השואה של דודה רֶנֶה
ד"ר חנה דויד | 6/5/2024 | הרשמו כמנויים
רֶנֶה לוין (וייס), דודתו של אבי ז"ל, היתה מבוגרת ממנו ב-4 שנים בלבד. היא היתה המשעשעת שבדודותי. רֶנֶה נולדה בברטיסלבה, בירת סלובקיה, ב-1919, האחרונה מבין 11 הילדים שילדה הסבתא-רבתא שלי. היא הצליחה לשרוד, שלא כמו אחיה הנשוי, אשתו ושני ילדיהם, אחותה הנשואה, בעלה ושני ילדיהם, וכמובן – הוריה. ב-1940 עלתה על הספינה שנשאה גם את אחותה, בת אחותה התינוקת, ואח אחר שלה עם אשתו, בדרכם לפלשתינה. בראיון ארוך זה מתארת רֶנֶה – עם תובנות מפתיעות – את המסע הארוך, דרך עיניה של אשה צעירה, בת תפנוקים למשפחה אמידה למדי, שהוא למעשה מסע חייה.
ילאה העט מלתאר "תמונות נבחרות" מהראיון הארוך הזה. אני הוקסמתי, למשל, מנושא השחייה שעלה בו פעמיים – ודווקא בגלל "האלמנט החסר". רֶנֶה מתארת את הצפיפות, הרעב, הנגישות המוגבלת לשירותים וההיגיינה הבעייתית בספינה שבכל תחנה – מסלובקיה עד בולגריה – עלו בה עוד ועוד נוסעים שמילטו את נפשם, ואומרת לנו, שבנקודה מסוימת "זה היה כל כך נורא" שהיא חשבה לשחות בחזרה "הביתה". כאשר היא נשאלת על יחסיה עם אמה, יחסים קרובים עד-מאוד - היא מזכירה את העובדה, שהיא זו שלימדה את אמה לשחות... המסע שלה בים הסתיים באי איטלקי, אבל ומשם המשיך לרודוס, והלאה לאיטליה, וכך שלוש שנים, עד יום הולדתה ה-24, ב-1943, עם סופה למעשה של מלחמת העולם השניה באיטליה. אבל כשהיא מתארת מסע נוסף בים, מסע שעל פי זכרונה היה מוצלח מזה שלה – היא רחוקה מלדייק בפרטים. מסע זה, של סבי וסבתי זכרונם לברכה באונייה פאטריה, הסתיים על פי זכרונה של רֶנֶה בהצלחה – אנשי ה"הגנה" חיכו למעפילים – או העולם – או המהגרים הנמלטים. אבל המציאות שונה: מבין כ-1800 הנוסעים שעל האונייה הטובעת מול נמל חיפה ב-25 בנובמבר 1940, 267 טבעו למוות, והאחרים שחו אל החוף, חלקם – כמו סבי ז"ל – נשאו על גבם נוסע נוסף, וכולם נתפסו על ידי המשטרה הבריטית. לא היה "איחוד משפחות" כפי שמספרת דודתי, שתמיד הרכיבה משקפים ורודים. היא טועה בסיפור על הפגישה המרגשת של סבי וסבתי עם בניהם – אבי ז"ל ודודי – שנפל במלחמת השחרור. אכן, שורדי "פאטריה" לא גורשו מהארץ, אבל נכלאו במחנה עתלית. בניהם, שעלו ארצה מספר חודשים קודם לכן ב"עליית הנוער", פגשו אותם מדי פעם מבעד לסורגי המחנה.
אבל זה רק אחד מאותם פרטים מאלפים שניתן ללמוד על החיים היומיומיים, ה"רגילים" של השורדים. רֶנֶה, אותה פגשתי במשך עשורים רבים כל שנתיים, כי כפי שהיא מספרת, היא התמידה בביקורים קבועים אצל משפחתה, היתה הרוח החיה בכל אירוע. היא הצליחה לחיות – במלוא מובן המלה – בכל הנסיבות הקשות שזימן לה הגורל. אף שמעולם לא קיבלה חינוך פורמלי, היא דיברה, קראה וכתבה ב-6 שפות: היא מזכירה גרמנית, הונגרית, איטלקית ואנגלית, אך פוסחת על סלובקית, השפה שלתוכה ,נולדה", ואף על רוסית. בזמן שנערך הראיון, ב-1996, היא היתה כבר בת 77. כאשר החל גל ההגירה של יהודים מרוסיה הסובייטית והגיע גם לברקלי, מקום מגוריה, היא היתה כבר בת 81. או-אז שדרגה את הרוסית, בה עדיין לא שלטה, לשפה העיקרית שבה השתמשה בתפקידה החדש: עזרה למהגרים בקליטה בארצם החדשה, ואימוצם בקהילה הרפורמית בה היתה פעילה.
בימים אלו במיוחד חשוב, לדעתי, לספר את סיפוריהם של השורדים לא רק למען לא יימח זכרונם מעל פני האדמה, אלא גם – ואולי בעיקר – כדי לתת לנו תקווה. כדי לעזור לנו ל"הידבק" באופטימיות, בשמחת החיים, ביכולת לראות את הטוב ולשמוח בקטנות היומיום.
צפייה בשני חלקי הראיון :
Oral history interview with Renee Levine https://collections.ush...og/irn515917
