על משמעות, אמונה ונסים
ד"ר חנה דויד | 26/10/2023 | הרשמו כמנויים
האדם מחפש משמעות. אבל גם הסחת דעת. והרגשה שהוא מועיל. אבל הכי קשה לו עם איבוד האמונה – במשהו או במישהו. בנצח ישראל, במנהיג מורם מעם, בטוב שבבני אדם, ב"צדיק וטוב לו" – באאורה החיובית שתקיף אותך, שתהיה הילה לראשך "אם רק תיתן לה מקום", ב-Karma is a bitch". כל האמונות הללו, ועוד רבות אחרות, התנפצו לנו בבום של רקטה עם ראש נפץ של 60 ק"ג.
"אלוהים" העברי הוא זכר. לא "אלוה" אלא דווקא ברבים. "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני" הוא הדיבר השני, המקושר לראשון: "אנכי אדוני אלוהיך". מונותיאיזם אינו מספיק. גם אם אנחנו ממליכים עלינו את אלוהים, ומקבלים עול מלכות שמים, אסור לנו להמליך, לצידו של אלוהינו, "אלוהים אחרים". מזה נובע שאסור לנו, למשל, להיכנס לכנסייה, שהיא מקום משכנם של כוהני דת שמאמינה בשילוש הקדוש. איסור זה כה חמור, עד שהנצרות היא בבחינת "עבודה זרה", אחת משלוש המצוות עליהן נאמר "יהרג ובל יעבור". זה בניגוד לאיסלאם, למשל, שאל מסגדיו מותרת כניסתם של יהודים, ושבמקרים של פיקוח נפש אין איסור להתאסלם לכאורה.
בהכירה את נפש האדם, דתנו מאוד קנאית לאלוהיה. אדם מישראל, גם אם הוא מלעיג על חברו האמריקאי שמגדיר את עצמו, בדרך כלל כ- believer, בעוד הוא-עצמו מאמין שאינו מאמין, כמעט תמיד מאמין במשהו או במישהו. אבל הבעל והאשרה, לא משנה אם הם היו בית המשפט, הממשלה, או משרד כזה או אחר, וגם עגל הזהב – הקופון המנצח, הצבא הכי טוב במזרח התיכון והכי מוסרי בעולם, התנפצו לנו בפנים. נותרנו, כמעט כולנו, בחלל רק בו לא ניתן לשאת עיניים אלא לתבהלה.
משכך, המלכנו עלינו קשיש רזה, קצת מועד, כמעט נופל, במקום הטוטם הזקן שעד כה התעלמנו מקריסתו האיטית. אבל עדיין, כך לפי הסקרים, קרוב לחמישית מאתנו חושבים, כנראה מאמינים, שהקוסם יוציא את הג'וקר מהכיס. ממשיכים להתעלם שאף פעם לא היה לו כיס. כי הרי כשלא צומח אפילו אטד, ממשיכים להיאחז בקרני הקוץ. הקשיש הרזה, שהפך ל-Friend with benefit שלנו, קיבל מאתנו את מפתח הבית וגם מחזיק מפתחות בצורת לב. הוא כבר לא צריך לחפש אותו בארון החשמל, מתחת למונה. נכון, לא כולנו ממש אוהבים אותו, בפרט לא אלה שלא שכחו, שרק דקה או שתיים לפני הסופה הוא נתן למלך שלנו להתייבש חודשים ארוכים. אבל גם הם, לפחות כמעט כולם, אומרים לעצמם, שאפשר בהחלט להתפשר על חיבה, על ידידות, ועל התפנוקים שה-sugar daddy מעתיר עלינו.
אבל אפילו כשאין משמעות, וכמעט כולנו מסתפקים במלך חדש, אנו ממשיכים לחפש. למשל: אנחנו מחפשים אשמים. זו יכולה להיות קשישה ששרדה את השבי וסירבה לומר את הטקסט המוכתב. זו יכולה להיות מורה או גננת שצייצה משהו ש"לא נעם" לעיניהם של מחליטי-ה"מה-מותר". זו יכולה להיות "רק" החלטה, לא כתובה אבל מקובלת "על כולם" להשתמש בטרמינולוגיה מסוימת ולא אחרת. לדוגמה: אנחנו לא הורגים, אפילו לא מנטרלים, אלא רק "מחסלים". הטרוריסטים במערות מתגוררים ב"קינים".
אבל משמעות יכולה להיות גם הכנת עוגיות וחלוקתן לחיילים. או רק הכנה, או רק חלוקה. העיקר שהיא תכלול עוגיות וחיילים. כדי שהחיילים האמיצים יאכלו אותם במקום לכסוס את ציפורניהם. ואז, כשסוף סוף יצאו למלחמה, כמובן לאחר שהקשיש הרזה יחליט, הם יהיו מפוטמים-דיים. מצד שני, משמעות היא התאספות של כל דיירי השכונה, ועוד כמה שהגיעו לשם בעקבות הפיצוצים, כדי לראות במו עיניהם את הבית שנפער בשתיים מקומותיו פתח שחור ומאיים. המשמעות המיידית היא "אני שייך", "אני חלק מהעניין", אבל גם "צילמתי, משמע הייתי שם"; "צילמתי, אז זה אמנם קרה", ו"הייתי חלק מזה, כמעט נפגעתי אבל לא, אז כנראה שיש אלוהים שימשיך להגן עלי".
אכן, מזלם של המאמינים באלוהים הרחום והחנון, שהוא לבדו יודע למה ומדוע, ולא באלוהים הנוקם והנוטר, או יותר חמור – האדיש, שפר עליהם. הם לא זקוקים לתחליפי משמעות; יש להם את הדבר האמיתי. כל מי שניצל בעוד שכנו נשרף, עונה, נחטף ורק במקרה הטוב פשוט נורה למוות לא בקיצו – כי אף אחד לא מת, או נפצע, או נאנס, או נחטף בקיצו – מרגיש בר מזל. הוא ניצל "בנס". ממש "ניסי ניסים" אירעו ב-7 באוקטובר 2023: הגיבורה שהגנה על היישוב שלה ומנעה את כניסת הטרוריסטים לתוכו – הרי זה נס גלוי. העובדה, שבסופו של דבר הטרוריסטים לא הגיעו לאשקלון – ברור שזה משמים. וגיבורת היום – רחל עוגיות – היא ובעלה חבים את חייהם לאלוהים הטוב והמטיב, שנתן לה את כוחות הנפש, את אורך הרוח, את היכולות הפסיכולוגיות האדירות, שבאו לביטוי בתושייה שבניהול משא ומתן שעות ארוכות, עם אנשים שבידם כל הקלפים, בעוד היא מצוידת בתה ובעוגיות. מעניין אם רחל הספיקה, בין ראיון אחד לשני, לאפות עוגיות לכבוד הקידוש שאחרי ברכת הגומל בבית הכנסת.
נ.ב.
כל דמיון לסיפור מסיפורי התנ"ך, או לסיפורי עמים אחרים, לדמויות פוליטיות מההווה או מהעבר, הקרוב או הרחוק, מהארץ או מהעולם, מקרי בהחלט. הקורא מוזמן לבדוק את עצמו, את פנימיותו, את מניעיו, את ההיסטוריה האישית והמשפחתית שלו בקפידה אם ברצונו להבין, למה הוא חושב שמדובר בדמויות ספציפיות, באירועים ספציפיים או בדעות של שונאי ישראל רחמנא-לצלן.
