האם את מפחדת להידבק בקורונה?
ד"ר חנה דויד | 23/10/2020 | הרשמו כמנויים
הפעם אענה בפוסט זה על שאלה של ילדה: "האם את מפחדת להידבק בקורונה?" זו לא הפעם הראשונה שאני נשאלת על כך: שבועות לפני הסגר הראשון, כשהקפדתי לעטות מסכה – עוד בזמן שהתנהל ויכוח בין מומחים שהביעו את דעותיהם בכל אמצעי תקשורת, בשאלה "האם מסכה בכלל עוזרת?", נשאלתי על כך לראשונה. כשנפתח הסגר הראשון וחזרתי לפגוש ילדים "מסכה מול מסכה" במקום "מסך אל מסך" נשאלתי על כך שוב. אבל רק לאחרונה, כשכולם כבר יודעים מהם ממדי התמותה בקרב חולי קורונה, מצאתי את עצמי יושבת לפני המסך כשילדה כבת 10 שואלה אותי שאלה שהיא גם אקזיסטנציאלית וגם אישית.
אחד הרגשות שילדים מרבים לעסוק בהם בכלל, ובימי קרונה בפרט, הוא הפחד. פחד גורם להתנהגויות בעייתיות במקרים רבים, אבל גם במקרים בהם הוא גורם "רק" למחשבות שליליות עלינו להתמודד עם ההצפה של התחושות הקשות שמתלוות אלו, עם התגובות להן ועם הידיעה שלפחד זה יש הצדקה מלאה. רק מי שמסרב להכיר בעובדות, או שלא מסוגל להבין אותן, אינו מפחד. לכן כל נסיון ל"גירוש" הפחד על ידי זלזול בו, אמירות מהסוג "אין לך מה לפחד", "ילדים לא כל כך נדבקים בקורונה" והגירסה המקבילה "כשילדים נדבקים בקורונה הם לפעמים אפילו לא חולים" עלולות לגרום לעליית רמת הפחד אצל הילד. כאשר אין אמון במבוגר, כאשר יש הכחשה של רגשות בכלל, וכשההכחשה היא של רגש שיש לו על מה לסמוך – התוצאה עלולה להיות הרסנית.
כאשר המטפל מבוגר מהמטופל במידה ניכרת – מצב שהוא שכיח למדי, קיים עבורו סיכון לחלות קשה או אף למות מקורונה. גם את העובדה הזאת אין טעם להכחיש ואין להתחמק בשאלות ובתהיות הקשורות אליו. אמירות כמו "אני בריאה וחזקה" או "הרי אני נזהרת, לי זה לא יקרה" בהחלט לא עוזרות לשיכוך הפחד אצל הילד, שלפעמים כבר בגיל צעיר מאוד מקפיד על קריאה יומית של החדשות באחד האתרים, ויודע גם יודע את העובדות.
כשילד מביע את הפחד שלו מכך שהמטפלת תחלה בקורונה, ייתכן שהוא-עצמו מפחד מהמחלה, שהוא חרד לבריאות המטפלת ואף לחייה וכמובן – משני הדברים גם יחד. ניתן כמובן לנסות לברר עניין זה, אבל לא פשוט, כמובן בשיחת און-ליין אבל גם פנים אל פנים, "להציע" נושאים, ובירור שכזה, כאשר היוזמה היא של המטפלת, בעייתי. יש ילדים, בכל גיל, שאומרים במפורש "אני רוצה לדבר על..." ואפילו "התכוננתי היום לדבר אתך על...". אצל אחרים יש להמתין ל"פתח", דהיינו, לצוהר שהילד יפתח, לפעמים תוך כדי ציור, הדגמת תרגיל התעמלות, משחק בקוביות או משחק מלים, כדי שדרכו ניתן יהיה להיכנס, להקשיב וגם לדבר.
בטרם "נקפוץ" למסקנה שמדובר בהשלכה כאשר ילד שואל את המטפלת לגבי הפחד שלה, נבדוק את האפשרות הראשונה: הילד אכן חרד למטפלת. במקרה כזה אני מציעה לשקול את האפשרות לחשיפה-עצמית [self-exposure], פרקטיקה שהייתי ממליצה להשתמש בה במשורה כמעט תמיד. לדוגמה: ילדה בת 10 שאתה הגעתי, בסופה של שיחת סקייפ, ל"וידוי הדדי" לאחר שהיא העלתה את הסוגיה: "מה עושים עם הפחד כאשר לנוכחותו של רגש זה יש סיבה שאינה עומדת להיעלם". סיפרתי לה, ביושר ובפתיחות, על האפשרות של "לעשות מעשה" כאופציה המחזקת את ה"אני" תוך שהיא "נותנת כבוד" לרגש ולא מנסה להעלימו או להמעיט בחשיבותו, בערכו או ב"הצדקה" לקיומו. כשהיא שאלה, ובצדק, "אז מה את עושה?" לא התחמקתי, ופירטתי את כל "מצוות החוק" – עטיית מסכה, ריחוק חברתי ושמירה על הניקיון, ואת מצוות ה"עשה" שאימצתי, כמו פעילות גופנית סדירה, בדגש על זו האירובית להגדלת נפח הריאות; הקפדת יתר על אכילה בריאה, ובירור רפואי של צריכת הויטמינים שלי והתאמת המינונים למצב החדש (לדוגמה: הגדלת צריכת ויטמין D עקב הקטנת החשיפה לשמש).
האפשרות השניה היא שהילד אכן משליך על המטפלת את רגש הפחד שלו-עצמו ומשתמש בהשלכה כ"חלון" דרכו ייכנס כדי לדבר על פחדיו-שלו. גם במקרה כזה ניתן להשתמש בחשיפה עצמית: אפשר לספר לילד איך מנסים, על אף הפחד, להמשיך בשגרת החיים ככל האפשר, איך מנתבים את קניית האוכל לשעות שבהם הסופרמרקט כמעט ריק, למה כדאי להגיע לגן השעשועים השכונתי – ולמה אם צפוף ליד מתקן מסוים עדיף לוותר עליו... שילוב של אירועים מחיי המטפלת ומחיי הילד יאפשר לו להצטרף לשיחה ולהיפתח תוך ידיעה שלא ישמע אמירות מזלזלות שינסו להפחית בעצמת רגשותיו ואפילו בלגיטימיות של השיחה עליהם. השימוש בכניסה "מבעד לחלון ההשלכה" חשוב במיוחד כאשר מדובר במתבגרים: הצורך להיות "כמו כולם" בד-בבד עם ההתנהגות של זלזול מוחצן בסכנות הקורונה של רבים מהם מגביר את המבוכה, הבושה וההרגשה ש"אני לא כמו כולם" בקרב המתבגרים הרגישים יותר, הקוראים יותר, המוחצנים יותר, ומקשה עליהם להביע מופרשות את פחדיהם.
האפשרות השלישית היא כאשר הילד פונה אלינו ישירות ורוצה לדבר על פחדיו. מקובל לחשוב שתרחיש כזה אפשרי רק מגיל מסוים ואילך, בעוד ש"ילדים צעירים מספרים לנו דברים בדרך של משחק", אבל בפועל החלוקה על פי גיל אינה תמיד המדויקת ביותר. אני זוכרת היטב ילד בן 7 שנהג להגיע אלי כשבאמתחתו משפט קבוע: "היום אני רוצה לדבר אתך על..." ואפילו "כל השבוע תכננתי על מה שאדבר אתך, ובסופו של דבר חשבתי שננסה לעסוק בשני הנושאים שמטרידים אותי". ייתכן בהחלט שילד חרד, או לחילופין, ילד ששהה כבר 3 פעמים בבידוד (כן, גם זה קורה...) לא ירצה לדבר על פחדיו, או למצער יימנה מלומר זאת במפורש. מצד שני, כמובן ייתכן שילד אחר יסרב לצאת מהבית בשל פחדיו גם אם אינו מכיר מישהו שחלה בקורונה...
ומשפט אחרון: בין אם "שיחה על הפחד" מגיעה בדרך ישירה או עקיפה, אין להתחמק ממנה. עלינו דווקא להיות מודאגים מהמקרים שבהם אין יוזמה מצד הילד לדבר על פחדיו ואף לא היעתרות לנסיונה של המטפלת לגרום לו להיפתח בנושא זה.
