נפגעי טראומה כגיבורים
רות נצר | 7/9/2023 | הרשמו כמנויים
שוב ושוב, למרות שעברו חמישים שנה מאז מלחמת יום כפורים, מתברר עד כמה גדולה הבושה וההכחשה של נפגעי טראומת הקרב. הכחשה זו מונעת קבלת טיפול הולם. לכן אני רואה לנכון לפרסם כאן מחדש פרק מתוך ספרי 'מסע הגיבור' (2011). פרק זה שמסתייע בדימויי מיתולוגיה, מבקש להכיר בגיבורי הטראומה כגיבורים.
נפגעי טראומה הם מי שסובלים מהלם קרב, מהלם אסונות טבע, פיגועים, מטראומת שֶבי, וכן ניצולי שואה, נפגעי אונס ונפגעי התעללות גופנית ורגשית. המכנה המשותף לטראומות נפשיות אלה הינו הרגשה של פחד עז, חוסר ישע, אובדן שליטה וסכנת הכחדה, שחופפים לתחושת קריסה של תפקודי האגו ושל הגיבור הפנימי.
הגיבור פגוע הלם הקרב הוא פגוע מיוחד במינו. מדובר במי שיצא למאבק בקרב כגיבור, אולם כלי נפשו קרסו תחת העוצמה הנוראה של כוחות הרס, שמעבר ליכולת אנוש להכילם.
נפגעי הטראומה שויכו מלכתחילה על ידי החברה לקטגוריית הקורבנות, ובתרבות שסוגדת לגיבור המנצח ולכוח הם הפכו קורבנות כפולים: של האירוע הטראומטי שאירע להם ושל עמדת התודעה הקולקטיבית, שהתייחסה אליהם כאל חלשים שנכשלו במאבק הגיבור. כזה היה היחס אל ניצולי השואה כשהגיעו לארץ, וכך היה היחס אל פגועי הלם הקרב כשלא הבינו את משמעותו. הסבל של פגועי טראומה כלל אפוא את יחסם השלילי אל עצמם – את הביזוי העצמי ואת תחושת הכשל.
הזיהוי וההכרה בסינדרומים של הלם קרב ונפגעי טראומה הינו מאוחר מאוד בתולדות האנושות. בעקבות הכרה זו עוברת כיום התודעה הקולקטיבית המגדירה את ערכי הגבורה שינוי של הכרה בנפגע הטראומה. הוא כבר לא נתפס ככושל, כקורבן וכאנטי-גיבור, שמעורר זלזול ורחמים, אלא כגיבור, מעצם יכולתו לשרוד למרות הטראומה ונזקיה לנפשו. הכרה זו מאפשרת לנפגעי הטראומה טרנספורמציה מרפאת (ג'ודית הרמן, 1994: 229).
מוכרים לנו מיתוסים על גבורת הנופלים בקרב: שמשון שמת תחת הריסות מקדש האל דגון תוך שהוא מפיל את עמודיו, מות הגבורה של יוסף טרומפלדור וחבריו, ההתאבדות של שרה אהרונסון ועוד. לעומת זאת, יש מיתוסים העוסקים בפגיעות פוסט-טראומתיות כשלעצמן. מיתוסים אלה מכילים את המוטיבים של הרגרסיה, ההרס, המוות וההתאבנות, כתוצאה ממפגש של מבט ישיר אל הכוחות ההרסניים, האסורים, שכוחם טראומטי, ולכן ממית. מרכיב מיתי זה, שכולל מפגש עם הבלתי ניתן לעיכול ונסיגה אל תוך התכנסות דמוית מוות – מקביל לפגיעה הפוסט-טראומטית המוכרת כיום: המיתולוגיה היוונית מתארת את הנשים שבבריחתן מהאל שרודף אחריהן כדי לאנוס אותן הן הופכות לחיה או לצמח (למשל, איו שנרדפת על ידי זאוס הופכת לפרה, דפנֵה שנרדפת על ידי אפולו הופכת לעץ הדפנה). זוהי מטפורה למצב המוכר לנו במקרים כאלה, של התנתקות נפשית, דיסוציאציה, רגרסיה נפשית אל מצב תודעה הגנתי מנותק, שמאפשר הישרדותתחת אונס גופני-נפשי. בדרך כלל זו הישרדות פסיבית. אולם יש גם הישרדות אקטיבית. גבור הסרט 'רמבו' הוא חיל שחזר הלום קרב מוויאטנם ומתגלגל להיות לוחם עז בעל יכולות לחימה ונצחון, דווקא בגלל הנתק הדיסוציאטיבי.
מיתוסים אחרים הם המיתוס על אשת לוט, שמתאר את הפיכתה לנציב מלח משום שהפרה את האיסור והביטה על מהפכת סדום ועמורה; המיתוס על סֶמֶלֵה, בת מלך תביי ואימו של דיוניסוס, שהתעקשה לראות את זאוס, שהתאהב בה, במלוא מראהו, וכשהופיע לפניה באש הברק שלו היא נשרפה; וכן המיתוס היווני שאוסר על מבט ישיר אל פני המפלצת מדוזה, וכל המביט בה ישירות מתאבן. מיתוסים כאלה מתארים את ההרס-השיתוק-ההתאבנות ואת הנתק הדיסוציאטיבי המשתק שגורמות טראומות, בהיעדר כלים להכילן.
התגובות הפוסט-טראומטיות של ההתאבנות הן הגנה מפני התפרקות מוחלטת של האישיות. האירועים הטראומטיים מחוללים שינויים עמוקים ומתמידים בעירור הגוף, ברגש, בהכרה ובזיכרון, כלומר במערכת הגוף-נפש של העצמי. פטר לוין, שחקר את התגובות הטראומטיות לאירועים הרסניים ומאבנים, מציע להשתמש בדרך טיפולית שמעוררת את הכוחות הפיזיולוגיים העמוקים הטבעיים (הסוס פגסוס, שקפץ מדם ראשה הערוף של מדוזה, משול לכוחות הגוף הגואלים), שיכולים לעורר את הגוף מהקיבעון לתגובת ההתאבנות וההימנעות הפוסט-טראומטית, שהיא גופנית-נפשית כאחת. בתהליך הריפוי ממצבים טראומטיים יש להיזהר ולא להשיב את המטופל במבט ישיר אל זכְרון הטראומה, כל עוד מבט כזה עלול לפעול על המטופל כמו המבט המאבן הראשוני, ויהיה החיאה מחדש של הטראומה המאבנת עצמה. דרך ראי הסיפור המיתולוגי על פרסאוס ומדוזה ודרך מיתוסים אחרים, דרך הראי של סמלי החלום וביטוי ביצירה, יכול אדם כזה להבין את מה שאירע בו ואיך הוא יכול להתמודד עם קשייו. גישה זו שונה מגישת הטיפול שמחייבת חשיפה מחדש לחוויה המקורית.
אישה שהגיבה לטראומה משתקת בהימנעות מתמדת, שאיבנה את קיומה וששיתקה את יצריה ואת תחושותיה, חלמה בתהליך הטיפולי שהיא רואה פילים עתיקים קטנים מאובנים שמתחילים להפשיר, נעשים חיים, והולכים וגדלים. החיה מסמלת את היסוד האינסטינקטיבי גופני שמתעורר לחיים.
גם את מיתוס שבירת הכלים הקבלי אפשר לראות כמתאר שבירה שהתרחשה בהיעדר יכולת של הכלים האנושיים להכיל את האנרגיות האינסופיות. בכך גם מיתוס זה מתאים לסמל את הפירוק והשבר הנפשי של פגועי הטראומה. המיתוס הקבלי מספר ששברי הכלים שנפלו נאספו ותוקנו בתוך ספירת האם הגדולה, היא ספירת הבינה. השבירה התרחשה בספירה השלישית (מתוך עשר הספירות). פירוש הדבר הוא ששלושת הכלים הראשונים לא נשברו, אלא אלה שאחריהם. מכאן שגם כשיש שבירה בנפש, קיימים בה כלים בסיסיים שמשתמרים ושאינם נהרסים; והם מהווים תשתית לבניית הכלים המחודשת בהמשך. הכלים שנבנים מעתה ואילך אמורים להיות מסוגלים להכיל את האנרגיה העצומה הטרנספרסונלית.
במיתוס המצרי מסופר על האל אוזיריס שהומת על ידי אחיו האָלים סת, שביתר את גופתו. גם כאן אפשר לראות מיתוס על התפרקות נפשית כתוצאה מעוצמת האלימות הגברית. בהמשך המיתוס, אשתו-אחותו, איזיס, אוספת את חלקי גופו ומאחה אותם. איזיס היא למעשה הצד האקטיבי בנפש שיוצא למסע החיפוש והשיקום, ואוזיריס הוא הפן הפסיבי. במקום הפאלוס שלא נמצא היא בוראת פאלוס חדש, חלופי, וממנו היא הרה. פירוש הדבר הוא שהכלה אמהית-טיפולית מיטיבה, שיכולה לאחוז יחד את השברים, תוכל להביא לאיחוים, ובמקום תחושת הגבריות שהיתה ניתן לברוא גבריות חלופית, סמלית, שיש בה כושר הולדה ופריון, כפי שאיזיס הרה מהפאלוס החלופי של אוזיריס את בנם הורוס.
מיתוס זה מאשר את היכולת לשקם את תחושת הגבריות ואת התפקוד הגברי בנפש, שנפגעו בטראומה. יתרה מזאת. אחרי האיחוי של אוזיריס, איזיס משיבה אותו לחיים, ואז הוא הופך מאל טבע, אל הנילוס, לאל רוחני, אל המתים. יש כאן שיקום-איחוי שכרוך בטרנספורמציה נפשית. כלומר אוזיריס עובר מקיום טבעי, נטול מודעות, לקיום רוחני ומודע. אוזיריס הוא זה שתובע מהמתים דין וחשבון על מעשיהם. כך הריפוי של אדם עם פגיעה פוסט-טראומטית לא יחזיר אותו למקום שבו היה לפני הפגיעה, אלא תתרחש טרנספורמציה שתעביר אותו לקיום מודע ומפותח יותר.
בדומה לאוזיריס, גם דיוניסוס בותר על ידי הטיטנים, ודמטר, אלת האדמה, איחתה את בתריו והשיבה אותו לתחייה. בווריאציה אחרת של המיתוס, אתנה הצילה את לבו של דיוניסוס, נתנה לסמלה לאכול אותו, וממנה דיוניסוס נולד בשנית.
תחייה אחרי טראומת אונס אינצסטואוזית נוכל לראות במיתוס על פרספונה, שנחטפת ונאנסת על ידי זאוס אביה והדס דודה, שלוקח אותה אל ממלכת השאול. דמטר, אמה הזועמת, מתעקשת למצוא אותה ולהצילה, ומאז נמצאת פרספונה לסירוגין עם אמה על האדמה, ומביאה פריון לאדמה כאלת האביב, ועם בעלה בשאול בחורף, אז היא הופכת גם למלכת המתים בעלת הידע של מסתרי המוות והתחייה. התאוששותה מטראומת האונס מביאה להכפלת איכויותיה וכוחותיה.
בכל המיתוסים הנזכרים כאן מופיעות הנשים, איזיס, דמטר, סמלה, כדמות האם הגדולה. דמות כזו היא גם מריה אם ישו, הפיאטה האוחזת בבנה המוטל בחיקה אחרי הורדתו מהצלב. בכל המיתוסים הללו מודגש ארכיטיפ האם בהיבט האלמנטרי-המכיל-האוהב ובהיבט הטרנספורמטיבי, שמופעל בנפש במצבי הטראומה. לגבי דיוניסוס מסופר גם שכאשר בגר, חיפש את אמו שמתה בטרם לידתו, העלה אותה מהשאול והציב אותה בכבוד באולימפוס. השיקום שלו כולל אפוא גם את שיקום ארכיטיפ האם בנפשו. בתהליך הטיפולי, שיקום ארכיטיפ האם נתמך על ידי העמדה האמהית האקטיבית והעיקשת של המטפל (או המטפלת), שלא אומרים נואש, ויוצאים למסע בתהליך הריפוי, הטרנספורמציה והלידה מחדש של לב הנפש. המיתוסים מראים על אפשרות שיקום ותחייה מתוך המוות הנפשי הטראומטי. ותחייה זו, כאמור, יכולה אף לאפשר התפתחות גבוהה יותר.
לעיתים המכל הפנימי נפלש על ידי חלומות ביעותים המשחזרים את הטראומה כפי שהיא היתה, ללא עיבוד. זוהי חזרה הרסנית על החוויה הטראומטית. חלומות כאלה אינם ממלאים את תפקיד הריפוי של הנפש דרך מודעות חדשה, אלא היפוכו של דבר, במקום עיבוד מחודש של חומרי הטראומה יש בחלומות כאלה רק את חומרי הגלם של החוויה הטראומטית. במצב הזה החלום עוסק בחוויה הקונקרטית עצמה, כפי שהיא היתה, ללא עיבוד סמלי שלה, ואין אפשרות לאינטגרציה של החוויה ושילובה במציאות הנפשית. החלום במקרה כזה מאבד את מהותו כמרחב מעברי, כמכל טרנספורמטיבי וכמאפשר סימבוליזציה. בחלום כזה משתחזר שוב המבט הישיר, ההרסני, במדוזה, במקום שיתקיים מבט עקיף דרך השתקפותה הסמלית במגן של אתנה, שרק דרכו ניתן להביט במדוזה מבלי להינזק ובאמצעותו אפשר אפילו לערוף את ראשה. בסיוטים שמשחזרים חוויה ללא עיבוד אין היבט של ריפוי. במחקר על ניצולי שואה נמצא שניצולים שהצליחו להתגבר על הטראומה הם אלה שהדחיקו את חלומותיהם (מחקר של חנה קמינר בהדרכת פרופ' פרץ לביא, בתחילת שנות השמונים).
מצבם הנפשי של שורדים שלא זכרו את חלומותיהם אחרי השואה היה טוב יותר מאלה שזכרו אותם. המסקנה היתה שנכון יותר לא לעודד את הופעתם של החלומות הטראומטיים ביותר, כדי למנוע הצפה הרסנית. היכולת שלא לזכור חלומות פוסט-טראומטיים-משחזרים היא יכולתו של הגיבור להדחיק את מפלצת החלום ולמנוע ממנה את פלישתה לחיי התודעה.
יונג אומר שהנפש יכולה לעבד את הטראומה מבלי להביא בחלום את הדברים כפי שקרו במציאות (Jung, 2008). החלום הוא תהליך הריפוי של הנפש, שבו האירוע הפיזי מתורגם לאירוע סמלי, שמתאר מציאות נפשית. למשל, אדם שעבר טראומה כלשהי חולם שהוא מותקף על ידי אריות, למרות שלא היו אריות בטראומה המקורית. האריות מסמלים את הכוח האגרסיבי, החייתי, בעולם ובנפשו הוא, שמאיים על קיומו. החלום על האריה הוא חלום שבו ניתן להביט בטראומה דרך מראה סמלית של האריה. בשיחה על החלום, החולם יכול לפגוש את אימת ההכחדה ולברר לעצמו דרכים להקטנת האלימות של האריה ולריסונו.
פגוע טראומה שמגיע לטיפול נפשי הוא גיבור שיוצא למסע שיקום האגו ולמסע שיקום הציר אגו-עצמי. העצמי הוא "הרוח האישית הבלתי ניתנת להכחדה", כהגדרתו של קלשד (kalsched, 2000), כמו לבו של דיוניסוס שניצל מהשמדה, וכמו שלוש הספירות הקבליות הראשונות, שלא נשברו.
שיקום הפגיעה כרוך בשיקום האמון בגרעין המרכזי של הריפוי הפנימי ובאמונה בכוחות העצמי השואפים לאינטגרציה מחודשת של הנפש. שיקום זה כרוך בפיתוח עמדת קבלה וחמלה כלפי הסבל ובעמדה אמהית מכילה וטרנספורמטיבית.
התרפיה מחזקת את הכלים שנשברו ואת הכוח האקטיבי הלוחם שנאבק לחיים ומחזקת את תפקודי האגו, שהם כליו של הגיבור. כמו כן היא מאפשרת התנסות במצבים ובמשימות שניתנים להכלה ולהתמודדות והדמיית מצבים שיש בהם שליטה, אקטיביות וניצחון, באמצעות דמיון מודרך, כדי ליצור חוויה מתקנת לתחושות ההשפלה, התבוסה וחוסר האונים של השיתוק הנפשי. אצל נפגעי טראומה ניתן להשתמש ב'הדמיה לוחמת': מאפשרים להם לחוות בהדמיה התנגדות אקטיבית, לוחמנית ומנצחת, שאי אפשר היה להפעיל בזמן אמת. הדמיה כזו מחזקת את הערך העצמי של האדם שנפגע ומאפשרת לו את חוויית האקטיביות, את חווית השולט, כמו זו של הגיבור המיתי .
איתמר ברנע, שמטוס הקרב שלו הופל בעת מרדף אחר מיג סורי במלחמת יום הכפורים והוא נפצע והיה בשבי הסורי - מעיד בריאיון איתו שהמשאלה לשיקום הצד הגברי הפעיל והחזק באה לביטוי בחלומות חוזרים על אותו קרב אוויר שבו הופל: "הלא-מודע שלי בִּייֵם תסריטים חיוביים יותר עם ניצחון מוחץ בשדה הקרב." במקרה הזה העצמי הלא-מודע, שמנחה את החלומות, ממלא את תפקידו הקומפנסטורי שמשקם את הגיבור הפנימי.
התרפיה מאפשרת להתאבל על אובדן הדימוי העצמי הקודם ועל השבר והקריסה, וכמו כן לקבל את הלגיטימיות של תחושת חוסר ישע. כמו כן התרפיה משנה את המשמעות של הפגיעה מתבוסה, חולשה וחוסר ערך לתגובה הישרדותית הכרחית, שהיא גבורת השורדים. הגיבור הפוסט-טראומטי חייב לוותר על המיתוס של הגיבור שנאבק פיזית עם התוקף האלים בזירת האונס ובמציאות המלחמה, ולהכיר במשימתו כגיבור בגבולות היכולת האנושית. זו הגבורה להתמודד עם מפלצת הרגשות הקשים שמאיימת להרוס את מערכות הנפש.
לעיתים, כשכוחות האגו נפגעים, יש צורך בקבלת תמיכה נוספת מיוחדת מהעצמי הקולקטיבי, כחיזוק לעצמי של היחיד. סרט תיעודי שיחזר טקס ריפוי שאמאני של חייל ממוצא אינדיאני שלחם במלחמת וייטנאם וסבל מפגיעה פוסט-טראומטית, והתרפיה המקובלת לא סיעה לו. בטקס הריפוי השאמאני ראה החייל הפגוע חיזיון, ובו התגלה לו הנשר הגדול; הטוטם, סמל הרוח הגדולה, האב הקדמון האלוהי של השבט שלו. הנשר הוא סמל העצמי הקולקטיבי של אותו שבט, והתגלותו היתה כעין הבטחת השגחה אישית של האל השבטי. הריפוי השאמאני הצליח להסיר את חרדותיו של החייל הפגוע.
כשניתן לעבד את החוויה הטראומטית מותמרים כוחות המוות לכוחות חיים. אפשר לראות את הטראומה כהתנסות שיכולה להיות ממנה שיבה ערכית; המשבר הנפשי יכול להביא את האדם לתהליך מעמיק של בנייה עצמית, להיכרות מחודשת עם משאביו ולמציאת משמעות לאירועי חייו. הרמן מציינת שישנם אנשים שמוצאים פיתרון לחוויה הטראומטית ויוצרים התמרה מרפאת של משמעותה באמצעות פעילות חברתית מועילה. למשל, הם מספרים בפומבי על התנסותם וכך יוצרים פעילות מיטיבה לחברה, וכך ההתנסות הופכת מתת לאחרים. "הטראומה נגאלת רק כאשר היא נהיית מקור לשליחות של הנפגע" (הרמן, 1994). תחושת השליחות מבטאת את הגשמת הייעוד של העצמי. המתת לחברה היא הגשמת השיבה הנכונה של הגיבור השב ממסעו, לפי קמפבל (כוחו של מיתוס, 1998), כשמביאים את פרי ההתנסות לחברה.
