפשרות לספר סיפור פגיעה מורכב, שבו אישה עשויה הייתה לחתור אל עבר מגע מיני, לחפש באמצעותו הכרה ותמיכה, תשומת לב וחום, ואפילו לקבל טובות הנאה או קידום מקצועי וחברתי, מבלי שתישלל האפשרות כי בהמשך נחצו קווי ההסכמה אל עבר תחום האלימות המינית- כמעט ואיננה קיימת. 

"אייל קטן" מרחיבה אם כן את מהפכת #me too, שעם כל חשיבותה ומהפכנותה, שימרה  במסגרתה תבנית של סיפורים חד ממדיים וחלקיים. החופש להכיר בכך כי רבות מן הפגיעות המיניות מתרחשות בתוך קונטקסט מורכב של יחסים, במסגרתם מחזיקות הקורבנות בדחפים ובשאיפות, ברצונות ובאינטרסים, ולעתים גם באחריות חלקית, מבלי לבטל את התקיימות הפגיעה וללא האשמת הקורבן - היא קריטית ביותר. ללא הרחבת סיפור הפגיעה, נשים (וגם גברים) ימשיכו להיות כלואים בתוך סיפור חד ממדי שבו כל הדחפים, המיניות והרצונות, מושלכים על הפוגע, (לרוב גבר) בלבד. בדרך זו, משתחזרת ומתקבעת זהותן של נשים, כמי שאסור להן להשתוקק ולהיות סוכנות אקטיביות לפעולות, לשאיפות וליחסים מיניים. יתרה מזו, בהיעדר האפשרות לספר סיפור מלא ומורכב, לא מתאפשר תיקוף אמיתי של הפגיעה, ועם כל הרצון הטוב, האמונה האוטומטית לנפגעות (#I believe you) מוגשת כסיסמא ריקה, שאין בה הזדמנות לעיבוד מלא של הסיפור כפי שהתרחש בגרסתו הלא ערוכה.  

* פורסם באתר פוליטיקלי קוראת