מִישֶׁהוּ אָמַר לָנוּ שֶׁנִּקַּח אֶת עַצְמֵנוּ בַּיָּדַיִם
עלון פסיכולוגיה עברית | 27/8/2023 | הרשמו כמנויים
שבוע אחרון של אוגוסט החם הזה לפנינו, שבוע אחרון לפני החזרה של הילדים ללימודים, עד שבמהרה שוב תופר השגרה על ידי החגים. הקצוות נמתחים רק עוד קצת. ובשבוע שחלף, יהום הסער, מספר הנרצחים בחברה הערבית לא מפסיק לעלות. חיים אבודים ועוד חיים אבודים, ועוד. היד היורה נטויה. אפשר רק לדמיין את מעגלי הפגיעה, ואת מה שחשים צעירים וצעירות, ילדים וילדות, בקהילות בהן הביטחון קלוש, והאובדן לא מפסיק לדמם. בתוך חווית הכאוס כמה דרושה חוויה של שמירה, או לכל הפחות חתירה לשמירה, וכמה היא חסרה.
השבוע באתרנו מאמרים מקצועיים חדשים ועוד:
מצבי חירום הם חלק מחייו של הפרט, ובמובן רחב יותר גם מחייה של קהילה. מתוקף תפקידו של הפסיכולוג החינוכי, שמעורבתו נוגעת למסגרות חינוך על הפרטים שבתוכן והקהילה שסביבן, הוא מחויב לסייע בהתמודדות של הנפגעים מאירועי חירום. במאמרם של משה אלון, דורית גרוס ודן קונפינו, מוצג מודל "רציפות בחרו"ם" – מודל עבודה מקורי שנועד לסייע לפסיכולוג החינוכי המתערב בשעת חירום, לספק למתערבים בחירום הבנה תיאורטית מעמיקה יותר של אופן ההתערבות והפעולה בחירום, ולא פחות מכך, לסייע בתהליך ההכשרה של הפסיכולוג החינוכי. המודל, הבנוי כפרוטוקול מארגן, מבוסס על הבנת החשיבות של רציפות הקיום לחיים בריאים של הפרט והקהילה, ועל הבחנה בין התערבות בשלוש רמות: רמת החשיבה, רמת הרגש, ורמת המעשה (חרו"ם).
בסוף השבוע הלך לעולמו יואל הופמן – סופר ומשורר מיוחד, חוקר ומתרגם תרבות ושירה יפנית. לזכרו אנחנו מבקשים להזכיר את מאמרה המרתק של דליה לורנץ, 'העולם בתוך טיפה שקופה: כתיבת הייקו כתורם לשלומות (wellbeing)', בו שזורים דבריו החכמים של הופמן. "מעולם לא דובר כל כך הרבה על כך כך מעט..." אומר הופמן (1980) בספרו "לאן נעלמו הקולות" העוסק בספורי זן ושירי ההייקו, ובהמשך: "לפעמים דברי הסבר ופירוש יותר משהם מקרבים אותנו עשויים הם להרחיקנו מליבו של עניין ולסבך עלינו את דעתנו... אנו עוסקים תדיר בחיפוש אחר דברים המצויים אתנו מלכתחילה.. לפעמים אנחנו זקוקים רק לראייה צלולה ושכל פשוט..."
ובפסיכובלוגיה, ד"ר חנה דויד מבטאת את 'האישי הוא הפוליטי' בטור אינטימי וחשוף בו היא מגוללת חוויות של הטרדות והערות פוגעניות הנוגעות לגופה מגיל צעיר ועד היום, כשהיא בת 70, ומבקשת דרכן לספר משהו על פגיעה בנשים במרחב הציבורי – בין אז לעכשיו. "מסתמנת מגמה, שהערות פוגעניות כלפי נשים – בעיקר נגד צורת הלבוש שלהן, אבל גם נגד התנהגויות מסוימות, במישור הציבורי, גם בנוכחותם של עדים, נכנסות יותר ויותר ל"נורמה". מאחר שבמקרים רבים יש עדים למעשים הללו הבה נחליט שאם אנחנו העדים – נשמיע קול. לפעמים זה המעט שאפשר לעשות".
בטור נוסף, תוהה דויד האם מחוננות היא לקות? וסוקרת מאמר טרי שעוסק בשאלה זו.
"אין להתעלם ממספר יתרונות שמחוננים יכולים ליהנות מהם אם מחוננות תיחשב ללקות. אחד היתרונות הפוטנציאליים שבהכנסת מחוננות ל-DSM הוא שעל ידי כך תינתן למחוננים התמיכה המדויקת להם הם זקוקים ותונגש להם הגישה למשאבים הנחוצים להם. המצב הקיים הוא שבעטיים של החסרים בתמיכה קשה מאוד למחוננים לעמוד באתגרים שבפניהם הם ניצבים, כמו בידוד חברתי, תת-הישגיות ופרפקציוניזם. היעדרה של תמיכה מתאימה עלולה לגרום לבעיות בבריאות הנפשית, כמו חרדה, דיכאון ואף מחשבות אבדניות".
“מִישֶׁהוּ אָמַר לָנוּ שֶׁנִּקַּח אֶת עַצְמֵנוּ בַּיָּדַיִם. תָּמִיד רָצִינוּ לָקַחַת אֶת עַצְמֵנוּ בַּיָּדַיִם אֶלָּא שֶׁלְּשֵׁם כָּךְ הָיִינוּ צְרִיכִים לְהַאֲרִיךְ אוֹתָן וְלֹא יָדַעְנוּ אֵיךְ נַעֲמֹד עַל הַקַּרְקַע אִם נִקַּח אֶת עַצְמֵנוּ בְּיָדַיִם (רַגְלַיִם וְהַכֹּל).
תָּאֲרוּ לְעַצְמְכֶם שֶׁיָּכֹלְנוּ לְחַבֵּק אֶת עַצְמֵנוּ כָּךְ וְלַעֲבֹר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם כְּמוֹ תִּינוֹקוֹת גְּדוֹלִים שֶׁנּוֹשְׂאִים אֶת עַצְמָם. הָיִינוּ מַרְגִּיעִים אֶת עַצְמֵנוּ כְּמוֹ שֶׁאִמָּהוֹת עוֹשׂוֹת כְּשֶׁהֵן מְנַעְנְעוֹת אֶת הַתִּינוֹקוֹת שֶׁלָּהֶן בָּאֲוִיר וְשָׁרוֹת לָהֶן שִׁירֵי עֶרֶשׂ..."
(יואל הופמן)
Photo by Izzy Park on Unsplash
