געגועים לפולין
פרופ. עמיה ליבליך | 22/4/2010 | הרשמו כמנויים
כבר במספר רשימות הזכרתי את התופעה התרבותית העכשווית שאני מודעת לה – געגועים לגולה, למולדת הדורות הקודמים, לעבר המשפחתי, או, לפחות – ניסיון לדעת עליהם יותר. אני רואה את זה הרבה בספרות העברית, וגם בשיחותיי עם אנשים. אירופה המרכזית והמזרחית, גרמניה, פולין, הונגריה ועוד - שלא היו חביבות עלינו (בלשון המעטה) כיהודים, משנות את מעמדן הפסיכולוגי במפת הנפש; לפתע אלה לא רק מקומות שנואים, אלא גם מחוזות אהובים. צעירים נושאים עיניהם לברלין, וקבוצות של ישראלים כבר ניכרות בנוף הברלינאי (ראו העיר 22.4). לורשה ולקרקוב הייתה עדנה. מדוע זה קורה לנו עכשיו דווקא, אפשר להרהר, וכפסיכולוגים ודאי נוכל להציע תשובות. או שמא כל זה בעיני המסתכלת?
אני מודה – אינני מבקרת קבועה בגלריות לאמנות, ובכלל – המדיום התקשורתי והחוויתי שלי הוא המילים ולא המראות. אבל אחרי שתלמידות או תלמידים ממליצים בחום על אירוע אמנותי מסויים, אני נוטה לחפש זמן וללכת בעקבות המלצותיהם. וכך שוטטתי לי באחד הימים סביב דרום רחוב אלנבי – חוויה מרתקת בפני עצמה – וביקרתי בשתי גלריות.
בגלריה זומר צפיתי בשני סרטי וידיאו ארוכים שיצרה האמנית יעל ברתנא (שגם העיתונות נתנה לעבודתה כיסוי נרחב), ובגלריה די.אנד.איי ראיתי את תערוכתה של יהודית מצגל. מצגל מציגה באופן צנוע בגלריה קטנה מספר צילומים וסריקות של חפצים ואנשים, בהם היא רואה – לפי הטקסט הנילווה לתצוגה – רסיסים של ראי הזיכרון השבור. הנושא של זהות ישראלית מעסיק אותה, והיא מוחה על הניסיון ליישר קו וליצור זהות צברית, ציונית וסוציאליסטית המתאימה לכל. תחושת העולים כי אין מקום לזיכרון אישי מוצא את ביטויו בדימויים שאספה להציג כאן.
בעיני זו הייתה הקדמה לתערוכה "אם תירצו, נגיע יחד לירח" של יעל ברתנא, שהולכת צעד אחד קדימה ואומרת – הבה נאמץ לעצמנו את הזהות הזנוחה של יהודים-פולנים ואולי נסובב את הגלגל אחורנית ונשוב שמה. דומני כי במדינת ישראל ועוד לפני הקמתה לא הייתה פרסטיג'ה גבוהה מאוד לעלייה הפולנית, ולא החשיבו במיוחד את תרבות המוצא של עלייה זו. העובדה שבפולין רוכזו מרבית מחנות ההשמדה והפולנים עצמם לא הוצגו כצדיקים גמורים בהיסטוריה של עמנו הכתימה באופן טוטאלי את פניה של פולין בעינינו. גם כשנפתחה לתיירות, הנסיעה לפולין נתפסה תמיד כביקור שורשים כואב, או כמסע אל מחנות הריכוז. עד לאחרונה, זה לא הוצג בשום מובן כמחוז לגעגוע.
על רקע זה, שני סרטי הוידיאו שיצרה ברתנא, ששמותיהם הפולניים "חלום בלהות" ו"חומה ומגדל", צמררו אותי במסר שקלטתי מהם – הערגה של ישראלים לשוב ולהתיישב באירופה, אולי לברוח מהמציאות הישראלית המעיקה. בפוסטרים גדולים שניתן לקחת בגלריה, מוצגים על רקע אדום 'מניפסט' של התנועה להתחדשות יהודית בפולין, והוראות לבניית ישוב חומה ומגדל בפולנית. גם אם התערוכה מהווה ביקורת צינית או התרסה על תופעת הגעגוע לפולין, הרי בעצם מהותה היא מאשרת אותה. היפוך הכיוון של גלגל ההיסטוריה מתבטא גם בייצוג המגמה – הפעם אלה הפולנים שקוראים לשכניהם היהודים לחזור, לאחר שהם חשים בחסרונם של "אחרים" בתרבותם. ואילו הישראלים הצעירים נענים לקריאה, ובסרט השני הם מקימים בן לילה יישוב חדש בסגנון חומה ומגדל על כר הדשא בו עמד פעם הגטו בוורשה, מול האנדרטה הידועה המנציחה אותו. בהיפוך המתואר, מלמדת מורה פולנייה ב'אולפן' את הישראלים מילים ראשונות בשפה קשה, פולנית... כך אומרים 'שלום' וכך אומרים 'עתיד' בפולנית.
אמנות חופשייה להביע כל מסר, ובלבד שיעמוד בקני מידה אסטתיים מסויימים. אמנות היא צורה בה התרבות מבטאת את מסריה, וגם להפך – היא מעצבת את ערכי התרבות בעצמה. אם כן, מעבר ליופיים של התוצרים, בתערוכה של ברתנא אני מגלה תופעה החוזרת בערוצים שונים של תרבותנו – הגעגוע ל'שם'. אמנם זוהי הזיה פוליטית, כפי שמסביר הטקסט הנילווה לתערוכה, אך השם חלום בלהות תואם את הרגשתי. אולי אני מיושנת, אך מתעוררת אצלי הרגשת בהלה הדומה לתגובה שאני חשה כשאני שומעת על התורים המשתרכים בשגרירות פולניה כשהישראלים הגרים בארץ מזה שנים או שלושה דורות, מנסים לחדש את אזרחותם שם. בתגובתי הרגשית אני כנראה מייצגת את הורי שנולדו וגדלו בפולין, והמחשבה אודות ישראלים החולמים לשוב לשם הייתה ודאי גורמת להם להתהפך בקברם.
זהות ישראלית? כבר אמרנו. משהו דורש תיקון, ואינני יודעת כיצד.
