גם אנחנו לא עלינו השמימה במרכבה בוערת מאהבתנו
עלון פסיכולוגיה עברית | 18/2/2024 | הרשמו כמנויים
בשבוע החולף צויין הוולנטיינס – יום האהבה. תאריכים מיוחדים בימים הקודרים הללו הם לא ממש סיבה למסיבה, אבל אולי סיבה להרהור ומחשבה – מחשבות על אהבה, על סודה, כוחה ופיתוליה. מחשבות על התמצית הזו, שמניעה אותנו, לתוך ואל עבר, לפעמים גם מעבר, ולא פעם הרחק משם, הכי רחוק שאפשר. האהבה ששוזרת אותנו, באופן שכמעט ולא ניתן להתרה – באחר, בשלומו. זו שכרוכה בכאב עמוק כל כך, בדאגה פועמת כל כך, ובאחריות נוקבת כל כך, כשהאחר.ת שלנו – בן.ת זוג, ילד או ילדה, הורה או סבא, נמצאים בסכנה או במצוקה. האהבה שהיא מכפילת כח ומרחיבת לב ונותנת טעם, כפשוטו. האהבה שמאיימת לקחת איתה את הטעם כולו, כשהיא חולפת, או כשמושא אהבתנו נעלם, נעדר, עוזב, נשבר.
באתרנו השבוע מאמרים מקצועיים חדשים בנושאים מגוונים:
OCD היא הפרעה מסתורית, מרתקת ובו-זמנית נפוצה למדי. כיום נראה שהתפיסה הטיפולית של ההפרעה הכפייתית מנתקת אותה מכל הקשר משפחתי ותוך-נפשי, הופכת אותה למין ישות בפני עצמה שיש עבורה טיפול מהודק וברור. לכן, לעיתים כשמטופל הסובל מכפייתיות מגיע לטיפול קוגניטיבי-התנהגותי קל לצלול ישירות פנימה, אל תוך ההפרעה הכפייתית של המטופל, ולשים את שאר ענייניו בצד. עפרה מירון־ליכטר ונעה ולך מבקשות לשים דגש במאמרן על שלושה נושאים אשר חוסר תשומת לב מספקת אליהם עלולה להכשיל את הטיפול. שלושתם קשורים לאפשרות שהמטופל סובל לא רק מהפרעה כפייתית אלא מקושי משמעותי נוסף, לעיתים חבוי מן העין: הפרעה פוסט-טראומטית (בפרט פגיעה מינית), הפרעת התנהגות משמעותית ומצב שבו אחד מההורים סובל בעצמו מהפרעה כפייתית. כל אחד מהנושאים יוצג באמצעות הצגת מקרה ולאחר מכן יוצגו ההשלכות הטיפולית האפשריות.
מאמרה של יעל גוטר נכתב מתוך צורך שעלה מן השטח, למי שחשים תקועים בעיצומו של מחקר או עבודה אקדמית, לסטודנטים בתואר ראשון או שני, תלמידי מחקר וחוקרים לאחר דוקטורט – מי שזקוקים ליד מכוונת, על מנת להביא את כישוריהם המחקריים/האקדמיים לידי ביטוי והכרה. המאמר דן בהיבטים רגשיים, קוגניטיביים ותפקודיים הבאים לידי ביטוי במהלך מחקר וכתיבה אקדמית, מביא סיפורי מקרה ומציע כלים פשוטים להתקדמות במחקר. המאמר מתבסס על מחקרים בתחום ועל ניסיון מקצועי בליווי חוקרים ובהוראה באקדמיה.
שמרית תלרז כהן כותבת על היכולת להפנות יחס חומל כלפי העצמי, שבדומה לאופן בו מפנים יחס חומל כלפי האחר, עשויה להקל על התמודדויות אישיות וקולקטיביות מורכבות. שלושת מרכיבי החמלה העצמית, כפי שנוסחו על ידי החוקרת כריסטין נף (Kristin neff), הינם אוניברסליות, קשיבות וטוב לב. מומלץ כי צוותים חינוכיים יילמדו ליישם טכניקות של חמלה עצמית באופן אישי וקבוצתי, במטרה לקבל כוחות בהתמודדות עם העבודה החינוכית המאתגרת, באופן כללי ובתקופת המלחמה בפרט.
במדור הספרים תוכלו להתוודע לספר השירה החדש של רות נצר – 'מעבר יבוק – אחי ושירים אחרים'.
"במעבר יבוק נאבק יעקב במלאך. בעולם היהודי מעבר יבוק נהיה מטפורה למעבר אל העולם הבא, מעבר שבו מתרחש מאבק עם מלאך המוות. במעבר יבוק נאבק אחיה של הכותבת עם מלאך המוות ולא יָכֹל לו. בשיריה אלה רות נצר מלווה את אחיה לקראת מעבר הסף. בשיריה הכאובים מתקיים ניסיון להיאחז בקיים ולמנוע את האבדה, בהיותה איתו במהלך אל הבלתי נמנע. מתוך עולמם הרוחני־המסורתי המשותף היא נאחזת בגעגועים וביחד שמעניק מלאות לחיים האוזלים. שירי האבל והקינה מוליכים אל התפייסות עם הקיום, עם היש של החיים היומיומיים והטבע, ועם מותר הנפש והכתיבה. ״אלו שירים מלאי ערגה וצער האובדן. המאורע הביוגרפי נעשה בספר למאורע מיתולוגי ומיסטי, ומציאותו אינה פחותה משל המציאות הביוגרפית״ (דרור בורשטיין).
את רות נצר תוכלו לפגוש גם בפוסט חדש בפסיכובלוגיה בו היא כותבת על מפגשים שונים שלה עם הרקוויאם של ורדי, ששוב ושוב מחזירים אותה למפגש עם תכני השואה, שנקשרים בקלות מכאיבה, לימים הנוכחיים.
"שוב הלכתי לקונצרט לשמוע את הרקויאם של ורדי. הרקויאם העוצמתי הנורא והמופלא הזה, שזועק ומגביה את הנשמה ומרעיד את אמות הסיפים, כשברקע של המקהלה תלוי בד אדום-אדום. אני שומעת את המוסיקה מלאה באדום האדום של בארי ושל דמי הנרצחים כולם. מיד הוצפתי דמעות. שמעתי אותו כזעקה נוראה שהיא מוסיקת אשכבה לכל נרצחי טבח 7.10.23 בישובי עוטף עזה. "המצא להם מנוחה" שרה המקהלה. אני רואה שני נגני כנור חובשי כיפה. שוב חזר הרקויאם של ורדי אל הקשרי השואה".
וד"ר יצחק בנימיני כותב על 'עֲבוֹדַת האבל וַאֲבוֹדַת המלנכוליה - סבך הפסיכואנליטי במושגי ובפוליטי', בהרצאה שניתנה במכון הצרפתי בפתח הסמינר ה-18 לפילוסופיה קונטיננטלית שהוקדש לקריאה ב'אבל ומלנכוליה' של פרויד.
"אגב כך, ההלחם שלנו ל"אבודת" מלנכוליה, אין משמעו נוצר רק בתוך הנפילה למסמן "אובדן" אלא משמר גם את העבודה, אלא זו עבודה שיש בה מהאובדן, לא במובן של התייחסות לאובדן, בכפוף להטען הפרוידיאני של הנפילה הזו, אלא במובן של עבודה של השדה היקומי של האובדן".
גם אנחנו לא עלינו השמימה במרכבה בוערת מאהבתנו.
נפרטנו אל תוך הבית כמו אורז וכמו עדשים.
המשקל שהעליתי, העליתי כדי לקרב יותר לקרקע,
לרצות פחות לאלים.
אבל אפשר גם כך אני אומרת, גם כך
אקח אותך שוב,
עד שאזכה להחזיק בידך המתקמטת
כקיפולי חולצה שלבשתי.
עד שאזכה להוליך אותך עייף
ולחתל אותך בשמיכה,
עד שאזכה להכיר בך את פני
וללחוש: עדיין.
(אורית גידלי, מתוך 'סמיכות')
Photo by Francesco Cavallini on Unsplash
