טרנספרנס שבדיעבד לקבוצה | יצחק בנימיני
ד"ר יצחק בנימיני | 23/2/2024 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
מבוא להצגת הסמינר "רק (לא) אחד: על האחד הקבוצתי והקבוצה האחדית - דיון פסיכומתמטי"
תיאור אישי היסטורי של התפתחות הסמינר הפסיכופוליטי והפסיכומתמטי על האחד והקבוצה לקראת הצגתו בסימפוזיון ביום שישי 7 ביולי 2023 במסגרת הכנס השנתי ה-22 של החברה הבינלאומית לנוירופסיכואנליזה שיתקיים בישראל.
במסגרת הסימפוזיון המתקיים בכנס הנוירו-פסיכואנליטי הבינלאומי נציג במושב מיוחד את דברי הסמינר הפסיכומתמטי והפסיכופוליטי "רק (לא) אחד" ואת הפעילות הקבוצתית והתיאורטית שנעשתה בו. את הסימפוזיון אנחנו מקדישים לחברנו האהוב, האנליסט הקבוצתי יהושע לביא, שנפטר מפאת מחלה ב-27 במאי 2023 בעוד אנו מתכוננים להכנת ההצגה של הסמינר עבור הכנס.
אבקש להביא להלן תיאור היסטורי של התפתחות הסמינר, היסטורי גם במובן המתארך והמדייק וגם במובן האנדקדוטלי וההקשרי. ההזדקקות שלי לתיארוך היסטורי נובעת מחוויית האבל שלי עם מותו של חברי ושותפי לעבודה. אי הנוכחות של יהושע לביא בלתי נתפסת עבורי ואולי היא זוכה לצורה של יחס היסטוריוגרפי להיעלמותו. זו צורת סימון זמני העבר בהם היינו פעילים, שבתיארוכם מסומנת אמנם נוכחותם כרגע בעבר שחלף עבר, אבל בו זמנית באופן מלנכולי מוכחשת גם אי ממשותם עוד בהווה. ההכחשה מתגלמת דרך התיארוך המדייק והמקים לתחייה מלאכותית באמצעות ממשותו כביכול של צילום הרגע העברי כחי מתוארך.
רגעי סימון אלה לא יחזירו את רגעי העבר ולא יחזירו את יהושע ואמנם הם ציונים נקודתיים של אבל כדי להימנע מרחש מלנכולי ביחס ליהושע, רחש שהיה בו גם מהכעס על שהסתלק; לא נוכל לסלוח באמת ליקירינו על שהתעלמנו לנו מהעולם. על כן, עמכם הסליחה על ההתעכבות הנרקיסיסטית כמעה סביב האירועים האישיים והחבריים הללו של התפתחות הסמינר. זו ההזדמנות שלי לדוח אישי לגבי האירועים ואולי זה טקס האבל שלי; עבודת המילה המלנכולית באבל התיארוך.
תחילתו של הסמינר והפעילות שבו קשורה קשר הדוק לחברות ולאמון האינטלקטואלי שנוצרו ביני לבין יהושע. יתר על כן, השתלשלות הדברים החלה עוד לפני שהכרתי אותו ומקורה בהזמנה של חברי המכון הישראלי לאנליזה קבוצתית, על ידי שתי המארגנות של סדרת ההרצאות של המכון, סוזי שושני ופנינה רפפורט, להעביר הרצאה על מושג הקבוצה תוך התייחסות למצב הפוליטי בישראל. הימים ימי ממשלת נתניהו הקודמת (לפי הבחירות של 23 במרץ 2021 בהן נתניהו הפסיד) ומחאת בלפור שהתמקדה במיוחד סביב ביתו הרשמי שבירושלים, כלומר הייתה מחאה מאוד פרסונלית ביחס לנתניהו תחת הסיסמה ״רק לא ביבי״.
בתאריך 28 באוקטובר 2020 העברתי הרצאת זום במסגרת סדרת ההרצאות ״ז׳ורנל קלאב״ של בוגרי המכון הישראלי לאנליזה קבוצתית. נושא ההרצאה היה:
האחד הקבוצתי שנרשם ונמחק –
הקבוצתי והמנהיג ברשתות ובמרחב הפוליטי
שבין פרסונליזציה פונקציונלית לבין ביזור מחאתי
המוטיבציה הראשונית של מזמיני הכנס ושלי הייתה להעביר הרצאה בעלת רקע תיאורטי פסיכואנליטי, פרוידיאני-לאקאניאני, מהכיוון שממנו אני מגיע תוך התייחסות גם לעבודה של מייסד האנליזה הקבוצתית ס.ה. פוקס. במסגרת ההכנה שלי להרצאה ניסיתי לגשר בין הסיטואציה הפוליטית המחאתית לבין התיאוריות של פרויד ולאקאן מצד אחד ופוקס מצד שני.
בסופו של דבר התגבשה הרצאה, שהיא בעלת זיקה לכל אחד מההוגים הללו וגם למצב הפוליטי אבל בו זמנית מנותקת מכל אחד מהם, מכל הוגה והוגה ואף מהמצב. מסתבר שבמהלך כתיבת ההרצאה ממד נפשי פנימי בי רשם את אופן ההבנה שלי את הסיטואציה הפוליטית והפסיכולוגית; הכוונה היא לממד המתמטי הפנימי. בצעירותי בלימודי בתיכון נחשבתי כמוכשר מאוד במתמטיקה וסומנתי כמי שילמד מתמטיקה באוניברסיטה ושבה יפתח את הקריירה שלו. איוויים הומניסטיים הסיטו אותי מתוכנית זו, אבל הנטייה שלי למתמטיזציה של המציאות נשארה שרירה וקיימת ואף התחזקה. ואמנם, במהלך השנים האחרונות, שמתי לב לנטייתי לחולל הבנה מתמטית של מצב העניינים בעולם ובמחשבה.
כך קרה שבדברי ההרצאה הצעתי עבודה חדשה, אותה כיניתי פסיכומתמטית, בניסיון לחשוב מחדש את הרקע הפסיכולוגי של יישויות מתמטיות ולהיפך; לחשוב באופן מתמטי את היישויות הפסיכולוגיות והחברתיות של האחד והקבוצה, ולתהות באופן פסיכולוגי וסוציולוגי על יישויות מתמטיות טהורות כמו הספרות והפעולות המתמטיות.
ההרצאה שהעברתי הייתה, אם כן, בעלת אופי פונדמנטליסטי בנוגע למושגים ולהוויות של האחד והקבוצה. ברקע הדברים הייתה היכרותי עם מושגים אלה גם אצל הוגים כמו פרויד, לאקאן, פוקס ובאדיו, שבאותו זמן ניסיתי ללא הצלחה לעקוב אחר העיבוד הפילוסופי שלו לתורת הקבוצות. העבודה הנפשית מתמטית שלי על המושגים הייתה מעין מדיטציה של ריקון השהייתי פנומנולוגי של הידע אודות המושגים של האחד והקבוצה, כולל מה שניסיתי ללמוד בתורת הקבוצות אצל המתמטיקאים המרכזיים בה, וכולל אופן ההבנה של באדיו ולאקאן אותם. מתחילתו התאפיין הפרויקט בניסיון לשכוח את הידע ולרשום ידע חדש וטרי.
ההרצאה הועברה בזום והיו שטענו שהייתה מסובכת וקשה להבנה. באותו מפגש נכח גם יהושע לביא, שעד אז לא היכרתיו, ומסתבר בדיעבד שהוא היה הנמען האמיתי עוד טרם הכרתיו. מיד לאחר ההרצאה הוא יצר אתי קשר ודיבר בהתלהבות גדולה על החלוציות המדעית של העבודה שהצגתי ועל ההכרח לפרסם את החומר ולהמשיך לעבדו. במיוחד עניינו את יהושע קשרי הגומלין של העבודה שלי עם העבודה של פוקס שקראתי לא מעט כהכנה להרצאה ושל ההיסטוריון של הציווליזציה נורברט אליאס שהכרתי מלימודי בהיסטוריה בתואר הראשון, אותו יהושע אהב ועליו כתב מחקר לקראת דוקטורט שלא השלים במכון כהן להיסטוריה ופילוסופיה של הרעיונות והמדעים באוניברסיטת תל אביב.
בחלוף כשנה מההרצאה בזום, שנה שבא יהושע גילה יותר ויותר עניין בעבודה התיאורטית שלי ואף הגיע למפגשי קריאה של יצירות אחרות שלי, נפגשנו לראשונה כדי לקדם את העבודה על הסמינר של האחד והקבוצה. הייתה זו שנה שבה העיכוב נגרם גם בגלל שני ניתוחים באפריל ובאוגוסט 2021 שעברתי להסרת גידול שפיר אך מסוכן לראייה. לאחר ההתאוששות מהניתוחים החלטנו להתקדם. אכלנו ארוחת בוקר בבית הקפה של חנות הספרים תולעת ספרים בכיכר רבין ב-21 בנובמבר 2021 והחלטנו מיד להקים קבוצת עבודה על הדברים שהעברתי בסמינר. גם תכננו להוציא בהוצאת רסלינג מבחר תרגומים של אליאס בתרגום ובעריכה מדעית של יהושע, ואף בהמשך מבחר מכתבי ס.ה. פוקס. באותו זמן כבר ביצעתי הרחבה של דברי הסמינר למאמר בהיקף גדול תחת הכותרת:
״רק (לא) ביבי״
על האחד הקבוצתי וסכנותיו
המאמר הנרחב, בהיקף כ-8000 מילים, טרם פורסם במסגרת מדעית, אבל היווה בסיס לעבודה הקבוצתית בהמשך. מכיוון שיהושע הוא מטפל קבוצתי, חשבנו להתנסות בעבודה קבוצתית על טקסט שבו עצמו יש דיון אודות הקבוצה והקבוצתיות. במהלך העבודה, גם התכנים וגם אופן הכתיבה של דברי הסמינר התפתחו לכדי פרפורמנס של ממד הקבוצתיות והאחדיות, משמע, שלושה צירים פסיכומתמטיים של האחד והקבוצה התגלמו בתהליך: בעצם המפגשים הקבוצתיים, בנושאי החקירה של האחד והקבוצה ובצורניות הדיאלוגית ואף הרב-קולית של טקסט הסמינר עצמו והגרפיות התלמודית שבה הוצג.
החיפוש שלי בשנת 2021 אחר סמינריות seminariyut חוץ אקדמית הומרץ במיוחד לאור העובדה שבינואר 2021 לאחר שלוש שנים של הוראה לא הוארכה משרתי בתוכנית לפרשנות ותרבות ובמסלול פרשנות ופסיכואנליזה באוניברסיטת בר אילן, כנראה בגלל שהקמתי חצר של דוקטורנטים, שהתחילו לדבר "בנימינית" ו"לאקאניאנית". ההוראה שלי את לאקאן זכתה להתייחסות בישיבות הסגל שלא בנוכחותי. בישיבות, שהוקדשו לניסיון לנקות את ההשפעה שלי בתוכנית, הוגדרה גישתי כ"בלתי מדעית" והוכחשה התרומה שלי לעבודה האקדמית ואיכות הקשרים עם הסטודנטים. יש שטענו שלאור העובדה שאני כביכול מזרחי אז שלתוך עניין הפיטורים השתרבב גם מניע גזעני מודע או סמוי למחצה ביחס אליי. אין לדעת. בכל מקרה הייתי מאוד פגוע באותה תקופה, דווקא לאור ההצלחה הגדולה שלי עם תלמידים ועם הסמינרים שהעברתי באקדמיה והייתי זקוק למסגרת אקדמית או סמינרית חלופית. הפיטורים חידדו לי את היחס הרגשי והמתמטי הסבוך בין האחד הכריזמטי לקבוצה.
באותו זמן הוצע לי להצטרף לתוכנית לפסיכותרפיה באוניברסיטת תל אביב, שם הצגתי סמינר על "מעבר לעקרון העונג" של פרויד, אותו ערכתי באותה עת לקראת פרסומו בהוצאת רסלינג. העבודה התיאורטית שפיתחתי אז סביב הכתיבה הפרוידיאנית יחד עם העבודה על המושגים של האחד והקבוצה וגם ההיבט המוסדי נתנו את אותותיהם בעמדה טופולוגית סבוכה יותר כלפי ההוגים המרכזיים שעד כה עבדתי אתם, פרויד ולאקאן. זה לא שהתחוללה בי התרחשות תיאורטית אנטי פסיכואנליטית או א-פסיכואנליטית פרוידיאנית לאקאניאנית, אלא שהתפתח אצלי בסמינר הנוכחי של האחד והקבוצה ובסמינרים ופרויקטים נוספים כמו "הר המילה" ו"סמינר תהום" אופן כתיבה ומחשבה שחורג מכל מה שידעתי עד כה. החקירה של אופן הכתיבה של פרויד את התיאוריה שלו היוותה גשר לבחינה של כוחה של המילה עצמה. לאופן החדש הזה היה ממד מסוים של טרנס מחשבה; לא מחשבה אסוציאטיבית ולא כאוטית, אלא כתיבה בתוך מצב תודעתי חוץ-פנימי, עת הטקסט כותב את עצמו דרכי, תוך היעזרות בי ותוך רפלקסיה מתמדת, משחקית ופילוסופית, על עצם מעשה הכתיבה, או, כפי שניסחתי זאת, "המילה כותבת את עצמה". הניסיונות התיאורטיים והכתיבתיים הללו מאפיינים את כתיבתי בשנים האחרונות ובאו לידי ביטוי בסמינר על האחד והקבוצה.
יהושע ואני החלטנו, אם כן, לפתוח קבוצת עבודה וחיפשנו מקום מפגש. בתחילה בחרנו לקיים את הסמינר במסגרת אוניברסיטת תל אביב, אבל לבסוף הוחלט על מסגרת פחות אקדמית. חברי, הפסיכואנליטיקאי גבי דהאן והאנליטיקאית אפרת קפלן הציעו לי להעביר את הסמינר במבנה התפס"ן בתל אביב. קיבצנו חברים שלי, קולגות ודוקטורנטים לשעבר מבר אילן, והתחלנו בעבודה הקבוצתית תיאורטית, כאשר אירועי השעה הפוליטיים מלווים אותנו תמידית. חברי הקבוצה נפגשו אחת לחודש במוצאי שבת, החל מ-8 בינואר 2022.
במפגש הראשון הוצג הסעיף הראשון מתוך המאמר המפותח בתוך הטור הימני בטבלה וביטויים מסוימים מאותו הסעיף הראשון נותחו על ידי בטור השמאלי, לעיתים מתוך הסכמה ולעיתים מתוך ביקורת דיאלקטית. במפגש השני, בתאריך 12 בפברואר 2022, הובאו דברי פתיחה שכללו את מושג ה-Judenrein. לכמה מחברי הקבוצה השימוש במושג הנאצי בתוך ההקשר הפוליטי הישראלי נשמע כזילות של השואה והם מחו על כך. לכן, במפגש השלישי ב-5 במרץ 2022, המושג הושמט מהטור השמאלי אבל הערה אירונית על עצם ההשמטה הובאה במה שמוגדר כ"הצמצמה מרחיבה". בדברי הפתיחה יש דיון מסועף על אותן הצמצמות מרחיבות בטור שמאל כמו גם התעכבות על הקושי לחלץ תיזה ברורה מתוך העבודה של הסמינר. ואמנם, הגוון ההרמנויטי או האנטי הרמנויטי עבור הכתוב ואף עבור הקוראים הלך והוקצן עם התקדמות הסמינר. הצמצמות המרחיבות בטור השמאלי נעשו יותר ויותר מסובכות, וכללו דיונים מתמטיים וטופולוגיים סבוכים יותר ויותר, תוך יצירת ארומה של וכחנות פנימית. יתר על כן, נשמר תמיד העיקרון של חיפוש הממד הבסיסי ביותר של כל מהות או מושג מתמטי או חברתי כמו במושגים של הריבוי, הרוב, האחד או הקבוצה.
המפגשים הבאים התקיימו בתאריכים:
- מפגש רביעי 2 באפריל 2022 וצילמה כמה תמונות של המפגש הקבוצתי תמי שול שנכחה בכמה מפגשים (שאחד מצילומיה מופיע בפתח קובץ הנוכחי)
- מפגש חמישי 7 במאי 2022
- מפגש שישי 11 ביוני 2022
- מפגש שביעי 9 ביולי 2022
- מפגש שמיני 3 בספטמבר 2022
- מפגש תשיעי 1 באוקטובר 2022 הצגת שושנת ההרמנויטיקה
- מפגש 11 באוקטובר 2022 – שושנת ההרמנויטיקה מתפתחת לתת-סמינר. מפגש היברידי בגן העורפי אצל דבורה זילברשטיין
- מפגש עשירי – 19 באוקטובר, עדיין בתפס"ן, קריאה שוב בשושנת ההרמנויטיקה
- מפגש אחד עשר – 17 בדצמבר, כבר לא בתפס"ן – בדירה שלי בגבעתיים ולסירוגין אצל דבורה. מאותו תאריך כבר לא מתקיימים מפגשים מסודרים של הסמינר, גם בגלל הקושי לקבוע במוצאי שבת, זמן ההגעה להפגנות בקפלן.
יהושע ואני עבדנו בצמידות ולעיתים גם בלחץ זמן קיצוני להספיק להכין כל מפגש ברגע האחרון. כאב לשלוש בנות קטנות וכבן זוג לאשתו האהובה שירה, הפעילות התיאורטית שנוספה לעבודתו הטיפולית הייתה עלולה להוות עומס רגשי וזמני אבל תשוקת הידע שלו העניקה לעומס עצמו גוון של דינמיות ותסיסה. הייתה ליהושע סקרנות ילדית והתלהבות מעבודה אינטלקטואלית שטורפת את הקלפים. הוא לא נח לרגע על זרי הדפנה של הקריירה וחיפש תמיד את המאתגר והמחדש. כך היה מתחילת הקשר בינינו, כשקפץ כל כולו לתוך העגלה התיאורטית שלי, וכך היה בעבודה האינטנסיבית סביב הסמינר.
יהושע ראה בתכנים שעולים מתוך הטקסט וגם בארגון הצורני של החומרים, חקירה מרתקת של היחסים הפנים קבוצתיים. הוא רותק מהאופנים בהם התיאור הסמינרי פוגש את התיאוריות של פוקס ושל אליאס. בהערותיו המדעיות שהוצגו בהערות בתחתית הטבלה הוא הביא את העומק המדעי מתחומי הפסיכולוגיה והמדעים המדויקים ואפשר לטקסט שלי, שיש בו מידה מסוימת של אידיוסינקרטיות, להילחץ לעבר מרחב הבהירות. בכל שיחה בה הצגתי בפניו חומר חדש כזה יהושע פתח במילים שעדיין מהדהדות באוזני, ״שמע בנאדם….״. יהושע הבין את חשיבות האידיוסינקרטיות הזו שנכתבה בטרנס כדרך הכרחית לפרוץ למרחבי הבנה חדשים.
ההיבט הפרשני של החומר שהעברתי נגע גם ליחסים שלי ככותב עם חברי הסמינר. בקשתי הייתה, והיא הלכה והתחזקה עם הזמן, לשים את הטקסט ולא אותי במרכז הקבוצה. כלומר, ביקשתי להימנע מלמלא תפקיד של מי שמבין את המשמעות הנכונה; לצורך כך ביקשתי להגדיר עצמי כמינוס אחד. זה ביטוי עם קריצה למושג של הפלוס אחד בקבוצות הלאקאניאניות הנקראות קרטל, בהן המדריך משמש כדמות מרכזית אשר מכוונת את העבודה. ההתחבטות החברתית שלי התמזגה עם ההתחבטות ההרמנויטית; האם לאחר שחיברתי נוסח כתוב אני מהווה פיגורת-מען לפרשנות הנכונה? האם ישנו פער בין הסובייקט הכותב לבין הגוף, הנפש וההבנה שלי בזמן הקריאה, גם אם מדובר בפער של כמה שעות?
הדילמה סביב שאלת הפרשנות הנכונה של הטקסט הסמינרי גם חלחלה לדילמה סביב השאלה האם הטקסט של הסמינר הוא שעומד במרכז של העבודה או שמא הוא רק מהווה בסיס של השראה לדיונים פתוחים של חברי הסמינר, שלעתים יש בהם מהודקות תיאורטית ושלעיתים הם גולשים לדיוני סרק אודות הפוליטיקה העכשווית. הדיונים בתוך הקבוצה עם החומר שהבאתי נעו בין שני צירים שהמתח ביניהם אינו פשוט. לדון בעניינים העקרוניים והמתמטיים אודות המצב הפוליטי לבין הדיונים על ההשלכות של אותם דיונים על המצב הפוליטי הישיר. ההנחה שיש פה מתח בלתי פתיר היא חשובה. עצם הבנת חוסר המוצא הזה בין הפונדמנטלי לבין הממשות הפוליטית הוא שאפשר התעמקות גם בזה וגם בזה.
הטקסט של הסמינר נרשם תחת הכותרת הבאה עם רשימת המשתתפים בסמינר:
רק (לא) אחד
על האחד הקבוצתי והקבוצה האחדית - דיון פסיכומתמטי
כתב מתמשך
מאמר מרכזי והצמצמות-מרחיבות בטור מקביל: יצחק בנימיני
הערות תחתית: יהושע לביא
דברי פתיחה וסעיפים א-ה
שמוקראים בסמינר הפסיכופוליטי, תל אביב-גבעתיים
חברי קבוצת הקריאה: יהושע לביא (מדריך), מרב שלום זהבי, שי בלכר, זהבה יוריה, חובב רשלבך, סיגל רונן, בר גורדון, דבורה זילברשטיין, מרינה ריסין
יחסית לקבוצות קריאה אחרות שניהלתי סביב המילה שלי בפרויקטים אחרים, כאן נבנתה קבוצה מגובשת ויציבה. היו כמה שהתחילו ולא התמידו והיו שהצטרפו בהמשך אבל התגבשה קבוצה יציבה למדי תוך כמה חודשים. ייתכן שההתגבשות התאפשרה בזכות ההימנעות משילוב הזום במבנה הקבוצתי. המצב ההיברידי מקשה מאוד על התגבשות במקרה של קבוצה גדולה. התנסות בכך באותה תקופה לימדה אותי לקח וכאשר אני ויהושע החלטנו להקים את הקבוצה וויתרנו על הזום וגם על שילוב היברידי, למרות שהפיתוי לברוח לזום בתוך פאניקת הקורונה היה חזק.
חריגה סיפורית קלה מהנרטיב המתואר כאן אבל לא מהנושא אודות היחס בין האחד לקבוצה אולי יכולה ללמדנו דבר מה על מה שאכנה האחד המזדלג; אחד שמזדלג בערוץ משלו אבל שמייצר זליגה קבוצתית עד פירוק הקבוצה בפורמט מסוים עד הפיכתה לקבוצתיות שמוצרנת באופן אחר; באותה תקופה ממש אפשרו לי לפתוח קורס שלא מן המניין בתוכנית לפסיכותרפיה שיועד לתלמידים ולסגל ואף לקהל הרחב. נרשמו מעל ל-30 איש, רובם חברי סגל ותלמידים של התוכנית. הנושא היה הניתוח שלי ל״מעבר לעקרון העונג״ וכותרת הקורס הייתה ״פורום הדחפמוות״. לאחר שהתברר כי נרשמו סטודנטים ואנשי סגל רבים לקורס, ביקשו כמה נרשמים בודדים להצטרף בזום. היססתי קצת, ובהתייעצות עם מזכירות התוכנית אפשרנו להצטרף בזום, כך שהקורס יהיה היברידי, בהנחה שיהיה מספר מועט של משתתפים מקוונים.
הגעתי לפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב לשיעור הראשון בתחושה חגיגית של הצלחה לאור ההרשמה הרבה. לתדהמתי, במקום למצוא 30 נוכחים ו-2 סטודנטים בזום פגשתי אותם ביחס הפוך; 2 נוכחים ו-30 שהצטרפו באופן מקוון. הזליגה של כל אחד ואחד לפורמט העצלני לא אפשרה את שימור הקבוצה הפיזית ונוצר שיקוף מראה מטאפיזי, שבו הזליגה יצרה פורמט הפוך לראשון גם אם שימרה אותו באופן אירוני. מצב העניינים הזה הכעיס אותי, וביטלתי את אפשרות הזום, אבל בינתיים כל אותם סובייקטים שנכנסו לסטטוס הזום עברו תמורה מסובייקט חי לסובייקט זום ולא יכלו לחזור חזרה אל הפורמט החי. בסופו של דבר הקורס החי כלל את שני הנוכחים מהשיעור הראשון ועוד שני סטודנטים, ביניהם מרינה ריסין, שתהיה גם חלק מהסמינר הפסיכופוליטי. נראה שהזליגה של האחדים בקבוצה היא זליגה מסטטוס סובייקטיבי אחד לאחר וגם שפורמט הקבוצה ההקשרי מחולל את אפשרויות העיצוב החוזר של סטטוס הסובייקט.
עם ההתנסות הזו ובעצה אחת עם יהושע התעקשנו להנחות את הקבוצה באופן פיזי במקום קבוע ובזמן קבוע. אבל כעבור כשנה, עם ערעור המקום הפיזי, משהו במבניות הקבוצתית ובעבודה הטקסטואלית שלי נסדק. יום אחד קיבלנו הודעה שלא נוכל להיפגש יותר בבית התפס״ן ששכן באחת הסמטאות היוצאות משדרות רוטשילד בתל אביב. היה זה חלל מפואר בקומת קרקע עם מרצפות יפיפיות וחד פעמיות, אשר פינו את יופיין לתכליתיות הנדל"נית בפרויקט פינוי בינוי, או שיופיין היה כבר במקור חלק מהפורמט התכליתי של נדלנות אבל השיג עודפות שימוש מעבר לפיננסיות הראשונית.
הדבר מלמד באיזה אופן רצפת הקבוצה יכולה להתייצב בפורמט מסוים, ושינוי הפורמט, בין אם מדובר במפגש חי או בזום או בשינוי מקום וזמן, מחולל שינוי בקבוצה כך שהיא כבר אינה אותה קבוצה. הזליגה של אחדים בתוך הקבוצה יכולה גם לחולל שינוי ברצפת הקבוצה וגם שינוי הרצפה יכול להעביר אותנו מקבוצה אחת לאחרת גם אם נדמה שזו אותה קבוצה כי אותם אנשים נמצאים בה. בפועל, הקבוצה האונטולוגית היא בהשתנות מתמדת בגלל ההמשגה שבבסיס הקבוצה-בתנועה שאינה מאפשרת יציבות מושגית של אותה רצפה. מצד שני, הרצפה הזו, מרגע שהיא זזה בגלל ההשתנות של מיקום הקבוצה, כלומר הקונטקסט שבו הקבוצה פועלת, אז משתנה גם מיקומם של אותם אחדים שמהם מורכבת הקבוצה ביחס אל הרצפה. כך, מתוך הנטיות של חברי הקבוצה, גם הקבוצה עצמה משתנה.
במקביל לשינוי הגאוגרפי התחולל גם שינוי טקסטואלי. אחרי הגשת סעיף ד׳ נולד הצורך להתעכב במיוחד על משפט מסוים באותו סעיף וכך נוצר תת-סמינר שנקרא ״שושנת ההרמנויטיקה״ שבו יצרתי מבנה מסועף של טבלה רב-צדדית שעוטפת את המשפט הזה עם ניתוחים ותתי-ניתוחים של אותו משפט. את המפגש הראשון סביב השושנה קיימנו בתפס״ן ואחרי כן ב״גן העורפי״ שבחצר דירתה של חברת הסמינר דבורה זילברשטיין. במידה מסוימת השינוי לתת-סמינר עם מבנה השושנה הקשה על חזרה לעבודה על הפורמט העיקרי של הסמינר, כי חלה תמורה טקסטואלית של יחסי הגומלין הבין-קבוצתיים. קיימנו עוד פעם מפגש שושנה בתפס״ן, וזו הייתה הפעם האחרונה בה קיימנו מפגש מלא של כל חברי הסמינר. בשלב זה ריצפת הסמינר נסדקה תחת האילוצים הבאים: הקושי בארגון זמני המפגשים בגלל שהמחאה בקפלן השתלטה על מוצאי השבת שלנו, הטקסט השתנה בפורמט שלו לעבר השושנה, הכנת הכנס הבינלאומי באה על חשבון העבודה הרציפה של הסמינר, ההודעה שלא ניתן לקיים יותר מפגשים בתפס״ן, והכי גרוע, הידיעות על מצבי החולי שלי ושל יהושע.
קצת לפני שעזבנו את בית התפס״ן יצרה איתי קשר הנוירו-פסיכואנליטיקאית אירית ברזל רוה לאחר שקראה חומרים מתוך הסמינר שהעליתי לפייסבוק וגם הצטרפה לכמה מפגשים בתפס״ן. באותה תקופה גם התחלתי בחיבור מחזות פוליטיים וחילצתי מחזה שחיברתי לפני עשרים שנה תחת הכותרת ״חיה הראשונה קיסרית הרייך הרביעי״. הייתה זו כתיבה פואטית מחזאית שחפפה לכתיבה התיאורטית. בשני הצירים האלה התייחסתי למצב הפוליטי מתוך מועקה אישית, ובהם התרחשה הטרנספורמציה של המועקה בציר הפואטי-מחזאי שהיה לו גם היבט תיאורטי וגם בציר התיאורטי שהיה לו היבט פואטי. אירית ציינה שהיא מארגנת את הכנס הנוירו-פסיכואנליטי הבינלאומי הבא בתל אביב אשר במרכזו עומד מושג ה-play. אחרי שיחות רבות בין אירית ויהושע לביני, בהם שקלנו גם העלאת אחד מהמחזות שכתבתי, הוחלט בסופו של דבר על הצגת הסמינר אשר מחזיק בתמות שלו ובאופן הצגתו היבטים משחקיים. כמו כן, הסמינר עוסק ביחסים בין אחד לקבוצה באופן שמתכתב עם מושג ה-social mind and brain שהוא גם במרכז הכנס.
יהושע היה מעורב בהחלטה לקיים סימפוזיון סביב הסמינר ובאותה תקופה גם השתתף בהקראת מחזות פוליטיים קצרים שלי. עם התוודעותו לכתיבה המחזאית שלי הוא ציין בפניי שתמיד הייתה לו תחושה שכתיבתי התיאורטית בעומקה היא מחזאית. החלטנו על הקמת צוות מתוך חברי הסמינר שיציג בכנס את העבודה התיאורטית שלי ואת השיקוף של העבודה הזו בתוך העבודה הקבוצתית. אלא שמכשול נוסף הצטרף למבניות שהחלה להתערער עם הריסת רצפת התפס״ן. פחות או יותר באותו פרק זמן, לפני כמה חודשים, נודע גם לי וגם ליהושע על מצבנו הרפואי שיקשה על המשך העבודה על הסמינר. ליהושע התגלה לפני מספר חודשים גידול סרטני והוא התחיל במסע של טיפולים רפואיים. לי נודע בהפתעה שהגידול אצלי, לאחר טיפול תרופתי שהצליח יחסית לרסן את הגידול, חזר לגדול.
המבנה של הקבוצה נותר יציב כל עוד הרצפה הפיזית, כלומר המיקום במרחב של הקבוצה, בין אם המרחב הוא פיזי או מטאפיזי, לא נסדקה, אלא שמרגע שאותה רצפה הוזזה אז התרחשו שינויים פנימיים בתוך התמקמות החברים בתוך הקבוצה באופן שלא אפשר לשמר חזרה את הרצפתיות (במובן הכפול של ritzpatiyut, retzaftiyut) של הקבוצה. שאולי רצף הקבוצה מתקיים כל עוד מושג הקבוצה כרצפת הקבוצה נותר בלתי סדוק, למשל קבוצת אוהדי בית"ר ירושלים, אבל תחת המושג הזה ישנה תנועה מלאה של חברי הקבוצה שממירה גם את המושג ואת המשמעות של אותה קבוצה. האם הקבוצה נותרת אותה קבוצה אחרי שהאוהדים מעניקים לה משמעות שונה ממה שהקבוצה מבקשת לשמר? האם אפשר לשמר את הרצפה ואת רצף המושג שלה כך שבית"ר ירושלים היא בית"ר ירושלים? והאוהדים עונים, למשל אנשי "לה פמילייה": כן, בית"ר ירושלים היא בית"ר ירושלים, אבל במשמעות שלנו, לא במשמעות שלכם. טאוטולוגיה מול טאוטולוגיה.
בפועל, הקבוצה האונטולוגית היא בהשתנות מתמדת בגלל ההמשגה שבבסיס הקבוצה-שבתנועה שאינה מאפשרת יציבות מושגית של אותה רצפה. מה גם שהרצפה הזו, מרגע שהיא זזה באיזה שהיא תמורה, מעצם ההשתנות של המיקום של הקבוצה, כלומר הקונטקסט שבה הקבוצה פועלת, אז גם אותם אחדים שמהם מורכבת הקבוצה, משתנה המיקום שלהם ביחס אל הרצפה. כך, מתוך הנטיות של חברי הקבוצה גם הקבוצה עצמה משתנה.
ואכן מצב הקבוצה ביחס לרצפתיות לא היה ברור בכלל: היכן יהושע ואני ממוקמים ביחס לקבוצה בשל חוסר תפקודנו והאם אנחנו יכולים בכלל לקדם את הסימפוזיון? לי היה די ברור שאני נכנס לניתוח נוסף או לפחות להקרנות ויהושע היה מותש מהטיפולים הרפואיים. לי זה הסתדר שלא אשתתף בפועל בפאנל גם אם אוכל להשתתף בהכנות לכנס, זאת מכיוון שחוסר ההשתתפות בפאנל שבכנס הסתדר לי עם הסטטוס של מינוס אחד. יהושע, מצד שני, ניסה להרגיע אותי כל הזמן שהוא בידיים רפואיות מקצועיות ונתן לי את התחושה שהוא עוד ישתתף בכנס. היינו בעיצומה של העבודה על סעיף ו׳ ונפתחה בו עשייה מושגית על מושג המיתר.
יהושע ממש ייחל שנספיק לקיים עוד מפגש של הקבוצה כדי לדון במושג המיתר, העוסק בקשר החברתי. באחת השיחות האחרונות בינינו אמר לי: "אני חייב להבריא וחייבים להחזיר את הקבוצה לפעולה ולקיים מפגש בלי קשר לכנס כדי לנתח את הפיסקה על המיתר ויש לי הרבה הערות בנושא הזה, ואני ממש מחכה לזה." אביא את הציטוט הבא מסעיף ו׳ שריגש כל כך את יהושע, אותו ריגוש שעימו אני נשאר, כאילו אלו הם דבריו שלו, המיתר שלו אליי:
נדמה שהיחידה הבסיסית בקבוצה היא של מיתר היחס ולא אובייקט האחד, כאשר האחד מהיותו מהות השואפת לצירוף האחד הנוסף לקראת הריבוי (יותר מכל מספר אחר, שהרי ב 1 ישנה הייחידנות שמייצרת את ההכפלה הייסודית של עוד 1ים ועל כן הריבוי). משמע היחס המיתרי נובע מההרחבה של האחד את עצמו. מכאן שאין היחידה הבסיסית הוא השניים אלא המיתר המקשר בין השניים.
המיתר הזה שלי עם יהושע נקרע לבלי שוב עם מותו לפני כמה שבועות בשל סיבוך ניתוחי במהלך הטיפול. אמנם נקרע המיתר, אבל המיתר נקרא, מיתר הסמינר עבורו, היהושע שבטרנספרנס אל המילה שלי באותה הרצאה קדומה חולל את סער המילים של הסמינר, סער ופרץ שהונח על רצפת אישיותו האוהבת והחכמה.
לאחר השבר עם מותו של יהושע, היו לי שתי אפשרויות קוטביות, גם לאור מצבי הבריאותי; או נטישת הפעילויות השונות בקבוצות הקריאה שאני מקיים, כולל הסמינר על האחד והקבוצה וההכנה לכנס, או המשך עשייה נמרצת. בכל פעם שהפיתוי לנטוש פעילות מסוימת קרא לי, מיד הרגשתי שזו תהיה תהום שהכול יקרוס לתוכה. לכן, הייתי זקוק להתרומם, גם לזכר יהושע, וגם בזכות החיוך שלו שעדיין מלווה אותי, ולכוון לצוות שיציג את הסמינר שלנו בכנס הבינלאומי, חבורה נפלאה התאגדה לשם כך; מרינה ריסין, סטודנטית לתואר ראשון בפסיכולוגיה ומטפלת, וחובב רשלבך, פילוסוף של ההרמנויטיקה ואמן-צלם, שהיו עוד בקבוצת המפגשים בתפס"ן, אליהם הצטרפה שירלי סלע-לבבי, מרצה לרטוריקה בארצות הברית, שגם תרגמה את החומר לאנגלית, אפרת קפלן, עורכת דין ומגשרת בגישה לאקאניאנית, שיחד איתה בכוונתי להמשיך לנהל את הסמינר וסער קרפ גרשון, ישראלי שחי בקופנהאגן ועוסק בסטטיסטיקה ובשיטות מחקר והצטרף בלהט רב להכנת הפאנל. לאחר הצגת הסימפוזיון, בכוונתי ובכוונת אפרת לארגן מחדש את קבוצת הסמינר כדי לעבור לפאזה השנייה של העבודה. את הפאזה הראשונה שנרקמה עם יהושע לביא נוציא כספר שמבוא זה יפתח.
פרדס חנה וגבעתיים, 1 ביולי 2023
