אומה בטיפול
גלעד בר-טל | 22/7/2023 | הרשמו כמנויים
ישראל, כבת 75, נראית צעירה יחסית לגילה, נכנסה לחדר בהליכה איטית והתיישבה באנחה. פניה מכווצות מעט, היא לבושה בפשטות ועיניה כאובות עם מבע של זיק תקווה עדין, המעורר בי עניין. במהלך הטיפול, מרבה לזוז באי נוחות ניכרת בכסא כמי שמחפשת לעצמה מקום, פיזי ורגשי. היא משדרת מצוקה משמעותית, פעמים נמנעת מלהישיר מבט אך מביעה אמון ומשתפת באופן קולח וקוהרנטי. מחד, נראה שבטוחה בנוכחותה, ומאידך, תחושת זרות מרחפת כל העת בחדר.
היא: עייפתי. הכאב לופת אותי. המתח בלתי נסבל. המון בלבול. מרגישה קרועה ושסועה (עצירה בשטף). היום-יום הופך לנטל, משימות שיגרה נראות לי כבדות מנשוא. הקיום עצמו - לקום בבוקר, לנשום אוויר, להביט בעיניים - הפעולות הכי טבעיות, דורשות מאמץ של ממש.
אני: שומעים את הסבל מכל מילה ומילה ובמיוחד ברווחים שביניהן... אמרת קרועה? שסועה?
היא: כן ממש! כאילו אני שתיים. לא יודעת להסביר בדיוק אבל התחושה מאוד חזקה. כל הזמן נלחמת, נאבקת. אין שקט, אין מנוחה. כבר שנים זה ככה, אבל לאחרונה - מרגישה שזה מחריף. עוצמות שלא הכרתי. גם הרבה סביבי שמים לב לזה. אני שומעת הערות עוקצניות ופוגעניות, גם על איך שאני מתנהלת ולפעמים ממש ברמה האישית...
אני: תגידי קצת על 'כבר שנים זה ככה'? נשמע שמחזיר אותך לחוויה של בית, הורים, ילדות...
היא: ממש לא! התכוונתי רק לשנים האחרונות. פעם היה ממש מצוין, באמת! (ההדגשה נחווית אצלי הפוך מהתוכן) הכל זרם חלק. המון רגעים יפים של איזו הרמוניה בתוכי, שלמות כזאת. ישמע לך מוזר אולי, אבל אני כאילו זוכרת אפילו את רגעי הלידה שלי... מרגיש לי שהיה מדהים, בטוחה שכולם רקדו שם יחד. ממש שמחו בי. בטח הייתי חיונית ואיתנה, מלאה בתקווה.
אני: נשמע שנבהלת קצת שהזכרתי את שנות הילדות, את העבר. כאילו משהו בתוכך נצבט, הזדעק והגיב, בצורה מסקרנת למדי, באיזו אידיליה מיוחדת...
היא: (מרכינה ראש, נראית נבוכה) לא יודעת... אבל מה זה משנה בכלל?! ספרתי מה אני מרגישה עכשיו - יש לך מה לומר על זה? מה אני צריכה לעשות? לא יכולה להישאר עם כאבי הלב האלו...
אני: מבין לגמרי, אבל נשמע שיש משהו בפנים שהולך איתך. את מרגישה מהר מותקפת, וגם כעת שאני מנסה לגעת בלב, זה מרגיש לך מנותק מהמצוקה שלך. את מתקשה, אולי אפילו נמנעת, להרגיש שרואים אותך...
היא: קשה לי שנוגעים בלב. הוא פצוע. אני מפחדת, מאוד מפחדת. נכון, באמת אני יודעת שזה מתחיל ממש מזמן. אני פה 75 שנה אבל הרקע שלי - אלפי שנים אחורה. (לוקחת נשימה) עברו עליי צרות נוראות. היו אמנם רגעי שיא וחלומות אבל זה היה קצר וחולף, ולאחריהן תמיד הגיעו רגעי משבר וגלויות. לא מגזימה אבל הייתי על סף מוות מאות ואלפי פעמים. מכירה בעיקר חיים מלאים בפחד קיומי, בתחושה שאני על סף תהום, שבכל רגע נתון יכולה לקרוס לתוכו, בחוסר אונים טוטאלי. מרגישה מלאה במלחמות פנימיות ומאבקים מתישים, ממש קטסטרופות חוזרות ונישנות שאין בי את הכח ל... (בוכה ומתקשה להשלים את המשפט). לא יודעת מאיפה הכוחות לשרוד, אבל הנה אני פה. האמת, גם בזה כבר לא בטוחה... אני פה? (ממששת לעצמה דופק ונושמת עמוק תוך כדי)
אני: כן את פה, אבל מצולקת עמוקות. נשמע שמה שקורה לך עכשיו, זה חלק מהסיפור הבאמת ארוך שלך. את מתארת תסמינים פוסט-טראומתיים, ואפשר להבין את כל החששות שמלוות אותך. את מגיבה אליי וחווה פה כמו שאת מכירה את עצמך - מרגישה מותקפת, מנסה להתגונן, ובעיקר - מלאה בספקנות בקיום שלך. ממששת לעצמך את הדופק לוודא שאת בחיים...
היא: זה כ"כ נכון! גם ה-75 שנה האחרונות, שהיו בהן רגעים ותקופות שכבר מאות שנים לא חוויתי, כמו עצמאות וחירות, תחושת בחירה ומעט שליטה שחוזרת לחיי - גם הן היו מאתגרות ביותר. בעשרות השנים האחרונות מרגישה בעיקר בקונפליקטים פנימיים מטלטלים שלא נותנים מנוח. זה אפילו יותר מזה, אתה יודע, אני מרגישה את זה עכשיו ממש פה, אני פשוט מ-פ-ח-ד-ת (מרגיש צמרמורת בכל הגוף)
אני: חושב שאת מתכוונת לומר קצת יותר, כי את לא מתארת רק פחד, את מתארת חרדה... משהו שם משתלט עלייך, צובע לך את המציאות ואת עצמך, מנהל את עולמך הפנימי בעוצמה ואת עומדת מול זה חסרת אונים ואבודה. ספרת על תחושת הסבל הנוכחי יחד עם פחד נוראי של התפרקות וכיליון, אבל בעצם, הפחד הזה מההתמוטטות – נשמע שהוא לא מהעתיד, את מפחדת ממשהו שכבר קרה..
היא: קרה ויקרה! מי באמת מבטיח שזה לא יקרה שוב? שלא אתמוטט עוד?
אני: כמה קשה להישאר עם הפחד הזה.. ישר הראש הולך לחפש את הפתרון, להיאחז במשהו.. אפשר לחוש את האימה..
היא: נכון, זה מרגיש שהכל יכול להתמוטט, להתאיין ממש. (שקט). אבל אני מבינה (לוקחת נשימה, משהו בפניה מתיישר קמעא), אני מבינה. בעצם - מרגישה. (אני: מה?) לא יודעת. רק מרגישה שיש קצת יותר שקט בפנים, קצת יותר בטוח שם. כאילו הייתי בתוך איזו סערה ועכשיו מצליחה להתבונן עליה מבחוץ, כלומר, להתבונן על עצמי מבפנים.. אולי לא סתם באתי בשבוע של תשעה באב...
אני: (מתקשה לעצור את ההנהון) מבין. ומה את רואה שם בפנים? יכולה לתאר?
היא: לא יודעת לתאר, רק מרגישה את הסכנה להיפגש עם זה.. חושבת שיש שם איזו התכחשות לעצמי, כמו פחד להיות אני כמו שאני, על ועם כל חלקיי המגוונים. תחושה שהם לא באמת יוכלו לחיות זה לצד לזה בשלום ובהשלמה. מרגישה שחייבת לבחור צד, להיסגר על עצמי ודי, בלי כל הסיבוכים האלו... קראת לזה חרדה, אני ממש מזדהה. זה מבלבל. יש משהו בחרדה שכלפי חוץ נראית כמתארת הכי נכוחה את המציאות אבל עכשיו יכולה להרגיש כמה היא בעצם תולשת אותי מהמציאות...
אני: זה מזכיר לי שאמרת מקודם "לא יודעת איך, אבל הנה אני פה" - מה התכוונת?
היא: כן, חסר לי שם משהו. בלהבין את הסיפור שלי, מי אני. בכלל, לתפוס שיש סיפור, שיש עבר, הווה וכן, (מרגיש שקשה לה 'להודות') גם עתיד. מרגישה שהחלקים האלו בתוכי, מימין ומשמאל, מספרים לי על משהו שלא יקרה, מבהילים אותי שוב ושוב עד ועל מוות. אבל רק לקרוא להם חלקים - זה כבר מנחם משהו. כאילו נותן להם מקום בתוך סיפור הרבה יותר רחב. מקום בתוכי.
אני: אפשר לחוש כמה את זקוקה לזה. שמישהו יחזיק, יערסל. מישהו שיראה אותך, אבל את כולך. זה מאפשר לפגוש את החלקים השונים, ובמקום לתת להם להפחיד ולהשתלט, למקם אותם בנחת, לנהל איתם שיח, להיפגש ולהיות.
(שתיקה עם ארומה של תובנה)
היא: תודה. זה היה משמעותי עבורי.
מקורות
פחד מהתמוטטות. (1963) וויניקוט, ד. בתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב, הוצאת עם עובד בע"מ ת"א, 2009.
