האם הקורונה שינתה את מצב המחוננים בבית הספר?
ד"ר חנה דויד | 28/10/2020 | הרשמו כמנויים
על אף העובדה שמזה תשעה חודשים הלימודים בבית הספר השתבשו מאוד עקב הקורונה, אני ממשיכה לקבל בקשות ל"עזרה בהסברים למערכת" כדי ש"ישנו את ההתייחסות שלהם למחוננים", כדי ש"יעשו משהו כדי שלמחוננים לא ישעמם" או כדי ש"יבינו שאני לא רוצה לדחוף את הילד, אלא פשוט כדי שיהיה לו טוב". העבר ללימודים בזום לא גרם לשינוי משמעותי בבעיית השעמום של הילד המחונן – שבחודשים האחרונים למד להשתעמם מול המסך, ולהעסיק את עצמו בשלל עיסוקים שבלימודים הפרונטליים נמנעו ממנו. בין העיסוקים עליהם קיבלתי דיווח היו: ליטוף הכלב, צפייה בסרטונים מצחיקים, קריאת הודעות שנשלחו מחברים וכתיבת הודעות תגובה, ועוד...
לכן הפעם, בניגוד להרגלי, אני ממחזרת – בשינויים קלים – משהו כתבתי כמענה לתגובה על מאמרי מ-2013: "למה אבחון מחוננים בעייתי כל כך?" https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2957 הנה התגובה שקיבלתי ב-8.5.2013 מ"פרי הפלטיפוס" :
העברת ידע. האם המידע החשוב הזה שאת מביאה כאן מועבר לבתי הספר?
מי אחראי על כך שהידע הנצבר באקדמיה מועבר ומונחל למערכת החינוך?
מניסיוני האישי רמת הידע שיש במערכת החינוך באופן כללי לגבי פסיכולוגיה של הילד היא נמוכה ביותר ובוודאי לגבי ילדים מחוננים.
והנה תגובתי לתגובה:
תודה על התגובה האוהדת.
המידע שאני מביאה ככל הידוע לי אינו 'מועבר' לבתי הספר.
לא ידוע לי על ידע שנצבר באקדמיה בכל הקשור למחוננים, ולכן אני לא יודעת אם הוא 'מועבר ומונחל' למערכת החינוך.
נסיונך האישי בקשר לרמת הידע במערכת החינוך בכל הקשור לפסיכולוגיה של הילד תואם את המציאות לה נחשפתי הן כמרצה במכללות לחינוך והן כאם, ולה אני ממשיכה להיחשף, על בסיס יומיומי, כיועצת לילדים מחוננים ולמשפחותיהם. אם ניקח, לדוגמה, את התכנים של הקורס 'פסיכולוגיה התפתחותית' אותו לימדתי במכללות שונות בארץ, לתכני הקורס בעל אותו שם אותו לימדתי בקיץ באוסטריה נראה, שהן מבחינת ההיקף והן מבחינת העומק הקורסים לא ניתנים להשוואה, ולא לטובת אלו שנאלצתי ללמד בארץ. זאת ועוד: בעוד שבארץ נאלצתי להתמודד עם טענת מהסוג: 'איך זה יכול להיות שרק אצלך הסטודנטיות מעתיקות, כנראה שאת אשמה' [לאחר שגיליתי שאת עבודות הסיום חלק גדול מהסטודנטיות העתיקו ממקורות שונים], או עם דרישה – במכללה אחרת: 'את לא יכולה לתת לאף אחת פחות מ-70 על הקורס הזה' – באוסטריה זה ממש לא יעלה על הדעת.
אשר לידע בכל הקשור למחוננים: עשיתי כמיטב יכולתי להעלות את רמת הידע הזה בכל אמצעי שעמד לרשותי. לדוגמה: כאשר לימדתי בתכנית לתואר שני בייעוץ חינוכי באוניברסיטת בן גוריון באילת דרשתי שבנוסף לשיעורי החובה, אלמד גם קורס שנתי שנושאו: 'הילד המחונן בכיתה הרגילה'. אולם, על אף חוות הדעת הטובות והעבודות שפורסמו כתוצריו של קורס זה [לדוגמה: הספר: 'מחוננים בפריפריה: טיפוח, הוראה, מחקר https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2616 ] לא הוזמנתי ללמד, ולו פעם אחת נוספת, את הקורס הבסיסי הזה בן גוריון. על אחת כמה וכמה שלא נתבקשתי ללמד אפילו קורס המשך אחד נוסף, כמו קורס על הבת המחוננת, על מחוננים לקויי למידה, או על בעיות רגשיות וחברתיות אצל מחוננים.
לסיכום: כל עוד הוריהם של ילדים מחוננים לא יתאגדו, כדוגמת הוריהם של ילדי החינוך המיוחד ו/או הוריהם של ילדים בעלי לקויות שונות וידרשו את המגיע לילדיהם, לא יהיה שינוי במצב הנוכחי. כיום המצב הוא, שכמעט אין קשר בין המטפלים בילדים מחוננים, אליהם מגיעים הורים לאחר שילדיהם נפגעו בעיקר בשל המערכת הלא ראויה שילדיהם אינם יכולים לקבל בה מענה לצרכיהם, ובין העוסקים באספקטים השונים של הוראה למחוננים. כל עוד לא דורשים מהעוסקים במחוננות הבנה עמוקה וידע רב הן בפסיכולוגיה של המחונן והן בדידקטיקה של מחוננים – על פי הדיסציפלינות השונות – הילד המחונן, בפרט זה עם הבעיות החברתית והרגשיות או לקות הלמידה יהיה קורבן המערכת. אנשים רבים כמובן יוצאים נשכרים ממצב זה: הממונים על איתור המחוננים – תחום שבו משקיעה ישראל יותר כסף מכל מדינה בעולם משום שרק בה קיים איתור מחוננות מלא על חשבון המדינה, דרך המאבחנים ומכוני האבחון הרבים, שכל ילד המגיע אליהם משלשל לקופתם אלפי שקלים, ועד למומחים בעיני עצמם. מי שימשיך להפסיד יהיו הילדים – ילדיכם, ילדינו.
