דברים שאסור לומר (ואולי דווקא כן?)
פרופ. עמיה ליבליך | 6/1/2024 | הרשמו כמנויים
חברה שלחה לי טקסט משנת 1941 שנוגע למצב העכשווי, וודאי משום כך מישהו העלה אותו לרשת. מדובר בדרשה שנתן הרב פרופ' אליעזר ברקוביץ (המכונה רא"ב) בעיר לידס באנגליה, לרגל יום הזיכרון הבריטי לחללי מלחמת העולם הראשונה, ותורגמה לעברית לאחרונה על ידי נדב ש. ברמן. הדרשה מכונה 'עקידת הבנים', והיא מתכתבת לחלוטין עם ההודעות הנוראות של "הותר לפרסום שמו של ---" המקדמות כל מהדורת חדשות זה למעלה מחודשיים. עוד חייל צה"ל נפל במלחמה. וכמה פצועים קשה מתווספים כל יום למניין, לא מספרים לנו כלל.
בדרשה זו מתייחס הרב ברקוביץ לפרשת השבוע "וירא" בספר בראשית, ולסיפור על עקידת יצחק. אני כקורא, אומר הרב (במילים שלי), מעריץ את אברהם על אמונתו הגדולה ותפקידו בפרשה, אולם יש דמות אחת הנעדרת מהסיפור, והיא הטרגית ביותר – דמותה של האם, שרה. אף אחד לא חשב עליה. ומכאן אני מצטטת את התרגום: "ברם, אני תוהה, האם לא היה אברהם גדול אף יותר לו השיב כך: ריבונו של עולם, אני נכון לבצע את הוראתך. אולם, אתה מבין, הוא – יצחק – אינו רק הבן שלי. ישנה גם שרה, והוא הרבה יותר בנה מאשר בני. אחרי הכל, אני רק האב והיא האם. הבה נשאל גם אותה. האם היא מוכנה לתת את בנה כקורבן עולה?" ובהמשך הוא אומר: "בשנים הנוראות האלו, תהיתי תדיר האם מי שכל כך נכונים להרוס חיים ושמחה חושבים אי פעם על אמהותיהם? ... האם האמהות, לו הושארו להחליט עבור עצמן, היו מכירות במטרה נעלה כלשהי מלבד הגדולה והקדושה שבמטרות, זו של היות אמא, של הענקת חיים והגנה על החיים?"
יש לציין שהמדרש כן מתייחס למקומה – או היעדרה - של שרה בסיפור, זו איננה הערה מקורית לגמרי מצידו של הרב. גם בארגון 'ארבע אימהות', שבסופו של דבר אולי הוציא את החברה הישראלית מהבוץ בלבנון, השתמשו באותו היסק. מפי חברותי אז שמעתי את אותה תמיהה – מה הייתה שרה אומרת לאלוהים שבא לתבוע ממנה להקריב את בנה?
טקסט כזה, ושאלה כזו, היו מוקצה מחמת מיאוס על רבות מאיתנו, שינקנו פמיניזם, גדלנו ולימדנו שבעצם אין הבדל פסיכולוגי בין המינים, או כמעט שאין. הכל סטריאוטיפים, הכללות שמטרתן להנציח את הפטריארכיה, תוצאה של החינוך שקיבלנו. אכן יש הבדל במעמד ובתפקידים, אבל אין (או כמעט אין) הבדל בכישורים; כך לימד אותנו המחקר האמפירי. זה הרי הבסיס לשילוב הנשים בלחימה בצה"ל היום. מכל מקום, ברור שאסור לטעון שלאב יש פחות חמלה כלפי בנו מאשר לאם. בחשיפה הבלתי נסבלת של השכול והאובדן בזמנים אלה, אנו רואים אימהות ואבות שאינם תואמים את הסטריאוטיפ.
אבל אני מעיזה לשאול, מה ששואלות רבות מחברותיי, אילו היו נשים מעורבות יותר בהחלטות המדיניות ובניהול הקונפליקט הנורא בינינו לבין שכנינו, האם יתכן אולי שמשהו טוב יותר היה מתרחש כאן?
חשבתי על כך גם השבוע, כשבביתי התכנסה קבוצה גדולה של רבניות ורבות מכל הזרמים הפועלים בארץ, לרגל הופעת ספרי "רבות וטובות; כשהפמיניזם פוגש יהדות". הייתי נפעמת, וכן גם יתר הנוכחות, מההרמוניה ששררה בחדר, מההקשבה וההערכה ההדדית שהייתה בין הנשים שהן רבניות אורתודוכסיות (כן, יש כאלה!) ובין אלה שהן רבות רפורמיות, קונסרבטיביות, רבות ישראליות, רבות חילוניות וכאלה שאינן משייכות עצמן לשום זרם. האם היה ניתן להגיע לסוג כזה של קשב וקשר בקבוצה של גברים?
וכמו שציינתי בכותרת, אולי אלה דברים שהתחנכנו לא לומר. ובכל זאת.
