בלוגים | עלון פסיכולוגיה עברית

שֶׁהַחַיִּים יִדְאֲגוּ לָךְ עַכְשָׁו

עלון פסיכולוגיה עברית | 10/3/2024 | הרשמו כמנויים

שֶׁהַחַיִּים יִדְאֲגוּ לָךְ עַכְשָׁו 1

ביום שישי האחרון צויין יום האישה, ועורר את המחשבה (שגם כך מעוררת ללא הפסקה), על 19 הנשים שמוחזקות בכלא כבר 156 ימים שחורים. קשה לחשוב על משהו אחר מלבד על שלומן, על האיום בו הן שרויות, בו שרויה נפשן ושרוי גופן. אנחנו כותבות 'קשה לחשוב' ומתכוונות בעצם – 'קשה להרגיש'. ואולי יותר מכך – 'קשה לחשוב ולהרגיש לאורך זמן, בלי לברוח, בלי להתנתק'. אנחנו חבות להן את המחשבה, את ההרגשה, ובעיקר את ההזכרות וההזכרה. אולי גם את הפעולה. ובתוך כך, ביום אישה עצוב כזה, עולה מחשבה על כל הנשים החשופות לפגיעה במקום הבטוח שלהן, לכאורה. בעבודה, ברחוב, בביתן פנימה. מחשבה על נשים וילדות, שאינן שמורות. גם להן אנחנו חבות - את המבט המחפש, את קריאת האותות הסמויים, ואת הפעולות – להבאתן למצב שמור יותר, אם אפשר, ולהשבת נפשן, לאורך זמן, בחדר הטיפול ובמרחבים חברתיים אחרים.

באתרנו השבוע, מאמרים מקצועיים, וטורים חדשים:

מאמרה של תמי קויפמן עוסק בטיפול במשפחה של מתמודד בוגר שחי עם הוריו המתבגרים והמזדקנים, דרך הפריזמה של דרכי התבוננות והתערבות במשולש "משפחה-מתמודד-מטפל" ובהסתמך על ידע תיאורטי ועל ניסיון רב-שנים בעבודה עם משפחות ומתמודדים. המאמר מתמקד בעבודה עם משפחות שבהן המתמודד הבוגר סובל ממחלת נפש ממושכת, וגר בבית הוריו המתבגרים והמזדקנים. המאמר עוסק בשלב החיים של ההורים שבין גיל 65 שנים עד המוות, ומתייחס למצבים שבהם ההורים המבוגרים כשירים פיזית ומנטלית וחיים בביתם.

"התחלתי את שירותי במרפאה כשלוש שנים לאחר תום מלחמת יום הכיפורים. כבר בימי הראשונים במרפאה התחילו להפנות אלי חיילים ומפקדים שנפגעו במלחמה והפכו להיות נפגעים כרוניים קשים. הגישה הטיפולית הרווחת בזמנה עודדה 'עיבוד של הטראומה' בדרכים שונות, החל בשיחות שהיו ממוקדות באירועי המלחמה וכלה בהזרקת החומר סודיום פנטוטל, שסייע לחוות את הטראומה מחדש. תפיסת העיבוד לא שכנעה אותי, משום שחשבתי שחייהם של הנפגעים הכרוניים אינם תוצאתם של זכרונות עבר קשים ושל סימפטומים מציקים, כי אם פרי שיבוש של כל תחומי החיים", זאת ועוד, בפרק רלוונטי ונוגע ללב מספרו של נחי אלון 'אדון ביאליק, איך ראוי לחיות', העוסק בסיפורי טראומה.

- פרסומת -

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

בפסיכובלוגיה –

ד"ר אורי הראל מנחה מאז פרוץ המלחמה קבוצה של מדענים ישראלים ששוהים בחו"ל, בה הם עוסקים בהתחזקות הזהות היהודית והישראלית של מי שגר הרחק מכאן, ועל השאלות שאפשר לשאול דווקא מרחוק.

"זה לא פוסט שמבקש להגיד - היי קשה גם להיות בחו'ל. עם התגברות האנטישמיות בעולם, עלה איזה קונצנזוס כזה שאין לנו שום מקום אחר, וכולם מבינים שקשה להיות חלק מעם שלוחם - בין אם אתה מטפל בזום בפגועי טראומה, או כואב על המשפחה שלך או מוריד את הכיפה בגלל אנטישמיות. להיפך, אני אומרת - יש לנו יותר רווחה, ויש לנו הזכות להינות ממנה. ויש לנו גם חובה מוסרית - אנו שבגולה - ולא נושמים את תרעלת התעמולה - החובה להגיד - רגע חבר'ה, מה זה אומר לנצח?!"

ד"ר חנה דויד בשני פוסטים משלימים על בדידותו של הילד המחונן, ועל בדידותה של הילדה המחוננת, על הדמיון וההבדל בין המצבים.

"בנות מחוננות אינן נחשבות פופולריות – מעמדן החברתי אף נמוך, בדרך כלל מזה של בנים מחוננים. תפיסה זו מתגבשת יותר ויותר ככל שעולה הגיל. קיימת ספרות לא מעטה בנושא זה, אבל מאחר שאין היא מתבססת על נתונים מישראל, אין היא רלבנטית עבורנו. כל עוד בנות מחוננות חשות שכך הוא המצב, כל עוד הן מרגישות שעליהן לבחור בין זהותן כמחוננות לבין מעמדן החברתי, בפרט כאשר הן מגיעות לגיל ההתבגרות, תגבר בדידותן. גם כאשר הן מצליחות להסתיר את יכולותיהן, להעמיד פנים – לפעמים גם להתעניין בנושאים המעניינים את סביבתן, אבל בה-בעת לשמור את מחשבותיהן, רגשותיהן, תחומי העניין שלהן והשאלות הקיומיות המעסיקות אותן לעצמן – הן תחושנה בדידות".

ד"ר ארנון רולניק בטור חדש, שיהווה חלק מסדרת טורים שיעסקו בתפקיד הפסיכולוג אחרי ה 7.10.23.

"בסדרת מאמרים קרובה כאן אסקור את השאלה מה צפוי לנו מבחינת הצרכים והפניות של הציבור, ואדון בכמה אפשרויות להגדיל את הנגישות של עזרה פסיכולוגית. בפוסט הראשון נדון בשאלת הצורך המשוער לטיפולים בעקבות מחדל אוקטובר 23. אעלה סימני שאלה לגבי מודל ההתערבות הנדרש ואציע את האפשרות שדווקא התערבויות קהילתיות היוצרות לכידות, תחושת שייכות ותמיכה חברתית תהיינה חשובות לא פחות מעבודה קלינית קונבנציונאלית."

ופרופ' עמיה ליבליך, בטור חינני כהרגלה, על התנסותה עם ג'ימני - ה-AI החדש של גוגל, שיכול, כך מסתבר, לעשות, ובכן, הכל? או שבעצם לא?

"זה מזכיר לי שסיפרו לי על אנשים שכותבים היום ברכות לבת זוגם שהגיעה לגיל 70 למשל, בעזרת אחת מהתוכנות האלה. ואפילו הספדים, שדרושים לא מעט אצלנו לצערי, אוי ואבוי... תגידו שאני מפגרת אחרי הזמן וכל הנושא הזה לעוס לעייפה. אותי בגילי המתקדם הוא פשוט מבאס, כמו שאומרים היום. שיטפלו בכל העניין הזה הצעירים".

מים חיים / גל נתן

שֶׁהַחַיִּים יִדְאֲגוּ לָךְ עַכְשָׁו. שֶׁהַחַיִּים יִהְיוּ דְּבוֹרָה וְאַתְּ תְּהִי פֶּרַח. שֶׁהַחַיִּים יִדְאֲגוּ לְכָךְ שֶׁתִּפְרְחִי.
שֶׁהַחַיִּים יַשְׁקוּ אוֹתָךְ. שֶׁהַחַיִּים יָאִירוּ עָלַיִךְ. שֶׁתָּנוּחִי בְּצֵל הַחַיִּים הַמָּגֵן. שֶׁהַחַיִּים יָזִינוּ אוֹתָךְ בְּסֻכָּר.
שֶׁהַחַיִּים יִדְאֲגוּ לָךְ עַכְשָׁו. שֶׁהַחַיִּים יִהְיוּ הָרַכֶּבֶת וְאַתְּ תַּבִּיטִי בַּנּוֹף וְתֹאכְלִי סֻכָּרִיּוֹת גּוּמִי בְּטַעַם פְּרָחִים.
שֶׁהַחַיִּים יַשְׁאִירוּ אוֹתָךְ נוֹסַעַת בְּשֶׁקֶט עַל הַמְּסִלָּה. שֶׁהַחַיִּים יוֹרִידוּ אוֹתָךְ מֵהַפַּסִּים אֶל הַחוֹף בְּבִטְחָה.
שֶׁהַחַיִּים יִדְאֲגוּ לָךְ עַכְשָׁו. שֶׁהַחַיִּים יִהְיוּ כָּנָף וְאֶת תְּהִי תַּחַת כָּנָף. שֶׁהַחַיִּים יִהְיוּ מַעֲיָן וְאַתְּ תִּרְחֲצִי בּוֹ.
שֶׁהַחַיִּים יִהְיוּ מַיִם וְאַתְּ תְּהִי בְּתוֹךְ הַמַּיִם. שֶׁתְּהִי עַכְשָׁו אַתְּ מַיִם חַיִּים. רוֹחֶצֶת בְּשֶׁקֶט בְּתוֹךְ הַחַיִּים.

- פרסומת -