עַכְשָׁיו! עַכְשָׁיו, עַכְשָׁיו! אח שב / אתי רוזנצוייג
אתי רוזנצוייג | 9/12/2023 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
עַכְשָׁיו! עַכְשָׁיו, עַכְשָׁיו! אח שב
ואם לא עכשיו, אימתי?! [אבות, א' י"ד]
עכשיו! – לכאורה, מילה יומיומית המציינת זמן, אך בצלילי הסטקטו המרעידים את הלב, החודרים למעמקי התודעה, המגלים את הדחיפות שבהצלת הנפשות, נהפכה למטבע לשון המעוררת את הקהל, את הלב, את החשיבה והפעולה לשינוי המצב באופן מיידי, שהרי כל רגע הוא גורלי. לכן, דווקא עכשיו.
דווקא עכשיו / נעם חורב
דווקא עכשיו נכתוב עוד שירים
מנגינות יחצבו מהלב
נפרוט בלילות על אינסוף מיתרים
משמחה מלוחה וכאב
דווקא עכשיו נדקלם מחזות
נאכל ונשתה תיאטרון
בתקופה הטרופה, הסוערת הזאת
רק ככה נשיג ניצחון
בסוף עוד יבואו ימים אחרים
יפציעו באור מנחם
ועד שיבואו, נכתוב עוד שירים
על אפכם ועל חמתכם.
ביום הכיפורים שהיה סמוך ונראה לשמחת תורה בכינו עת אמרנו את הפיוט: "אלה אזכרה" על עשרת הרוגי מלכות. גם בתשעה באב, יום החורבן הלאומי, אומרים קינה זאת, העוסקת בעשרה תנאים שנהרגו באכזריות בהיותם יהודים. אחד הקטעים בקינה זאת, ולדעת אחרים, הפיוט כולו עוסק ומושתת על מכירת יוסף ע"י אחיו. "עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ, עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק, וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם" [הנביא עמוס חיבר להפטרת פרשת וישב העוסקת במכירת יוסף].
כשהקיסר באופן מניפולטיבי שאל אותם מה דינו של הגונב, ומשאיר אצלו את הגניבה, והם השיבו לו ע"פ הפסוק: "וגנב איש ומכרו ונמצא בידו, [דינו] מות יומת" [שמות, כ"א, ט"ז].
"איה אבותיכם אשר אחיהם מכרוהו, לאורחת ישמעאלים סחרוהו, ובעד נעלים נתנוהו. ואתם קבלו דין שמים עליכם, ואתם תשאו עוון אבותיכם”.
אלו יותר מאסוציאציות למכירה בעד נעליים, לעוון שכולנו נושאים ולטרור הפסיכולוגי והמניפולטיבי, כמו גם לעינויים שעברו ועוברים החטופים בימים ובלילות אלו. אין כמו פרשות השבוע הסמוכות להשבתם של אחינו: פרשות ויצא, וישלח, שמלבד שמותיהם המלמדים על התנועה מהווים השראה על האש הרעה, כמו בימים ההם- בזמן הזה. בפרשה יש שיח, משא ומתן, בין יעקב הצדיק, איש תם ויושב אוהלים, "שדבר עברית" לבין לבן הארמי – לבן הרמאי. משקל המקצועות, בעלי מלאכה שרמאותו היתה מקצועיותו, ו"דבר ערבית", ויחסו האמביוולנטי והמבלבל, הפתלוגי והנכלולי, יצר מצג שווא כאילו דואג לבנותיו.
"וַאֲבִיכֶן הֵתֶל בִּי וְהֶחֱלִף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים וְלֹא נְתָנוֹ אֱלֹהִים לְהָרַע עִמָּדִי".
חווית מוצ"ש של מו"מ עם חמאס שמעכבים, מהתלים עשרת מונים, אומרים לחטופים להמשיך לנפנף, מספרים שלא מצאו את האמא כשהיא הופרדה יומיים קודם, ויש לנו דוגמאות למכביר. וכן בפרשה האחרונה מעשה שכם ואחיו לדינה, עישו נלחם ביעקב, יעבר נערך בשלושה דרכים: דורון, תפילה ומלחמה, מלחמת יעקב במלאך והחלפת שמו לישראל, וההבטחה אלוקית לעם הנצח, שינצח.
איך ניתן לחגוג את חנוכה כששמחת תורה עדיין כאן?
מחד, מרגיש לי שיובלות עברו מאז שמחת תורה תשפ"ד. כל כך הרבה מדי רגעים מקוטבים, ימים שחורים, לילות לבנים וזעקה אזוקה ששותקת ברעמה. מאידך, זה נתפס לי לפרקים, כמו יומא דאריכתא. כאילו המקלחות הקצרצרות, השינות החפוזות, האוכל למחיה, בבחינת: "אוכל נפש", נתפסים כפיסות מפוררות בתוך היממה שהחלה עם שחר שמחת תורה, ועדיין לא תמה. ואיך נכניס את אור החנוכה כשעדיין גווילין נשרפים ואותיות פורחות באוויר.
ביום שישי האחרון, בכיכר החטופים, ולוואי בקרוב כיכר השבים, היה טקס תפילה מרגש עם עדות ונוכחות של 150 ספרי תורה מבתי הכנסת בת"א. חוץ מבשמחת תורה, וגם אז בדחילו ורחימו, וכמובן, בימי הקריאה בתורה, אין מוציאים ספרי תורה. הקדושה וההנהגות סביב ספר התורה, מלמדת על הדבר היקר מכול לעמינו, אומתינו. אם ספר תורה חלילה נופל, כל הסובב צם ומתענה, ויש דעות שאף ארבעים יום. הספר הקושר אותנו בחגורה כעם, ואינו מפריד בין חוגגים בבתי הכנסת, במסיבה ברעים, בקיבוצים או במרכז הארץ, בבתים. מלמד אותנו שאם ספר נופל, חלילה, וכך מתייחסים אליו, ק"ו כמה ערך וחשיבות לחיי אדם.
השבוע, אנו זוכים להדליק את נר החנוכה. נר המסמל את ניצחון הרוח על הגוף, את המעטים שנצחו את הרבים, את הטהורים שנצחו את הטמאים ואת חסדיו של הקל, גם כשכד השמן לא הספיק אלא ליום אחד המתחברים, לצפחת השמן שלא כלתה לאליהו, ולמי שאמר לשמן שידלק יאמר לחומץ [הסיפור על רבי חנינא בן דוסא וביתו].
כששאלתי את אמי ודודותי איך "סבא ואומה" הצליחו בחמש שנות שואה, לחגוג את החגים בקדושה ובשמחה, ככל יכולתם. הן ענו לי, כי בשאלה טמונה התשובה. איך אפשר לשרוד חמש שנים בלי חגים מלאי וממלאי קדושה ושמחה. "היא הנותנת כוח לעשות חיל". היה להם שני שירים מתהילים שכול בוקר, לפני צאתם למחנות העבודה בסיביר, הם היו מטעינים את עצמם בכוח רוחני זה. לימים, שירים אלו הפכו לשירי הגאולה והניסים אותם שרו בחונכה ובפורים, שנקבע כתאריך הצלתם.
"אין המלך נושע ברב חיל, גיבור לא ינצל ברוב, שקר הסוס לתשועה, וברוב חילו לא ימלט. הנה עין ה' אל יראיו, למייחלים לחסדו, להציל ממוות נפשם" [תהילים, ל"ג, ט"ז].
"זכור דבר לעבדך על אשר ...זדים הליצוני ומתורתך לא שכחתי" [תהילים קי"ט, מ"ט].
מרגיש לי כאילו לא פיניתי מקום מהחגים, עדיין לא נשמעה צפירת הרגעה משחררת המתיישבת על הלב. עדיין לא חוויתי את "אחרי החגים" בשביל לפנות מקום לחג חדש. ואולי, דווקא החרך הצר הזה, החורך את הלב, המאיר למרות הכול את נשמת העם הזה וסגולתו. דווקא עכשיו, אחרי חושך גדול, מאיר בעשייתו ובעיקר באחדותו, במ כ ח נה המשותף, זה זמן לגרש את החושך ולהדליק את האור, לכולנו באשר אנו, דווקא עַכְשָׁיו! אח, שב.
"וּפְדוּיֵי יְהוָה יְשׁוּבוּן, וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה, וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּן נָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה". [ישעיהו, נ"א, י"א].
