יומן מלחמה
רות נצר | 25/12/2023 | הרשמו כמנויים
באוקטובר, בעיצומה של הזוועה הרצחנית שנפלה עלינו מהחמאס, לילה אחד התעוררתי ונזכרתי בתמונת השיר הזה שכתבתי באוגוסט השנה:
ערמהעֲרֵמַת כַּפּוֹת וּמַזְלְגוֹת זְרוּקָה עַל הַשַּׁיִשׁבַּמִּטְבָּח, מַמְתִּינָה שֶׁמִּישֶׁהוּ (אֲנִי) יְסַדֵּר אוֹתָןבַּמְּגֵרָה. בֹּהַק הַכֵּלִים מֵאִיר אֶת הַחֶדֶר.הֵנָּה תְּמוּנַת פָּנָיו שֶׁל בּוּבֶּרנִבֶּטֶת בִּי מֵהָעִתּוֹן:"הֱיוֹת אָדָם מַשְׁמָע הֱיוֹתיְצוּר הַהֲוָיָה נוֹכֵחַ" –וּלְפֶתַע נִכְחִי הַכֹּל מִתְהַפֵּךְ -הַכַּפּוֹת וְהַמַּזְלְגוֹת שֶׁמֻּשְׁלָכִיםעַל הַשַּׁיִשׁ נִדְמִים כַּעֲרֵמַת גּוּפוֹתעֲרוּפוֹת.
היה זה בעודי מוציאה את הכלים מהמדיח, כשהגיח אלי הדימוי התמונתי המבהיל, כמו מעולם אחר, שאין לו שום קשר אל חיי או חיי הורי. היה זה כמו פלשבק מחיים אחרים שלא היו לי. מניין הגיחה התמונה הפסיכוטית הזו? כדי להירגע כתבתי בשיר את מה שהתרחש בי.
וכך לאחר שנכתב, שמתי את השיר הזה בצד כדי להכחיש ולשכוח אותו.
עברו שבועות. ולפתע, באישון לילה של אמצע אוקטובר הבנתי: היתה זו תמונה שהגיעה אלי מן העתיד!
לא תמונה פסיכוטית היתה זו אלא מציאות פסיכוטית ממשית, שהתרחשה ממש כך, בעולמנו בישובי 'עוטף עזה'.
אני מבינה ששם השיר שמתייחס לערֵימת הכלים יכול להקרא גם - עורמה. כי כך הרגשתי, שדימוי פתאומי פועל בעורמה כשהוא עוקף את ההגנות שלי ומשליך עצמו כלפי כמו פצצה.
בנוסף לכך, השיר הזה מגחיך את הנסיון שלי להתחבר לחווית ה'הנני', של האדם כיצור הוויה 'נוכח', שבובר מדבר עליו. התמונה הזו שהגיחה מתוך העתיד והתממשה כהווה פסיכוטי ערוף ראש, מלעיגה על העבודה הפנימית הרוחנית הזו. כי הרוע גדול יותר מהכל. והוא מסוכן כשהוא מנסה להשמיט מתחת רגלינו את האמונה בערכים שלנו, באמונות העמוקות ביותר של נפש האדם. בימים הבאים היה עלי לבנות מחדש את אמוני בערכי הרוח העמוקים שלי. להיגאל מ"הווה נוכח" של רוע צרוף אל "הווה נוכח" של טשרניחובסקי –"כי עוד אאמין באדם, גם ברוחו רוח עז".
עברו עוד ימים אחרי פרוץ המלחמה, ושוב הגיעה אלי הקריאה להוויה, להיות, לנוכחות: אני קוראת את חוקר האמנות ג'ון ברגר שכותב על ציור של יער. הוא כותב על נוכחות כחוויה של הצופה בעת התבוננות בציור, שפירושה על פי היידגר "קיום שמנכיח עצמו באופן פעיל", "התקיימות מתמדת הפוגשת את האדם" (על ההתבוננות. ג'ון ברגר. תרגום אסתר דותן. הוצאת פיתום. 2012. עמ' 93). באותו ערב ראיתי סרט על המורה אילן עמית שכותב על הנוכחות כיעד של הנשמה, ועל הגעגוע לחיות את חיינו במלאות. הצרוף הסינכרוני הכפול של תכני הנוכחות, שמגיע אלי עכשיו, כך אני מבינה, מעיד על חשיבות הנוכחות האנושית עבורי בזמן הזה. לא, אסור לאבד את המשמעויות הרוחניות שלנו, כשזו מטרתו של הרוע, להשמיט בעורמה מתחת רגלינו את התשתית הערכית-רוחנית-אמונית; את אמונתנו באדם.
והנה בימים האלה צף בי שוב ושוב דימוי שאני לא יודעת את משמעותו: אני רואה אותיות מרחפות-צפות ביקום, בגדלים שונים, הולכות ונעות ומתפשטות וממלאות את היקום, בתנועה מתמדת, כמו במחול איטי חרישי וסמוי. אותיות עבריות. אולי אותיות השם המפורש. אולי זו הנוכחות שהיא נוכחות יקומית? בעודי כותבת זאת, עולה בדעתי שאולי אלה האותיות ש'ספר יצירה' מספר לנו עליו, שמהן נברא העולם, והוא ממשיך להיברא כל הזמן. במיוחד עכשיו, בנוכחות הרצחנות, המות, הרוע, ההרס – העולם חייב להיברא שוב ושוב. והוא לא נברא מטיט וחומר אלא מרוח האדם שהיא אותיות אלוהים.
אני נזכרת בדימוי דומה שעלה בי לפני כמה שבועות ובו כל גלגלי העולם בתנועה יקומית מתמדת. עכשיו הגלגלים הותמרו לאותיות. האותיות הן חומר הגלם שלי. הן מאפשרות לי לתרגם את החוויה היקומית לפוטנציאל הכתיבה שלי. אני נזכרת גם בחלום-ספור של ר' נחמן מברסלב ובו הוא "רואה" עץ שעל ענפיו כלים ואותיות מוזהבים.
בהתחלה בהלם-האלם הגדול נוכח הטבח לא כתבתי דבר. שכחתי לכתוב. מלבד ההצפה הרגשית, האימה, הכאב, והבכי. הייתה הרגשת אוזלת יד גמורה, שכל הכלים שלי-שלנו אבדו. שיכולת ההסמלה אבדה. שכל התובנות התאורטיות, הפסיכולוגיות, הספרותיות – אבדו. נשמטה הקרקע תחת היכולת הסימבולית המעניקה משמעות.
הרעיונות המרכזיים של עולם הנפש-הרוח, של חבור ניגודי החיים והמוות, של זרימת החיים, של ההשתנות המתמדת, ושאחרי הטראומה יכולה לבוא צמיחה – כל אלה נשמעו עכשיו כמו הבל וגבבא. כמו יומרה מטופשת.
זלדה כותבת: "אב הרחמים אל תיתן לי לנפֹל / מחמת העצבות / ושמים שלך / אל תקח ממני". אני חושבת על הפסוק: " שאו שערים ראשיכם והינשאו פתחי עולם ויבוא מלך הכבוד". אלה שערי השמים של זלדה ושל אתי הילסום שכותבת על "השמים שבתוכי".
אחרי שבועיים מהמפץ הגדול אני חוזרת לכתוב. הדימוי של האותיות המרחפות מחזיר אותי לאותיות שלי. אני קוראת להן, כמו לציפורים שעפו בבהלה מהקן – לשוב אלי, לקנן בהיכלי.
והן באות וכותבות אותי.
והנה אתמול ראיתי סרט על ציור יפהפה ומפעים, בלתי מוכר לי עד כה, של רמברנדט: ציור של אשה קוראת ספר; אשה מבוגרת, לראשה כובע רחב ששוליו כמו עוטפים את פניה הנעימים הרכים. האשה והספר ופניה המוארות. היא משוקעת כולה בחווית הקריאה. אלה פניה המיטיבות של אשה שחייה בָּשלו. החיוך הסמוי שנובע ממעמקיה מובלע בשולי שפתיה. היא אינה זקוקה לאיש. היא עצמה המלאות. העולם. הנה שוב נשלחת אלי נוכחות. והפעם זו הנוכחות הנשית הבוגרת של שכינה שהתגלמה בדמות זו שמקרינה חן וחסד לעולם ובאמון בטוב והמיטיב.
אז אני גם לומדת לדעת על הדמות הנשית-אמהית ששנדור פרנצי כינה 'אורפה' שמייצגת את הכוח של ארגון החיים ההישרדותי המתעורר במצבי מוות נפשי – כמו אלו המתרחשים אצל התינוק והילד בהקשר ההתפתחותי הטראומתי בעקבות בלבול השפות. זו סוכנות פנימית המסוגלת למלא את הפונקציה ההורית-אימהית כשזו נעדרת. להבנתי זו האם הטובה שמופיעה כדימוי אמהי-נשי מיטיב עוטף וחם, שמתגבשת בדימוי תמונתי מיתולוגי, כדמותה של רחל אמנו או השכינה או מריה בנצרות.
בהמשך, אני קוראת את דבריו של נתנאל לאור, מומחה טראומה: "אם יש משהו אחד שנכון לנו כעם ברגע זה, זה היכולת לחזור ולהציב את הממד הרוחני כציר מרכזי למשמעות חיינו, לא בהכרח רוח כדת. זו יכולה להיות גם דת, אבל הכוונה כאן היא לאנושיות בתפיסה הגבוהה ביותר". 20.10.23. ('לשקם קהילה מאסון', הארץ). אני שואלת את כולנו ואת עצמי, איך והאם תפישת הנפש של העולם היונגיאני יכולה להוות היום עבורנו "ממד רוחני כציר מרכזי למשמעות חיינו", כמענה לאסון שמאיים להרוס את עולמנו הרוחני אם לא נאחז בו ונמצא בו מענה. במלים אחרות, האם תפיסת הנפש של יונג שממוקדת בעצמי היא תיבה כנגד המבול? האם תהיה לנו "השמיים שבתוכנו"?
"אמנות היא הנסיון להגן על שלמות העולם, היא הקשר הנסתר שבין כל הדברים" – כך כותבת דוברבקה אוגרשוביץ', בספרה 'מוזיאון הכניעה ללא תנאי' (תרגום דינה קטן בן ציון. עם עובד. 2009). אכן אמנות היא חסד האיחוי. גם המושג של העצמי, שהוא הממד הרוחני בנפש, לפי יונג הוא בדיוק זה. לכן אני כותבת. הכתיבה, כל כתיבה, היא הפעלת העצמי המאפשר לנפש להתרחש ולחבר את כל קישרי הקישורים שלה המתרחשים עד לשורשינו שבחלל האינסופי הרבה מעבר לגבולות עצמנו האישי. האם לא אלה הן האותיות המרחפות בחלל?
אני כותבת עכשיו כדי להגן על שלמות עולמי הפנימי כאשר ללא הרף מתקיים איום של פרוקו. זה האיום של 'ההתקפה על החיבורים' שבּיון מדבר עליו. האם האותיות המרחפות הן פרוק או חיבור? ואולי זה וגם זה בתנועה מתמדת. כשאני כותבת אני בחבור המלא ביותר לאמת, לחיים, לנשמה, לעצמי. אני בנוכחות.
מה זה נוכחות? גם זה שכתבתי:
פרח נושר למרגלותי.
אתבונן אל פלא היותו.
אבל נוכחות, אני מבינה עכשו, כוללת גם את הנורא שכתבתי:
כִּי חָשְׁכוּ הָרוֹאוֹת.
דְּמֵי אָחֵינוּ.
לֵית אֲתָר פָּנוּי ליה.
ואז בחנות קטנה אני מוצאת מגנטון למקרר וכתוב בו:
להיות
בנוכחות
ברגע הזה.
ואז הידיעה: בכל רגע של נוכחות אני מצילה את העולם.
עוברים ימים. על שפת הבריכה אני רואה ערמת כסאות רבים צפופים יחד וחבל סוגר עליהם. ושוב עובר בי הבזק של תמונה של גופות. אבל מייד אני מתעשתת - לא גופות. אלא החטופים. כסאות הפלסטיק הצהובים והכחולים, כסאות תמימים שכאלה, צוּפפו ביחד אלה על אלה ונקשרו בחבל. מה פלא שעלה בי זכר החטופים. אני מצלמת את הכסאות. את ההבזק הראשון הפכתי לשיר ועכשו הפכתי לתצלום.
