בלוגים | שפיות זמנית

אדוות חיים בים המוות: שורדי בארי | אלכסנדר מנביץ ונדיה גולבץ-מנביץ

אלכסנדר מנביץ | 27/11/2023 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

זהו היום השביעי, או שמא השבוע או החודש השביעי מהרגע שכפות רגלינו דרכו כאן, במלון "דייויד" בים-המלח, בתור מתנדבים במערך הטיפולי-אזרחי עבור תושבי קיבוץ בארי שהפכו לפליטים בארצם. היות וכללי המשחק השתנו ללא היכר, אף שעון היד והיומן השבועי אינם מהווים עוד עוגנים מוכרים עליהם ניתן לסמוך ולהסתמך.

יש האומרים, כי ביום השביעי כילה האלוהים מלאכתו אשר עשה בבריאת העולם (בראשית, ב, ב). ביום השביעי, הלא הוא יום שבת ה-7 באוקטובר 2023 חג "שמחת תורה" - שוב התרחש כליון, אם כי בשונה לחלוטין מכוונתו המקורית של הטקסט המקראי. בתאריך זה נמנו אובדנים טראומטיים ברשימה אין-סופית שמיכל הנפש אינו יכול, וייתכן כי לא יוכל לעולם – להכיל ולעכל (ביון, 1962/2004), אלא, כמו כמה לפלוט זאת כרעל מתוכו.

לפי המסורת היהודית, חג שמחת תורה מציין את סיומו וראשיתו של מחזור הקריאה. בדומה לכך, גם הפעם הארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך שרר על פני תהום. מכאן, בדיעבד, אנו יכולים רק לשער שניהול היומן הנוכחי היווה עבורנו מהלך לא-מכוון שמטרתו ארגון רסיסי החוויה לכדי ייצוג לכיד ובעל פשר.

רבות עוד יסופר בדברי הימים על הזוועות שבני ובנות קיבוץ בארי ותושבי עוטף הרצועה חוו. מדובר בתופת שאף דנטה היה נוטה להצניע בפירוט מימדיה בספרו "הקומדיה האלוהית", וזאת מהחשש שמא הקצין בתיאוריו הלא-מציאותיים. אי לכך, גם אנו נבקש שלא להתמקד בתיאור הזוועות שהתרחשו באותו יום שבת הארור, אלא במחשבותיהם הראשוניות בלבד של זוג פסיכולוגים שהיוו עדים עבור אלה אשר שרדו והיו מוכנים לשתף.

באופן טבעי, וייתכן אף הגנתי, מגבלות השפה מהוות חסם לתיאור ההוויה המתמשכת השוררת בין כותלי בית המלון ובנפשותיהם של השוהים בו. במקביל לכך, בשל הקונוטציה הקשה, כמעט ונאסר השימוש במגוון מילים השגורות בשיח העממי, כגון "אני מתה מצחוק", "היה פיצוץ", וכן הלאה. כלומר, עצם הליך בחירת המילים בסיטואציה שבה אין מילים נעשה שקול וזהיר ביתר שאת. על אף האמור, אנו נעשה כמיטב יכולתנו.

- פרסומת -

קלפי רילקס
קלפים לרכישת מיומנויות ויסות, הרגעה וחיבור למשאבים. לאנשי מקצוע, להורים וילדים, ולשימוש עצמי.

בהקשר לכך, מעניין להרהר במושג 'מרחב המעבר' שרופא הילדים והפסיכואנליטיקאי הבריטי דונלד ויניקוט (Winnicott, 1971) כה היטיב לתאר בסגנונו הפרדוקסאלי והייחודי. מושג זה מתמקד בהיבט המשחקי והבריא שעשוי לאפיין את אזור הביניים של החוויה שבה מיטשטש הגבול בין המציאות הממשית לעולם הפנטזיה והדמיון.

העמימות, חוסר הבהירות והדה-קונספציה השזורות כחוט השני בחוויה הקולקטיבית והפרטית מאז מתקפת הטרור, עשויות להזכיר במידת מה את המושג המכונן של ויניקוט. ברם, למרות שגם במקרה המתואר ישנו מיזוג בין מציאות לחלום, הדבר עשוי להיחוות כ"חלום בלהות" שאינו פוסק. יחד עם זאת, לצד הכאב הרב שמהווה חלק בלתי נפרד ממציאות זו, היא מאפשרת בידינו גם הצצה נדירה למרכיבים המרגשים והיפים ביותר בהוויה האנושית, שעיקרם אהבה, תקווה וחוסן נפשי. לשון אחר, לצד אי-הוודאות באשר לעתיד, השכול הטראומטי והיגון הקודר - ים המוות הזה מתמלא אט אט באדוות חיים.

בהשאלה מויניקוט, ניתן להמשיג תנועה נפשית זו כמתרחשת בתוך 'מרחב מעברי בדרך להחלמה'. הדרך אמנם עדיין ארוכה, אך ניצני השיקום וההבנייה מחדש של המשמעות בחיים (Neimeyer, 2011), ניכרים כבר זה עתה בשחוק הילדים המשחקים על המדשאות, במעשי קונדס לצד פרשיות חיזור ואהבה בקרב המתבגרים, כמו גם בערבי השירה בציבור שקיימו ותיקי הקיבוץ בהם זכינו לקחת חלק.

הדיאלקטיקה העדינה שאנו דנים בה משתקפת ומהדהדת בצורה יפה ביותר במילותיו של יהודה עמיחי בשיר "אדם בחייו" (1984) שיובא להלן, וזאת לשם ההמחשה:

אדם בחייו אין לו זמן שיהיה לו
זמן לכל.
ואין לו עת שתהיה לו עת
לכל חפץ. קהלת לא צדק כשאמר כך.

אדם צריך לשנוא ולאהוב בבת אחת,
באותן עיניים לבכות ובאותן עיניים לצחוק
באותן ידיים לזרוק אבנים
ובאותן ידיים לאסוף אותן,
לעשות אהבה במלחמה ומלחמה באהבה.

ולשנוא ולסלוח ולזכור ולשכוח
ולסדר ולבלבל ולאכול ולעכל
את מה שהיסטוריה ארוכה
עושה בשנים רבות מאוד.

אדם בחייו אין לו זמן.
כשהוא מאבד הוא מחפש
כשהוא מוצא הוא שוכח,
כשהוא שוכח הוא אוהב
וכשהוא אוהב הוא מתחיל לשכוח.

ונפשו למודה,
ונפשו מקצועית מאוד
רק גופו נשאר חובב
תמיד. מנסה וטועה
לא לומד ומתבלבל
שיכור ועיוור בתענוגותיו ובמכאוביו.

מות תאנים ימות בסתיו
מצומק ומלא עצמו ומתוק,
העלים מתיבשים על האדמה,
והענפים הערומים כבר מצביעים
אל המקום שבו זמן לכל.

חיבור זה מתקרב לכדי סיום, וזאת לאחר 14 יום בהם עשינו כמיטב יכולתנו לסייע בבית המלון על רקע הנוף הבראשיתי והארכאי של הרי יהודה. נוף הנדמה כמזמין לקראתו שיקום, צמיחה והיווצרותה של רקמת צלקת מתוך הפצע המדמם - ייתכן אף שלא במקרה, לאור האמונה הרווחת בסגולותיו המרפאות של ים-המלח. אנו מלאי תקווה כי צדק עגנון בסיפורו על ר' חנן אבא (מעלות ומורדות, 1953) לפיו הקב"ה יושב ועושה סולמות, כך שמהמקום הנמוך על פני כדור הארץ ניתן רק לעלות "מעלה מעלה".