נחרט בגוף, נכתב בנפש
רננה אלרן | 2/11/2023 | הרשמו כמנויים
אל מול פני הטראומה המילים הולכות לאיבוד. פגיעה טראומטית, בגוף ובנפש, היא מה שקורע את הרקמות הרכות. היא מה שחורג מגבולות יכולת ההכרה וההכלה. היא הדבר שלא ניתן להעלות על הדעת ולחשוב אותו. דבר שאין לו מילים. ככזו, היא בלתי ניתנת לעיכול ומבקשת להיות מוקאת החוצה. מול עוצמת הכאב והאימה המילים קורסות אל תוך עצמן. לא סתם אנחנו עומדים דקה דומיה בימי זיכרון ואבל. אין מה לומר. ובהיעדר יכולת להיות מעוכלת ומובנת, הטראומה נרשמת בגוף. נראה אותה ברעידות, בחילות, התקפי חרדה, מיגרנות, לילות ללא שינה.
הגוף, משכנה של הנפש החיה, הוא גם הדבר הראשון שנדאג לו. אנחנו נכנסים למצב הישרדותי - קודם כל שיהיה לנו גג מעל הראש, אוכל למשפחתנו, הגנה על החיים. בלי הצרכים הראשוניים לא נוכל להמשיך לשרוד. אם נפגוש אנשים שפונו או התפנו מביתם ולא יודעים היכן ישנו מחר או מאיפה ישיגו אוכל, נראה שהם לא פנויים לדבר איתנו או לדאוג לנפש. קודם כל הם זקוקים לסיוע בסיסי ולתחושה של ביטחון. ולכן גם אסור לשפוט עכשיו את מי שלוקח את משפחתו ועוזב למקום רחוק. לא כולנו מגיבים באותה הדרך, וגם מי שמתרחק מנסה קודם כל להגן על הבית, על הילדים, על הנפש שלא יכולה לשאת את הזוועות.
גם הצבא שיוצא להילחם קודם כל מגן על החיים. הפעלת כוח היא פעולה של הישרדות. מסביב נאמרים משפטים על כך שעכשיו אין זמן ואין מקום לרחמים, לאמפתיה לצד האחר, לעדינות ולרכות הלב. רכות מתפרשת כחולשה. ואנחנו חייבים להגן עכשיו על החיים. אבל אבוי לנו אם בטווח הארוך נאבד את העדינות והרכות, אם החמלה לא תשוב לשכון בלבנו.
נדמה שכבר אין עוד מה לומר. "שמישהו יגיד דבר מה קלוש, שמישהו ילאט, ילחש או יהסה" מבקשת איריס אליה כהן בשיר "תפילה". בהתחלה יש רק בכי וזעקה ללא מילים. אחר כך הברות בודדות. ובהמשך מתחילים לדבר אחד עם השניה בקודים, שזר לא יבין. "אפיתי עוגיות רחל" (האם זה מה שיציל אותי אם האימה תגיע אל ביתי?). "אנחנו חייבות להפסיק להיפגש ככה" (בשבעה, במסע הלוויה, בכיכרות עם הנרות, בחמ"ל). "ערה?" (האם אי פעם נחזור לישון בשקט?) "לא לשאול מה נשמע" ("מה נשמע" בוטל, ובמקומו נשאל: "מה נשמט?" "מה נשבר?" "מה נשאר?" / ליטל קפלן).
גם אנשי הטיפול - אנשי המילים, הקשר והרגש - שמגישים בימים אלו סיוע נפשי ראשוני, מוצאים את עצמם נאלמים. מול הכאב ללא גבול והעדויות הקשות אנחנו מציעים נוכחות חיה והקשבה עמוקה. מחזיקים ידיים. מתחבקים. בוכים ביחד. המילים עוד יבואו - מילים מתקפות, מנרמלות, אוספות ומעבדות. אבל קודם כל נחוצה הנוכחות החיה של אדם לאדם שמזכירה שאנחנו אנושיים. היא חוסם העורקים שאנחנו יכולים להניח כדי לנסות לעצור את הדימום הנפשי.
ויש עוד סוגים רבים של מילים שמתחילות לבעבע. כשהתותחים רועמים המוזות דווקא שרות. אנשי השעה הם הלוחמים והלוחמות, המתנדבות והמתנדבים, המטפלות והמטפלים. אבל גם אנשי הרוח והאומנות, המשוררות, הציירים. המוזות שרות כי אנחנו מתייצבים מול האימה שאין לה שם, מול כוחות ההרס, המוות והבזות, ומניחים מילים ביד רכה ואוהבת. על כל פצעים תכסה אהבה.
כאשר מתחילות להימצא המילים, זה סימן שמתרחשת תנועה פנימית. איזורי האימה מתחילים לקבל צורה. אותיות קטנות ושחורות ממסגרות את מה שלא ניתן היה לומר. רצף של משפטים שוזר לסיפור את מה שלא היה ניתן לחשיבה. העדינות והרכות של המילים, כמו גם המחאה והזעם שהן יכולות לבטא, הם כוח חזק לא פחות מכוח הזרוע והנשק. גם אם עכשיו אנחנו עסוקות בלשרוד, לא מוקדם מדי להתחיל לחשוב ולתאר במילים איזה אנשים נרצה להיות ביום שאחרי. כי ביום שאחרי אנחנו רוצות לא רק לשרוד אלא גם לחיות.
