אֲנִי, שֶׁהֵבֵאתִי גְוִיּוֹת מִן הַגְּבָעוֹת, יוֹדֵעַ לְסַפֵּר שֶׁהָעוֹלָם רֵיק מֵרַחֲמִים
עלון פסיכולוגיה עברית | 17/12/2023 | הרשמו כמנויים
דק להחריד הגבול בין ישועה לתופת. הראש לא מפסיק לדמיין את שלושת החטופים צועדים עם דגל לבן אל עבר הצלתם, שהופכת ברגע לקץ מר ומדמם. בית החזה מתכווץ בכאב, בכל הרהור בעמל החיים שעמלו השלושה במשך שבעים יום ארוכים משאת בשבי, שבאבחת יריה שוגגת, ועוד אחת, ירד לטמיון. ובכלל, כמה צער הלום, והלם-ספוג-צער הציפו את ימנו בשבוע החולף. אבדות רבות של לוחמים אמיצים, עוד ידיעה ועוד אחת על חטופים שאינם בין החיים. עלה המוות בחלוננו, קפץ פנימה והתיישב. יש ימים ושבועות בהם קשה קשה להסיט את המבט וללקט ניצוצות חיים וחיות בתוך האפלה. זמנים בהם אנחנו מרגישים שהעולם ריק מרחמים. גם לזה צריך לעשות מקום.
השבוע באתרנו, מאמרים, טורי דעה, וחומרים מקצועיים חדשים -
את "הפתיחה ל'קדיש' כתב עגנון ב–1947 בעקבות הרג יהודים בידי ערבים, אך עוצמתה גדלה עם האירועים שבאו לאחר פרסומה, במלחמת העצמאות שבה נהרגו למעלה מששת אלפים בני הישוב. בחיבור זה עגנון מבקש לחזק את האל שתש כוחו, שנחלש עם כל אחד מחייליו שנהרג, על ידי תפילת ה'קדיש'. ביחד עם עגנון, מתוך היהדות ומתוך הסימבוליקה של העולם היונגיאני, רות נצר מבקשת להתבונן כאן באופן שבו ה'קדיש' מכוון להשבת אחדות הנפש המתערערת במפגש עם המוות.
טור הדעה של ברק פיק הדן במקור התוקפנות במציאות הפוליטית העכשווית נכתב לפני פרוץ מלחמת 'חרבות ברזל', ובשל הנסיבות פרסומו התעכב. הוא מובא כעת, כשבעייני פיק, הרלוונטיות שלו עומדת בעינה - במציאות החברתית-פוליטית של ישראל ספטמבר 2023, אנשים רבים מתמודדים עם חוויה של איום קיומי שנובע מתוקפנותה של הממשלה, או לחלופין מתוקפנותם של אלו המתנגדים לה. במצב בו העתיד הדמוקרטי-ליברלי של המדינה נמצא בסכנה, רבים חשים בצורך להגיב באופן נחרץ לתוקפנות זו, בתקווה למנוע אסון לאומי. השאלה באיזו מידה התוקפנות הנתפסת של הגוף המאיים מושפעת מתהליכים פסיכולוגים נידונה תוך הסתמכות על עולם המושגים של מלאני קליין, זיגמונד פרויד, קארל יונג וג'יימס גרוטשטיין. בנוסף, נידונות הסכנות וההשלכות שנובעות מתגובה הנשענת על עמדה מפצלת ומוצעת גישה למעורבות פוליטית אחראית, המחויבת לעולם הערכי של הפרט והקבוצה.
היפלא מהספרות דבר? – אור וקסלר בסקירת הממואר ״עד יום הימים״ מאת שרית סרדס־טרוטינו, בה נבחנת נקודת מבט שונה על טראומה התייחסותית ועל שבי פסיכולוגי. דרך המעשה הספרותי בספר ״עד יום הימים״ ובספר ״ההסכמה״ ניתן ללמוד על רשת העכביש הסבוכה בין תוקפן לקורבן, ואיך היציאה מרשת זו – כרוכה גם בהתמודדות עם הסביבה ועם אנשי טיפול המשרתים את התוקפן בלא ידיעתם ובכך משמרים את שפתם הסודית של התוקפן והקורבן, עד שלא נותר לקורבן מזור מלבד לכתוב אותה – להפוך ולהיהפך לספרות, ובכך לזכות בסובייקטיביות
ועוד במדור הספרים – 'השפה האחרת - מסע משותף ליצירת דיאלוג' מאת יעל כהן. אי שם, ממש בינינו, חי אוטיסט לא מדבר. עולם שלם רוחש בפנים, ומדי פעם הוא מבצבץ, מנצנץ, עולה אל פני השטח, נעלם ושוקע ושוב מופיע. בתהליך ספיראלי ומורכב שיש בו התקרבות והתרחקות, התבוננות והסתרה, הצצה וכיסוי, יכול אותו אדם ללמוד איך לארגן את גופו לפעולה ממוקדת שתאפשר לו לחבר ידע פנימי להבעה אקטיבית ומשמעותית. בתוך דיאלוג שהולך ונבנה עם המטפל, ההורים והסביבה, הוא עשוי לגלות את השפה האינדיווידואלית שלו; שפה שתהווה עבורו בית מגן ומכיל, מקור ליצירה ולחיים, ותבטא משהו ממי שהוא. השפה הזאת, האחרת, תבוא לידי ביטוי באמצעות מילים מוקלדות, מדוברות, קולות, צלילים, צבעים, תנועת הגוף, מגע או הבעת פנים. יעל כהן נפגשה בשנת 1998 עם גדי שטיינברג, ילד אוטיסט לא מדבר, ועם הוריו. בעקבות מפגש זה פיתחה שיטה טיפולית פורצת דרך שמתמקדת בתהליכי עומק שמובילים את מטופליה ליכולת להביע את עצמם.
ובבלוג של מועצת הפסיכולוגים תוכלו למצוא קול קורא להגשת מועמדות לוועדת המשמעת של הפסיכולוגים. על פי חוק הפסיכולוגים, תלונות על התנהגותם של פסיכולוגים מופנות לוועדת התלונות המבררת את פרטי התלונה ואת הבסיס העובדתי, ובמקרה הצורך מפנה את המקרה לוועדת המשמעת. ועדת המשמעת, הפועלת כבית דין משמעתי, דנה במקרים המופנים אליה מוועדת התלונות. בבית הדין המשמעתי במשרד הבריאות, מתנהלים הליכים משמעתיים בעניינם של פסיכולוגים. מתעניינים? כל הפרטים בקול הקורא.
אֶל מָלֵא רַחֲמִים / יהודה עמיחי
אֶל מָלֵא רַחֲמִים,
אִלְמָלֵא הָאֵל מְלֵא רַחֲמִים
הָיוּ הָרַחֲמִים בָּעוֹלָם וְלֹא רַק בּוֹ.
אֲנִי, שֶׁקָּטַפְתִּי פְּרָחִים בָּהָר
וְהִסְתַּכַּלְתִּי אֶל כָּל הָעֲמָקִים,
אֲנִי, שֶׁהֵבֵאתִי גְוִיּוֹת מִן הַגְּבָעוֹת,
יוֹדֵעַ לְסַפֵּר שֶׁהָעוֹלָם רֵיק מֵרַחֲמִים.
אֲנִי שֶׁהָיִיתִי מֶלֶךְ הַמֶּלַח לְיַד הַיָּם,
שֶׁעָמַדְתִּי בְּלִי הַחְלָטָה לְיַד חַלּוֹנִי,
שֶׁסָּפַרְתִּי צַעֲדֵי מַלְאָכִים,
שֶׁלִּבִּי הֵרִים מִשְׁקְלוֹת כְּאֵב
בַּתַּחֲרֻיּוֹת הַנּוֹרָאוֹת.
אֲנִי שֶׁמִּשְׁתַּמֵּשׁ רַק בְּחֵלֶק קָטָן
מִן הַמִּלִּים שֶׁבַּמִּלּוֹן.
אֲנִי, שֶׁמֻּכְרָח לִפְתּוֹר חִידוֹת בְּעַל כָּרְחִי
יוֹדֵעַ כִּי אִלְמָלֵא הָאֵל מָלֵא רַחֲמִים
הָיוּ הָרַחֲמִים בָּעוֹלָם
וְלֹא רַק בּוֹ.
Photo by The Cleveland Museum of Art on Unsplash
