כַּמָּה זְמַן עוֹד נִשְׁאַר אֵינֶנָּה שְׁאֵלָה אֶלָּא דֶּלֶת
עלון פסיכולוגיה עברית | 31/3/2024 | הרשמו כמנויים
רגע לפני סוף השבוע, הזזנו את מחוגי השעון ועברנו לשעון קיץ. בחצי השנה שחלפה מאז פרוץ המלחמה, הספקנו כבר 'להחליף שעון' פעמיים. כאנשי מקצוע שמקיימים קשר מתמיד ומורכב עם הזמן, אנחנו מכירים ביחסים העמוקים שבין חווית תנועת הדקות עצמן, למתרחש בעולם הפנימי וליחסים הבינאישיים בתוך החדר. פגישה טיפולית של חמישים דקות יכולה להחוות כארוכה מאד, אינסופית, או כחולפת ביעף. חצי השנה המרה שחלפה עלינו עיקמה את תפיסת הזמן האישית והציבורית – רבים וכואבים ממשיכים לחוות שוב ושוב את השביעי באוקטובר. יש מי שחש שהזמן לא זז, יש מי שמרגיש שאנחנו בתופת שמתוחה על פני הנצח ותוהה - איך עברה רק חצי שנה? ואת מי שלא מאמין שעברה כבר חצי שנה, שאנחנו כבר שישה חודשים שלמים תחת צלה הקודר של המלחמה.
השבוע באתרנו מאמרים מקצועיים רלוונטים לזמננו, וטורים נפלאים ומעוררי מחשבה:
רות מלקינסון, אליעזר ויצטום, שמשון רובין, אלכסנדר מנביץ מבקשים במאמרם לתאר עקרונות התערבות אינטגרטיבית וקצרת-מועד לשכול טראומטי, וזאת דרך הפריזמה של המודל הדו-מסלולי לאובדן ושכול. בתחילת המאמר מתוארים מרכיביו של המודל, ולאחר מכן, תוצג גישה אינטגרטיבית לצד יחידות ההתערבות הכלולות בה (פסיכודינאמית, קוגניטיבית-התנהגותית ואסטרטגית). בהמשכו מתוארים שלושת שלבי ההתערבות (הערכה וכינון הברית, התערבות מודולרית והכנה לקראת סיום ופרידה) והתימות המרכזיות שמאפיינות אותם. ולבסוף, מוצג תיאור מקרה הממחיש את יישום עקרונות ההתערבות האינטגרטיבית הנמצאת במוקד הדיון הנוכחי. אנו מלאי תקווה שהמסמך הנוכחי יסייע בהכוונת תהליכי ההערכה וההתערבות של המטפלים, ובכך להקלת הסבל הקיומי וקידום איכות החיים של אלו שאיבדו את היקר להם מכל.
רשימת קריאה: ממד הזמן בטיפול ובחשיבה הפסיכואנליטית - כיצד תופסים מטפלים ומטופלים את מימד הזמן, וכיצד הם מונים אותו? כיצד בחנו פסיכואנליטיקאיים שונים את מושג הזמן? האם ואיך הזמן חולף אחרת בפגישה טיפולית? כיצד נחווה הזמן במצבים מנטליים שונים ובעקבות טראומה? אוסף המאמרים שלפניכם בוחן את שאלת הזמן מבחינה פסיכואנליטית וטיפולית מזוויות שונות, דרך עיסוק בפרידות ובסיום פגישות טיפול, דרך חשיבותם של ימי הולדת עבור מטופלים ועד לעיסוק במימד הזמן במצבים מנטליים ראשוניים ובטראומה.
ובפסיכובלוגיה -
ד"ר שני סמאי-מוסקוביץ' בטור מעורר מחשבה על כניסתו של הנשק לחדר הטיפולים בימי המלחמה –
"כאב השבעה באוקטובר ממשיך להלום ללא הרף. תחושת הזעזוע משנה צורה, העצב מתגלגל בפנים שונות, וחוויה יסודית של ערעור מלווה כמו צל. לצידם ממשיכה העבודה בקליניקה, כמו מנסה להחזיק בכל כוחה את עוצמתו של הקשר המיטיב. אני חושבת שלקח לי לפחות שבוע לשים לב שקיבלתי את עובדת כניסתו של ה 16-M לחדר הטיפולים ממש כמובנת מאליה. הקליניקה שלי ממוקמת בביתי בהרחבה בקיבוץ, ומרבית מטופליי הגברים מגויסים בצווי שמונה לכיתות הכוננות ביישוביהם. בדיעבד ניסיתי להבין, האם בתחילה הרגשתי דווקא מוגנת יותר?"
אדם לאוב כותב בטור נוגע ומרחיב דעת על שפה משותפת כבסיס להשתתפות בפסיכוזה של המטופל – או אם תרצו – צייד קומקומים ומגן מפני דובים.
"למטופל הראשון שהובא אליי להדרכה הייתה שפה משלו שהמציא. היה לו אפילו כתב ולא פעם כתב לעצמו הערות, והסכים להקריא אותן בפגישות בשפת המקור ללא תרגום. איזו השקעת מאמץ מופלאה ודבילית להחריד. כמה אנרגיה ויצירתיות הושקעו כדי להתקיים כיצור חושב ומשתמש בשפה באופן שבו אף אחד לעולם לא יוכל להבין אותך. אני זוכר שחשבתי לעצמי שזה כמו לשמוע קילנגונית אם מסע בין כוכבים הייתה סדרה כושלת ללא מעריצים שטרחו ללמוד את השפה".
ד"ר מרים אבנרי-כהן כותבת על מוכנות המטפל לנוע 'לאט לאט' עם המטופל, במקומו, ולאחוז בקצוות של תקווה גם בימים ארוכים של חושך.
"אוריה לימדה אותי שיעור בתקווה שמתבססת על סבלנות, איטיות, הסכמה לרדת עם הזולת לתהומות הייאוש שלו מבלי להיבלע שם יחד עמו, מבלי להאיץ בו לצאת משם, ומבלי להתפעל ולסגת כשרואים שהוא מתפלש ושוקע בבוץ. היא לימדה אותי כמה חשוב התפקיד של החזקת התקווה במשפחת בני האנוש. ובמילים הבאות, אבקש לשתף בשני נרטיבים יהודיים שמהווים בעבורי שורש איתן לצמיחת התקווה בנפש, ושהיו משאב של החזקת תקווה בטיפול באוריה".
ואתי רוזנצוויג כותבת על מגילת הסתר בעקבות המלחמה ועל אפשרות לצמיחה.
"צמיחה פוסט טראומטית נראית לעיתים כאוקסימורון, כמטפלים למדנו לעומק את תחום הטראומה, אנו יודעים למנות את הקריטריונים של ה DSM לפוסט טראומה, כמטפלים, כאנשים, כאומה אנו עמוק שם. משמחת תורה אנו בתוך ענן ממסך, מעיק לעיתים מחניק של מלחמה. זו לא טראומה ולא פוסט טראומה, כי אנו עדיין בתווך ולעיתים במטווח. ובכל זאת, אין כמו ערב ימי הפורים, ימים המסוגלים בנהפוך הוא, מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב, להחזיק את האפשרות של צמיחה. כאדם שחווה "דבר או שניים", כמטפלת וביתר שאת מאז שמחת תורה וככל שחולף הזמן, אני מתעסקת בשאלה איך ומה יהיה עם המשפחות הנפגעות, משפחות השכול, השבי, הפציעות הקשות, האובדנים, החטופים והאם ניתן לחזור לחיים שיש וראוי לחיות אותם ואף לצמוח, למרות ולצד משברים וטראומות כמו אלו שעברנו ולצערנו עדיין"
כַּמָּה זְמַן עוֹד נִשְׁאַר אֵינֶנָּה שְׁאֵלָה אֶלָּא דֶּלֶת
...
הָעִקָּר, לָתֵת דִּין
וְחֶשְׁבּוֹן, כִּי
הַכֹּל פֹּה
וּבַחֲלוֹם חַיּוֹת פֶּרֶא
שֶׁאֵין מִי שֶׁיּוֹדֵעַ
לִזְרֹק לָהֶן עֶצֶם.
הַכֹּל קוֹרֶה מַהֵר מִדַּי. הַיֹּפִי
פָּשׁוּט נִגְמָר.
כָּךְ הָעוֹלָם
(שתי פיסות מתוך השיר 'כמה זמן עוד נשאר איננה שאלה אלא דלת' של ישראל אלירז)
Photo by Houcine Ncib on Unsplash
