ומה עכשיו | דוידי אורי
דוידי אורי | 7/11/2023 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
1.
פבלוב, (הפסיכולוג המפורסם, מהפעמון והריר זוכה פרס הנובל והסבא של הטיפול ההתנהגותי) תיכנן המון מחקרים מרתקים, משמעותיים ולא תמיד נעימים. אבל הניסוי הקשה ביותר שלו (ואחד החשובים שבהם) היה לחלוטין לא מתוכנן. באביב של 1924 נהר הנבה שליד סנט פטרבורג עלה על גדותיו והציף את העיר. הכלבים בכלובים במעבדתו של פבלוב הוצפו במי קרח ולא ניתן היה להגיע אליהם. הכלבים לא יכלו להימלט. הם אמנם לא נפגעו פיזית, אבל הגיבו בתגובת אימה.
מאז שמחת תורה כולנו בחוויה של אימה גדולה – אימה כפולה ומשולשת:
אימה כי אנחנו נפגשים עם רוע, עם שטניות וזה מפחיד ועצוב.
אימה כי באיזשהו אופן כל אחד מאיתנו הוא ילד קטן שמתחבא בכפר עזה, רואה איך רוצחים את ההורים לו ומתלבט אם יש לדם כיסוי או שלאיש לא איכפת וזה מעליב ופוגע עד אימה.
אימה כי כל אחד מאיתנו גר במקרה הטוב עד 10 קמ מיישובים שיכול מאוד להיות שיש שם אנשים שמתכננים ורוצים לעשות לנו מה שעשו בבארי. בעיה לארגן 30 נשקים אין פה במדינה כרגע, ככל הנראה.
אימה כי אימה נוצרת בגלל חוסר אונים מורכב – הגוף קורא לפעילות, לבריחה, להתמודדות, התאים מוצפים באדרנלין, אבל במציאות אין מה שאפשר לעשות. פבלוב תיאר זאת ככה: "התנגשות בין שני התהליכים המנוגדים: האחד שמעורר לפעולה והשני שחוסם אותה, שקשה מאוד להכילם בו זמנית... גרמה להתמוטטות שיווי המשקל".
2.
המוח שלנו מורכב מ3 חלקים שמייצגים 3 רמות תודעה.
קומת הבסיס היא גזע המוח שאחראי לעשות כל מה שתינוק עושה – אוכל, שינה ועירות, הפרשות ונשימות.
החלק השני הוא המוח היונקי או אולי נקרא לו המוח הרגשי. הוא אחראי לכל מה שגם יונקים מסוגלים לעשות – רגשות, ותגובות לרגשות. כעס, קנאה, חשש, אהבה ותשוקה וכו'.
בקומה השלישית- המוח האנושי קיימות יכולות אינטליגנציה גבוהות של פירוש דיון והסקה.
(הסבר ארוך יותר בספר צעדים)
כאשר יש למח תחושה של איום קיומי – המידע עובר מגזע המוח למוח הרגשי ושם - נעצר. במקום לעבור עיבוד עמוק בחלקים השכליים, המפותחים יותר, המערכת מכווננת שהתהליכים ייעצרו בחלק המרגיש. זה חלק שמגיב. הרבה יותר מהר והרבה יותר בעוצמה.
ואז הגוף שלנו מגיב לקושי באופן עצמאי. יש לנו מערכת עצמאית לתגובה במצבי חירום. התגובות הקלאסיות הן 3:
פייט – להיאבק, פליי – לברוח, פריז- לקפוא.
כל אחד מאיתנו מגיב לסיטואציה מלחיצה בצורה שונה שמתכתבת עם 3 האפשרויות האלה.
הבעיה היא (מומלץ מאוד לצפות בהרצאתו של הפסיכולוג יצחק מנדלבאום על טראומה קישור בתגובות), שלא תמיד זה חלק שמועיל באמת לסיטואציה. לפעמים יוצאת משם תגובה לא מתאימה או נוצרת התנהגות לא רציונלית ולא מסתגלת – לדוגמה במקרה של פוסט טראומה - תגובה עזה לכל רעש חריג.
המוח העליון, הקומה השלישית יודעת- הכל בסדר אין עכשיו סכנה. אבל הקומה השניה עובדת באופן עצמאי ומתרחשת באופן אוטומטי תגובה של סכנה גדולה.
3.
אולי המונח הכי חשוב בסיפור של התמודדות הוא *חוסן.* המונח חוסן שואל בעצם שאלה מרתקת. המון אנשים יעברו המון דברים נוראיים. רובם הגדול ימשיכו בחיים שלהם בצורה תקינה וטובה. חלקם לא יצליחו להמשיך בחיים שלהם בצורה תקינה. ליתר דיוק 90% ימשיכו כרגיל. 5% ייפגעו. 5% יצמחו.
אז למה? מה ההבדל? מיהו זה שיצליח להחזיק התמודדות ומי לא?
התשובה היא חוסן- היכולת להתמודד עם אירועים קשים ולהמשיך בכל זאת.
אז טוב. מצוין. בואו נבנה חוסן.
אבל ממה מורכב החוסן הזה?
4.
התשובה לחוסן מורכבת מכמה סעיפים:
חוסן כמשמעות - ויקטור פראנקל היה אסיר באושוויץ. הוא גילה בין היתר, שהרבה יותר אסירים מתים בין חג המולד לראש השנה הנוצרית. ההסבר שלו היה
שאנשים מייצרים תקווה בתאריכים משמעותיים. כשהתקווה נכזבת הם מאבדים את הכח להיאבק על החיים שלהם. גם אנחנו חיים סביב עוגנים של משמעות. חבר סיפר שפעם זרקו להם אבנים על הרכב כשהילדים היו בו. הוא נבהל והילדים נבהלו והוא לא ידע מה לעשות. הוא הלך לפסיכולוגית ידועה וותיקה והיא שאלה אותו המקום שאתם גרים – הוא מסוכן? הוא הנהן בצער. היא שאלה בחומרה אז למה אתם גרים שם ועוד עם ילדים? כעס פנימי גאה בו, באתי כדי שתחזקי אותי לא שתחלישי אותי. אנחנו פה כי החלטנו שאנחנו בוחרים ולא יוציאו אותנו מפה בטרור. אוקיי אמרה הפסיכולוגית את זה תסביר לילדים שלך. אנחנו פה כי יש לזה משמעות. המשמעות נותנת ערך לעשייה ומחזקת את היכולת שלנו להתמודד עם אתגרים בדרך. היכולת להתמודד עם כל הביג'ראס של החתונה היא בזכות שאנחנו יודעים (או לפחות חושבים שאנחנו יודעים) מה הערך של זה. משמעות נותנת לנו כח להתמודד עם הקשיים שבדרך.
חוסן כיכולת הרגעה עצמית - אם דיברנו מקודם על המוח הרגשי שמגיב באופן אוטומטי וחוסם את היכולת להגיב בצורה טובה, אחד ממרכיבי החוסן הוא יכולת לנטרל את החסימה.
אבל מקודם אמרנו שיש בעיה. המוח הקדמי – המפותח מנוטרל. אז איך נחזיר את השליטה מהמוח היונקי למוח הקדמי?
הפיתרון לזה הוא 'תהליכים מלמטה למעלה'. במקום להגיד למוח תפסיק, יש לנו פיתרונות יותר טובים מאשר האינסטינקטים שלך, אנחנו מראים לו את זה.
איך מראים?
האינסטינקטים של הגוף בזמן שהוא חווה כסיטואציה שהיא איום קיומי הם לארגן אדרנלין מרוכז כדי להתמודד עם קושי - נשימות שטוחות שיהיה הרבה דם בלב, יובש בגרון כדי להתמקד בסכנה ולא בעיכול, ריכוז של הדם במרכז כדי להיות מסוגל לברוח.
אנחנו במודע נעשה הפוך ונלמד את הגוף שהכל רגוע - ננשוף נשיפות איטיות ורגועות, נייצר רוק, נחמם את הידיים - נדבר עם המוח בשפה שלו ונגיד לו – הכל בסדר. אתה יכול להירגע.
היכולת למצוא פתרונות הרגעה בזמן אמת מאפשרת החזרה של ההתמודדות למערכת החושבת, החזקה שמייצרת פתרונות איכותיים ויוצרת התמודדות טובה. כאן החוסן הוא יכולת להחזיר את המערכת לתיפקוד של המוח הקדמי – החושב.
חוסן כרציפות - בכל רגע, בעולמנו הרעוע, יכולה לקרות קטסטרופה (ראינו). אבל האמת היא שיכולות לקרות קטסטרופות הרבה יותר גרועות. בכל רגע נתון יכולה להתרחש רעידת אדמה חזקה ומלחמת עולם שלישית וגרעינית, עשויה לקרות בהינף אצבע (במיוחד לאור אישיות המנהיגים בעולם). אם נחשוב על זה רגע, יכול להיות שנעדיף לא ללדת ילדים, לא ללמוד מקצוע ולא להכניס כסף לבנק.
ועדיין כולנו עושים את זה. איך זה ולמה?
יש באדם תחושת רציפות והמשכיות שיוצרת וודאות, או אולי נגיד אשליית ודאות ורציפות. וזה מה ששומר על החוסן שלנו, על בריאותנו הנפשית ועל יכולתנו לתפקד בעולם.
לפעמים, כמו כשאנחנו עוברים תאונה או אפילו רואים תאונה או כמו עכשיו, תחושת הרצף שלנו מתבקעת ונחשפת הארעיות והשבריריות של הקיום.
כדי לחזור חזרה לתפקוד, אנחנו צריכים להזכיר לעצמנו באופן חיצוני שיש רציפות ושתוחלת החיים של גברים יהודיים בישראל היא הגבוהה בעולם.
יותר קל לעשות את זה למי שיכול לתפוס מונחים קוגניטיביים כמו מספר וממוצע. יותר קשה לילדים שקשה להם לתפוס סידרי גודל וכדומה. לכן חלק גדול מהילדים שיותר מתקשים עכשיו הם בני 5 עד 8. מצד אחד כבר תופסים שקורה משהו (בניגוד לבנים בגיל 4) ומצד שני קשה להם להבין מה הסיכון שלי עכשיו.
במסגרת הרציפות נחזיר כמה שיותר מהר את הנהג להגה ואת הטייס למטוס. קרה אסון אבל הוא חד פעמי. קיומנו הטבעי יציב. (פה ההשוואה לשואה או אפילו למלחמת יום הכיפורים לא טובה. קרתה קטסטרופה, אבל הבית השלישי אינו מונח על כף המאזניים).
חוסן כיכולת הבעה רגשית - אמרנו שהמוח היונקי הרבה פעמים הוא זה שמעבד טראומות. הבעיה היא שהוא חווה את כל האירועים בצורה חיה ובלי מסננים. ואז כשהוא מקבל תחושה מסוימת הוא מתרגם אותה לאסון. גם אם אין קשר אמיתי בינה לבין האירוע עצמו. לדוגמה בזמן התאונה היתה שם מישהי בחולצה אדומה. לכן כל פעם שאני אראה חולצה אדומה אני אקפוץ ואזהה את זה כסיכון. למרות שהכותרת כולה היא שונה לגמרי.
כדי ליצור עיבוד מדויק יותר אנחנו צריכים לעבד טראומה בעזרת החלק המפותח של המוח – הקדמי.
פרופסור מולי להד, מנהל מרכז משאבים, שעבד רבות עם טראומות עוד בימי הקטיושות בקריית שמונה, הציע לעבד אירוע בדרכים שונות. הוא הזכיר 6 שפות שונות לעבד אירוע:
גשר מאחד - גוף, שכל, רגש, מערכת אמונות, חברה, דמיון.
אדם שמצליח להתבטא ביותר שפות יהיה בעל חוסן גבוה יותר.
באופן דומה נוכל לדבר על מנגנוני הגנה. הידיעה שמישהו אכזר רוצה להרוג אותנו היא קשה ומאוד פוגעת. הידיעה שאנחנו ברי חלוף היא בלתי נסבלת. לכל אחד אסטרטגיה של יכולת התמודדות עם הידיעות האלו.
ניתן לדבר על מנגנוני הגנה ברמות שונות. מפרימיטיביות שאינן מסוגלות להיפגש עם האימה כמו הכחשה, עבור במנגנונים חצי כח. מודעים למשהו אבל לא מסוגלים לחוות אותו כמו הדחקה או רציונליזציה וכלה במנגנונים עמוקים שמסוגלים לחוות ולצמוח מהקושי- סובלימציה והומור.
ועדיין מנגנון הגנה הוא נצרך. ככל שאדם ישתמש בחיים במנגנוני הגנה רבים יותר הוא יוכל לשאת את הקשיים בצורה עדינה יותר, מותאמת יותר ומסוגלת להיות עם הקושי אבל בתוך החיים והתפקוד.
(אגב, מנגנון הגנה רווח הוא האשמה, עצמית או של אחרים. אם לא אמ"ן, אם לא ביבי, אם לא השמאלנים. מניח שכולם אשמים, אבל הבסיס הוא שכשמישהו מאוד מנסה לפגוע בנו אחת לקצת זמן הוא יצליח מעט ואחת ל50 שנה הוא יצליח מאוד. וזו ידיעה בלתי נסבלת למי שמתכנן לגדל פה ילדים ולכן בשנה הקרובה יחפשו הרבה אשמים כאן).
5.
אני חוזר רגע לשאלה העיקרית שקשורה להכל.
במצב של עכשיו האימה היא חוויה של חוסר אונים. והתחושה היא של ביטול העצמי שכוללת עלבון ותחושת חוסר מוגנות וחוסר ערך.
כדי לבנות יכולת התמודדות וחוסן יש לנו צורך לעבור שני שלבים: עשייה ויצירה.
השלב הראשון בהתמודדות הוא לעבור מפאסיביות לעשייה. מתחושת קורבנות וחוסר אונים לתחושת מסוגלות ועמידה. ופה הדרישה צריכה להיות לחזור לתפקוד, לתפקידים, לעשייה, לדרישה ולמאמץ. ממקום של התנהלות מול אימה והתנהלות של הישרדות למקום של בחירה ושליטה, של עשייה עם תוצר ויציאה מתחושת ההישרדות.
בימים אלו חשוב מאוד ללכת לישון ולא סתם להירדם. להכין ארוחה ולא לזרוק משהו לבטן. להחזיר את תחושת השליטה והסדר. שימו שמן זית ולימון בסלט. תהיו אתם בעלי הבית.
השלב השני הוא יצירה. חבר באחת השמירות שאל: האם החמאס רציונלי? האם הוא לא חשב שנפרק אותם אחרי אירוע בכזה סדר גודל? האם הם חשבו שהם יביסו אותנו?
התשובה לפי דעתי (אפשר לראות אותה גם במאמר של רונן ברגמן בynet) היא שהמטרה של טרור היא ליצור אימה. לתת לאנשים תחושה שחייהם שווים כקליפת השום. חסרי ערך. במצבי הישרדות התחושה שלנו היא ששום דבר אינו חשוב. חינוך? מה זה משנה אנחנו מדברים על החיים. טיפול? מה זה משנה מה מרגישים העיקר שחיים.
המאבק פה הוא על רוח האדם. כאן המאבק הגדול הוא לעבור מעשייה ליצירה. רוח האדם חשובה, משמעותית. משנה מאוד מה אתב מרגיש ומה אתה חושב. עכשיו הזמן לעבור ליצירה. אם דיברנו מקודם על ללמוד מלמטה למעלה, כשנעבור מעשייה ליצירה הגוף ןהנפש יבינו שיש פה משהו חשוב ועיקרי. שרוחנו חשובה ומחשבותינו משמעותיות. שהאדם הוא יקר ובעל ערך, בסוף הדברים המעניינים ביותר הם מה שאת חושבת ומה שאתה מרגיש. זה לב העבודה.
