הטיפול כחדר התאוששות - כיצד ללקט פרורי אופטימיות: שיחה עם פרופ' אורי בר יוסף
ארנון רולניק | 1/12/2023 | הרשמו כמנויים
מאז השביעי לאוקטובר מאופינות רבות מהשיחות הטיפוליות כענן כהה של פסימיות. מטופלים מדברים על שבר בתחושת הבטחון, חרדה לגבי העתיד ותחושות של ייאוש. לכאורה זה לא חדש: מטופלים משתפים את הפסיכולוג שלהם במוטרדויות שונות: לעיתים קרובות המוטרדויות קשורות לשאלות של בריאות, ליחסים בין אישים עם בן בת הזוג ואו הילדים וכמובן לשאלות של דימוי עצמי והתלבטויות שונות.
לזה אני רגיל - זה bread and butter של המפגש הטיפולי. אלא שבתקופה האחרונה עולה יותר ויותר גם דיבור של המטופלים על המצב במדינה. היה לזה כבר קדימון - בשנים האחרונות התחילו לא מעט פגישות עם עיסוק בעניין משפטו של נתניהו, לאחר מכן בלט צילה של המחלוקת בעניין הרפורמה המשפטית/המשטרית. ואף שמטופלים ניסו לקרוא בעיני את עמדתי בתחום (האמת שפסיכולוג מתוייק מייד כשמאלני....) תמיד עקפתי את הנושא כפי שלמדנו שלא לחשוף טפח מעצמנו.
אני מניח שתמיד היו דיבורים פוליטיים בין תושבי ישראל. אני זוכר את החברים בקיבוץ עין שמר מבקרים את בן גוריון. ואין ספק שגולדה סבלה לא מעט מלשונם של אישי "שיח לוחמים" לפני ואחרי יום כיפור אבל מאז ימי המחלוקת או בשם המקובל יותר המחאה - מאוד שכיח למצוא מטופלים שנאנחים בתחילת הפגישה על המצב.
כאמור נמנעתי מלהתייחס למצב הפוליטי או המדיני. זה לא תפקידו של הפסיכולוג לעסוק במציאות החיצונית - כך למד
כדי להגיע להקלטת קובץ הקול גלגלו לסוף הפוסט
פול וואכטל שרגלו נטועה היטב בעולם הדינמי, כותב שבאופן מסורתי, המטפל אינו אמור לעסוק במציאות אלא בחייו הפנימיים של המטופל. הפסיכולוג מנסה להאיר מחשבות רגשות ,משאלות, פחדים ופנטזיות לא מודעות. העיסוק בעולם המציאותי החיצוני האוביקטיבי נתפס לעיתים כמפריע לתהליך הטיפולי.
וואכטל אומר כי בעולם הפסיכודינמי היתה נטייה לראות את העבודה הטיפולית העוסקת בעולם החיצוני ובמציאות חייו של המטופל כמשהו שטחי ו"לא באמת אנליטי" הוא גם מספר כי כמה מהקולגות שלו הרגישו "אשמים" בכך שהרשו לעצמם להאזין למציאות היוםיומית של המטופל. דעתו של וואכטל שונה - ונחזור אליה בהמשך.
אבל מאז השבת השחורה אין כמעט טיפול שהנושא לא עולה, והעננה של הפסימיות מאפיינת כמעט כל פגישה טיפולית. אם להודות על האמת לא קל לי לשמוע את התחזיות הפסימיות של רבים ממטופלי וכנראה הם מהדהדים איזה שהוא חלק שלי. אני שכבר עברתי עם מטופלי לא מעט מלחמות ומצבים בטחונים. אני שכבר חוויתי בעצמי את יום כיפור כקצין צעיר בראס סודר, אני שכבר ישבתי עם מטופלי בחדרים אטומים ומכיר בחווית האימה המשותפת - מרגיש שהפעם זה משהו שונה. משהו נותן להרגיש כי חיינו לא יהיו אותם חיים מאז המחדל של אוקטובר 2023.
אז איך להגיב למטופל שמשתף בתחזיות הפסימיות שלו? בקלסיקה של הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי יש טכניקה המציעה למטופל להביא את מחשבותיו "לבית משפט פנימי" ומול הקטגור שמביא את המחשבות הפסימיות ולעיתים הקטסטרופאליות עליו להציב סנגור המציע תסריטים אופטימים יותר. על אף מה שנראה כחלק פשטני בתוך ה CBT יש בתרגיל כזה אימון חשוב ליכולת לגמישות מחשבתית. וחשבתי שאנו צריכים עזרה ביצירת עמדה פחות פסימית.
אז אף שאני סבור גם עתה שאיני יכול ואין זה מתפקיד המטפל להעמד כפרשן המדיני, הצבאי או הפוליטי מצאתי את עצמי מחפש - קודם כל בשביל עצמי תסריטים שיש בהם תקווה
או במילים פיוטיים יותר אני "מלקט גרגרי אופטימיות". אומנם היו כבר באמתחתי כמה רעיונות החל ממשפט כללי האומר שמשבר הוא גם הזדמנות לצמיחה המשך בהבנה שמשבר אוקטובר 73 יצר גם את האפשרות להגיע לחוזה שלום עם מצריים. זכרתי מלמודי ההיסטוריה את הטענה כי הקמת האו"ם והשלום בין מדינות ארופה הוא תוצאה של מלחמת העולם השנייה. אבל הרגשתי כי חסר לי עוד רעיונות שיחזקו את העמדה האופטימית
פרופ' אורי בר יוסף כמייצג גם חשיבה ביקורתית יחד עם מבט אופטימי
התמזל מזלי ויש לי הכרות חלקית אך נעימה עם פרופ' אורי בר יוסף שהוא הוא פרופסור אמריטוס במחלקה ליחסים בינלאומיים בבית ספר למדע המדינה באוניברסיטת חיפה. תחומי התמחותו הם ביטחון לאומי, מודיעין והסכסוך הישראלי-ערבי.רשימת ספריו מרשימה (ראו כאן בויקיפדיה) . בכמה ערבים חברתים שמעתי את אורי מביע אופטימיות ומציע תסריטים אפשרים ליציאה מהמשבר.
פרופ' בר יוסף הוציא לאור גם לאחרונה ספר בשם "התאוששות" בו הוא מדבר על היכולת של המדינה לצאת ממשבר אוקטובר 73 ולהתאושש. אמנם אורי שם בספרו את הדגש על ההתאוששות הצבאית של צהל אבל דומני שניתן לשאוב ממנו גם מחשבות על התאוששות אפשרית של מדינת ישראל באוקטובר 23.
פניתי לאורי ביקשתי לשוחח על המצב ושאני מקווה להצליח ללקט משיחתי עימו כמה פרורי תקווה.
הסכיתו ושמעו את הראיון עם פרופ' בר יוסף
בתחילת השיחה מסביר אורי את המושג התאוששות ומדגיש את מרכזיותו בחיי העם שלנו.
האופטימיות שלו מתחילה בהתבוננותו על המחאה ועל האפשרות לשינוי פוליטי. הוא רואה פוטנציאל אדיר בתנועות כמו אחים לנשק. וגם בכל תהליכי ההתנדבות שמציפים את המדינה מאז השבת השחורה.
אורי מאמין שהממשלה הנוכחית תיפול וזה בעיניו סיבה טובה לאופטימיות. הוא גם מאמין שהדבר יביא גם לשינוי כלכלי חיובי.
בשיחה המצורפת תשמעו גם תקווה לבנות על תוכנית השלום של הליגה הערבית. לדעתו יש כעת ציר של מדינות ערביות שיתמכו ביוזמה זו.
בר יוסף מאמין כי כעת יש יותר סיכוי לגישת "שתי מדינות לשני עמים" ורואה בכך סיבה לאופטימיות. הוא חושב שהמלחמה תביא להבנה כי לא ניתן להתעלם יותר מהבעיה הפלסטינאית.
אני מקשה על אורי ושואל האם אינו רואה שיש בעקבות המלחמה הקצנה ימינה ושיש תחושה שהישראלים רואים כעת את הערבים ככאלו שלעולם לא ניתן יהיה לתת בהם אמון.אורי אינו מתעלם מאפשרות זו אבל נראה שהוא שואב תקווה מהסקרים שמראים אפשרות לשינוי במפה הפוליטית בישראל.
אורי מציין ששמונים שנה אחרי מלחמת העולם השנייה - אירופה לא עברה מלחמות (פרט למלחמת אוקראינה). אורי מתאר את שיתוף הפעולה שיש בין מדינות אירופה כדוגמא ליכולת של מדינות להחלים ממלחמות ארוכות שנים.
לקראת סוף השיחה אני מתעניין בשאלה היותר פסיכולוגית מה מאפשר לאורי אישית ולמדינאים שונים להיות יותר אופטימים - שאלה זו נשארה פתוחה במידה מסויימת.
על קונצפציות גמישות והתאוששות.
תחילת דברי עסקה בקונצפציה שטיפול נכון לו שיהיה נסוב על העולם הפנימי ולא יעסוק בפתרונות מציאותיים.
ובכן ימים אלו מזהירים אותנו ביתר שאת מהתקבעות בקונצפציות. בעקבות ווכטל אני סבור כי המציאות האובייקטיבית והפנימית של המטופל אינן יכולות להפריד זו מזו. הוא גורס כי המציאות האובייקטיבית מושפעת מהתפיסות והפנטזיות של המטופל, ולהיפך.
לדברי, הטיפול הנפשי צריך לעסוק בשני העולמות הללו, תוך הבנה של הקשר ביניהם. הוא טען כי הטיפול צריך לעזור למטופל לפתח תפיסות פנימיות בריאות יותר של המציאות החיצונית, וכי המציאות החיצונית יכולה לסייע למטופל לשנות את התפיסות הפנימיות שלו.
בסופו של דבר, הטיפול הנפשי היעיל ביותר הוא זה שמצליח לשלב בין הדגש על המציאות האובייקטיבית והפנימית של המטופל. טיפול כזה מסייע למטופל להבין את המציאות שלו, את התפיסות והפנטזיות שלו, ואת הקשר בין הגורמים הללו לקשיים הנפשיים שלו.
אנו עוברים תקופה מטלטלת והכרחי שהמטופלים יביאו את חששותיהם כמו גם את אובדן התקווה שלהם שמהדהד, קרוב לוודאי עם תחושותיו של המטפל.
אני מאמין שתפקיד המטפל הוא ליצור גמישות בתפיסות המטופל. עלינו להקשיב לדרך בה המטופל חווה את המצב אבל מותר לנו להציע למטופל לבדוק את הקונצפציות שלו ולהציע לו ליצור גם תסריטים אחרים ולא להאמין רק למחשבות הקטברופאליות.
אני מציע לנו גם להכניס את המונח "התאוששות" שנלקח מחשיבתו של בר יוסף. אולי בתקופה הזו כדאי לחשוב על עבודתנו לא רק כ"טיפול" אלא כחדר התאוששות בו אנו חווים ביחד את המשבר אבל גם בונים תסריטים אופטימים לגבי המציאות הפנימית והחיצונית.
