'אנשים אחים אנחנו'? מחשבות על הרכיב הסדיסטי בתהליך קידום הרפורמה המשפטית
אורי ניצן | 24/7/2023 | הרשמו כמנויים
"אנשים אחים אנחנו"? מחשבות על הרכיב הסדיסטי בתהליך קידום הרפורמה המשפטית
בשנה האחרונה, ועל רקע המתח החברתי החריף שנלווה לקידום הרפורמה המשפטית, מרבים לצטט את המלים "אנשים אחים אנחנו" כסמל למה שכביכול מאחד עדיין את תומכי הרפורמה ומתנגדיה, למה שאמור לאפשר דיבור, הקשבה, ואיחוי של הקרעים. שלושת המלים הללו הם חלק מפסוק בספר בראשית, דיאלוג בין אברהם ללוט ברגע משברי ביחסים שלהם, וההמשך הישיר שלהן הוא: "...הלא כל הארץ לפניך הפרד נא מעלי, אם שמאל ואימנה ואם הימין ואשמאילה". ז"א, מדובר אולי ב"אחים", אבל בכאלה שקשרי הדם והשבטיות לא מספיק חזקים כדי לאחד אותם בהעדר מכנה משותף נוסף, והם נפרדים – מחלקים את הארץ ביניהם.
בשיחה עם חבר דיברנו על מלחמת האזרחים בספרד בהשוואה למתרחש כאן ועכשיו, במחשבה שבשנים שקדמו לאותה מלחמה ברברית התרחש תהליך הדרגתי שגם בו העוינות והדה-הומניזציה צברו תאוצה בקרב שני הצדדים, עד כדי אדישות לסבל של בר הפלוגתא; משם הדרך לרצח ואלימות הייתה קצרה. הבעתי חשש שמלחמת אחים מסוג זה תפרוץ גם בישראל, והחבר תיקן והדגיש: "מלחמת אזרחים", לא "מלחמת אחים... איזה אחים? הם לא אחים שלי". הוא התייחס בדבריו בהכללה לתומכי הרפורמה. "גם אם הרפורמה תמותן או תבוטל, הנזקים פה הם לעשרות שנים מבחינת הקיטוב והשנאה". הופתעתי מהלהט והכנות. מדובר באדם מיושב בדעתו, רחוק ממחלוקות, איש משפחה, משלם מסים, השלים שירות ביחידה מובחרת, מתנדב בקהילה, בעל חוש הומור – ופתאום האיש הזה שונא, המציאות הובילה את לבו אל השנאה, ואני בטוח שגם בצד שכנגד השנאה משגשגת. לא צריך לרכך את הדברים, מדובר ברגשות עזים, שגואים, וגואים, והפוטנציאל לאלימות עומד באוויר.
הקשבה והתבוננות בחלק מתומכי ומובילי הרפורמה מגלה לנו חיוך דק, חוט של זחיחות, תחת הלהט האידיאולוגי ואגלי הזיעה; לא ברור אם מדובר בשמחה לאיד או ריגוש מסוג אחר ב"לשים אצבע בעין" (אם כמטאפורה אם כתיאור פעולת המכת"זית). בכל מקרה, נראה לפרקים שחסידי המהלך שואבים סיפוק לא רק מקידום החוקים הרלוונטיים ומימוש האידיאולוגיה, אלא מעצם היותם בעמדת כוח, מהאפשרות לגרום סבל למי שמתנגד לעמדתם ולצפות בו מתבוסס בחוסר אונים ובשמש הקופחת; זו בחירה באופציה של הכנעה על פני האפשרות של חיזור ומשא-ומתן, וככל שזעקות הכאב גוברות, ככל שהמחאה נואשת, כך תחושת השליטה מתעצמת, ובנקודות השיא מפציע אולי גם "עונג".
הרב קוק, מקור ההשראה המקורי והמרכזי למרבית הזרמים בציונות הדתית, כתב ש“הרצון להיות טוב לכל, בלי שום הגבלה. לא בכמות המוטבים ולא באיכות הטוב. זהו הגרעין הפנימי של מהות נשמת ישראל" מלים פשוטות וברורות. כמי שהתחנך בעולם הזה אני יכול להעיד שלאורך השנים שמעתי אין-ספור אמירות על החשיבות והמרכזיות של עם-ישראל ואהבת ישראל, ולצד זה גם מושגים מעורפלים-מיסטיים שנשמעו לי כבר אז מסוכנים ושעד היום משמעותן לא ברורה לי. הסגולה של עם ישראל תווכה לי כילד על-ידי מגוון רחב של רבנים – שרובם דיברו בביטחון מלא על אותם מושגים לאומיים מטושטשים, מתוך חוויה של ייחוד, ולרוב גם מתוך שכנוע פנימי עמוק בעליונות שלהם על כל אחר שהוא. אבל הראי"ה (אברהם יצחק הכהן) קוק מתנשא מעל כל אלה, מעל המלים, המושגים, והממסד הרבני הנוכחי, וכמו הוגים רומנטיים-לאומיים גדולים אחרים נוגע באמיתות הגדולות בכישרון לירי נדיר, ומתוך רגש ואהבת אדם עזה. השילוש המפורסם של "ארץ ישראל, עם ישראל, תורת ישראל", מייצג את קדקודי המשולש המאוזן שנח בבסיס האידיאולוגיה שלו; שלושת המרכיבים המהותיים של אידיאולוגיית הציונות הדתית מתורגמים בפועל לכך שעם ישראל יושב על אדמת ארץ ישראל, לאורה של תורת ישראל. לטוב או לרע אלה רעיונות נהירים, והם לא שונים מעקרונות מנחים של תנועות לאומיות אחרות באירופה, ובכלל – דם (גזע), אדמה (מולדת), רעיון (אידיאולוגיה\דת). בשנים האחרונות, וביתר שאת בשנה האחרונה, המשולש הפך לקו ששני קודקודיו הם ארץ-ישראל ותורת ישראל; הקדקוד השלישי, זה של עם-ישראל, הוזנח, חולל, ונמצא בתהליך של התמוססות.
לא ברור איך מנהיגי\חסידי הרפורמה המשפטית, בעיקר אלה הנמנים אל הציבור הדתי-לאומי והחרדל"י, מסבירים לעצמם את שינוי הכיוון הזה. לא מדובר רק בתוכן, אלה בדרך האגרסיבית שבה הרפורמה מקודמת, דרך שחוסר האמפטיה המגולם בה חותר אצל רבים מאזרחי המדינה תחת הקיום והרצון לחיות כאן. עד לכהונת הממשלה הנוכחית, ותחת ממשלות רבות (ימין ושמאל) ישוב ארץ-ישראל שגשג, תורת ישראל שגשגה (כמות לומדי התורה בארץ היא הגבוהה בהיסטוריה), וגם אהבת ישראל התקיימה איך-שהוא בתוך המורכבות החברתית-ישראלית. "אני מעיד עלי שמיים וארץ", כותב הראי"ה, "שחיבתי היא גדולה, ממש בכל לבי ובכל נפשי, לכלל עמנו ולפרטיהם ולכל מפלגותיהם, מפני שאני מאמין באמונה שלמה, שכל חלק מהם הוא אבר מיוחד בשיעור הקומה הקדושה והנפלאה, שהיא כנסת ישראל כולה במלוא מובנה". לאן נעלמה העדינות הזאת? עדינות פנימית, לא רטוריקה, צ'פחות על הגב או חיוכים מתקתקים? מה הוא הכוח, או הכוחות, שפועלים כנגד מסרים שהיו הדלק של התנועה הדתית-לאומית לאורך קרוב ל 100 שנה?
אחת התשובות לשאלות המטרידות הללו ניתנת לנו על-ידי הפסיכואנליזה; סדיזם, בפשטות, פירושו הפקת הנאה וסיפוק מאקטים הקשורים בשליטה, השפלה, והכאבה לאחר– בהקשר המיני אבל לא רק. סדיזים יכול להתבטא ביחס של אדם לזולתו, כאשר הסדיסט שואב סיפוק מההתמקמות שלו בעמדה שולטת, כזו שמכתיבה את אופי הקשר הבין-אישי, את סדר היום הרגשי, וללא התחשבת בסבל שנגרם לאחר, ובמחאה שלו כנגד הכאב הנגרם לו. לפי תיאוריית ההתפתחות של פרויד חלק ניכר מהסדיזם מקורו בשלב בו מוקד העונג של התינוק הוא בפי-הטבעת. התינוק רוכש בהדרגה שליטה על הסוגרים שלו, אך בתנאים לא מיטביים, בעיקר אם הסביבה נוקשה וכוחנית ביחסה אליו, היא עשויה להפוך בידיו כלי לפריקת זעם על הוריו ולשתילת ראיות מלוכלכות למצוקה והתסכול שלו ברחבי הבית. תגובות נוקשות של ההורים עשויות לעצור בטווח הקצר את התינוק מלעשות קקי על השטיח בסלון, אבל ברמה הנפשית ההתפתחות תיעצר והתינוק ייוותר עם צורך לא מסופק לשלוט, ללכלך, ולצפות באחרים סובלים ממעשה מעיו\ידיו.
במאמר על "התעיות המיניות" פרויד מציין שבאופן גורף המיניות של כל הגברים מכילה מרכיבים של סדיזם (תוקפנות וצרכי-שליטה), והוא מנגיד את ההכנעה של האישה והפיכתה לאובייקט לאפשרות המפותחת יותר של חיזור אחריה ומתן מקום לסובייקטיביות שלה. אין ספק שמרבית מובילי הרפורמה הם גברים, וגם אין ספק שהאופן בו הרפורמה מקודמת, ההתלהמות, האטימות, וביטול הצד שכנגד, הם מימוש של אופציית ההכנעה הסדיסטית, והתרחקות משיח של "חיזור", משא-ומתן, והגעה להסכמות.
כאשר מנגנון כה פתולוגי מכוון את מהלך הדברים קשה מאוד להסיט את הספינה ממסלולה. גם החשיבה הדתית והטכסטים הקנוניים של הראי"ה או הוגים אחרים לא מעכבים את ההתנהלות המתוארת, ולפרקים אף מגויסים כדי להצדיק את המהלכים ככאלה המהווים חלק מתהליך הגאולה בכבודו ובעצמו. בצד של מתנגדי הרפורמה הייאוש גדל, והתחושה היא שהמחאות וההפגנות בעיקר משכנעות את המשוכנעים, אבל לא ממש משפיעות עד כה על הלא-משוכנעים ועל המהלך הפוליטי-חברתי הכולל שאנו מצויים בעיצומו. הניחוח הסדיסטי שמרחף מעל הרפורמה המשפטית מטריף את הדעת כיוון שאין לו שם, אין לו בעלים מוצהרים, והוא מכה בלבו של הזולת באגרוף מפלדה. החוויה, אם לנסח אותה בבוטות, היא שמישהו מחרבן לנו על השטיח בסלון, מצדיק זאת ברמה האידיאולוגית, ושואב מכך הנאה לא מבוטלת ברמה הפסיכולוגית.
