על קרנבל פאגני והשורש היהודי
רות נצר | 15/3/2017 | הרשמו כמנויים
חזרתי ממסע קרנבלים בסרדיניה. אבל מה שאספר כאן לא היה בתכנית כלל. הרי זה הספור הישן על איך אדם אינו יכול לברוח מעצמו.
בקרנבל בויאגו – אנשים לבושים בגדים שחורים, צובעים את הפנים בשחור, לובשים מסכות של חיות, חלקן ממש כמו חיות, חלקם במסכות של גולגלות או קרני חיה. תיפוף מונוטוני מלווה את כל הארוע, מעט גם רוקדים. שותים יין, קרנבל עממי , אוטנטי, ללא תיירים. יש מסכות בעלות אופי דמוני. מסכות עץ שחורות בעלות אף מעוקל והבעה מעוותת, ספק מאיימת ספק מאוימת, ספק קורבן ספק תוקפן.
דומה שהמשתתפים מאמצים לעצמם את כוחות השאול והמוות המאיימים שעיצומו של החורף, שהרי כדי למנוע את המוות, מות השמש והצמחיה הם קוראים לכוחות הפריון של החיות כדי להתחדש. מתמודדים עם הדמוני באמצעות הדמוני, מתיידדים איתו ומסתייעים בכוחו. כבכל טקסי המעבר מופעל כאן ארכיטיפ של מוות ותחיה, כשהמעבר במוות מאפשר תחיה מחודשת. לא נלחמים במוות אלא מזדהים עם כוחו ומאמצים אותו.
אני מהלכת ביניהם. והכל מלא שמחה. נערה אחת עם קרני פרה לראשה, מחלקת לקהל יין, מבטינו מצטלבים כמה פעמים, עד שהיא מציגה עצמה, שמי לורי. היא שואלת לשמי. רות, אמרתי, כמו רות מהתנ"ך. אנחנו מישראל.
היא ענתה – אה, יהודים, גם עלינו אומרים שאנחנו יהודים, כי אנחנו נודדים ממקום למקום.
אמרתי – זה טוב, כי אומרים על היהודים שהם העם הנבחר.
לא, היא ענתה, אני חושבת שכל אחד הוא העם הנבחר.
אני מסכימה איתך לגמרי, אמרתי.
והיו שני מפגשים מפתיעים עם שורשנו היהודי. מפגש מרגש עם קיארה, שמוצאה יהודי, כנראה מוצא של אנוסים ("למדתי את המלאכה מסבתא של סבתא של סבתא, שהיתה "היבריאה"), אורגת חוטי 'בּוּץ': שצוללת לים לדלות את החוטים, טווה את החוטים, שמהם היו אורגים בימים עתיקים את בגדי הכוהנים, ושרה כעין תפילה ריטואלית בעת הטוויה, שמסתיימת באופן בלתי צפוי במלים: "אדוני אלוהים, אדוני אלוהים, אדוני אלוהים". כמו בסיום תפילת נעילה של יום כפורים. האם היא יודעת את פשר המלים שהיא אומרת?
וביום אחר, בכפר מאמויאדה מפגש מקרי עם מקהלת כנסיה של נוצרים, שלהפתעתנו שרו לנו בכנסיה שלהם את תפילת 'שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד' בגירסת מקהלה. ההצהרה הבסיסית ביותר של יהודי על יהדותו, נשמעת מפי הנוצרים האלה, כאילו שהם מקבלים עליהם את אדוני אלוהינו. אני לא מצליחה לעצור את דמעותי. גם שאר חברי הקבוצה מוחים דמעות. בסיום השירה התחבקנו אלה עם אלה, כמו גילינו קרובי נפש שאבדו.
אחר כך חשבתי שבאנו לקרנבל כדי לראות כיצד אנשים מעצימים עצמם על ידי כוחו היצרי של הקרנבל והנה פגשנו מחדש את שורש נשמתנו היהודי שכוחו ברוח. הרי זה כמו בספור של ר"נ מברסלב על היהודי שמחפש את האוצר מתחת לגשר של פראג, ושומע מהשומר הגוי של הגשר שהאוצר מצוי בביתו של היהודי עצמו.
