זֶה לֹא אַתָּה, יְהוּדָה, זוֹ אֲנִי
עלון פסיכולוגיה עברית | 16/7/2023 | הרשמו כמנויים
לאחר שהצעת החוק לשינוי עילת הסבירות עברה בקריאה ראשונה, הוטענה המחאה נגד הרפורמה בכוחות מחודשים. השבר בחברה עמוק עמוק, והדאגה של כל מי שמרשה לעצמו להיות מחובר למשמעות ההתרחשויות ולאווירה הציבורית עמוקה לא פחות. המחשבה על בניית גשרים בין הצדדים נעשית סמיכה, איטית, לא בהירה. אפשר להרהר בחוויות אישיות שלנו ושל מטופלנו לאורך החיים, ובתחומים שונים - איך מקדמים שינוי, איך מנהלים מאבק, בדברים שבנפשנו, ובדברי ימי חיינו, ובכל זאת מחפשים נקודות מגע ואיחוי עם האדם שלצידנו? כיצד על אף שהסטת המבט מן האחר מאפשרת להסתכל קדימה ולחתור למטרה, לא מאבדים קשר עין?
באתרנו השבוע מאמרים, ספרים וטורים חדשים
האטיולוגיה של קבוצת הפרעות האכילה מגוונת ומשתנים שונים נמצאו קשורים להתפתחותה, אחד מהם הוא שייכות דתית. במאמרה, מתארת מוריה מרציאנו מאפיינים שונים של המגזר החרדי שעשויים להשפיע באופן ייחודי על התפתחותן של הפרעות אכילה, אחד מהם הינו סעודות משפחתיות המתקיימות על בסיס שבועי כחלק ממצוות הדת. על פי הדת היהודית, בסעודה המשפחתית, המתקיימת בשבת ובחג, מוטלת החובה על בני הבית לאכול כמות מוגדרת של לחם או מזון מסורתי אחר. מחויבות דתית זו עשויה להעצים את המורכבות הרבה הקיימת ממילא בסעודה המשפחתית, הן למתמודד עם הפרעת האכילה והן למשפחתו. המאמר מנסה להקדיש מקום לחשיבה על מורכבותה של הסעודה המשפחתית במגזר החרדי, וההשלכות לטיפול, ניטור ומניעה.
"אדם הוא ״רַק גּוּפוֹ שֶׁל הַלֹּא־נֶאֱמָר, הַלֹּא־נֶאֱמָר״. שורתו האחרונה של השיר מסמנת את גבולות השׂפה, גבולות השירה וכמובן את גבולו של השיר עצמו, המסתיים לכאורה, אך שולח שלוחה ארוכה ובלתי נראית אל הרחק מעבר לגבולו, וגבול הנאמר." ספרו החדש של ד"ר גיא פרל, אנליטיקאי יונגיאני, עו"ס, חוקר שירה ומשורר, מספק רשימות על שירה, המבקשות להתקרב אל הרגע או אל המקום חסר השפה ממנו היא נובעת. חלקים מתוכו זמינים לקוראי פסיכולוגיה עברית באדיבות המחבר וההוצאה לאור.
בפסיכובלוגיה,
ד"ר חנה דויד מתייחסת לתופעת ההגירה שמלווה את התקופה האחרונה בארצנו, תוהה מיהם 'המוחות הבורחים' ועל הקשר בין מחוננות והגירה.
"אינני מתיימרת להחליף את הסטטיסטיקאים שמפלחים את העוזבים על פי קריטריונים כמו רמה סוציו-אקונומית. עם זאת, מאחר שאני פוגשת בעבודתי הורים שלהם ילדים אינטליגנטיים מאוד, גם הם אינם "מדגם מייצג" של כלל האוכלוסיה, אלא בעיקר בעלי מקצועות חופשיים, אנשים יצירתיים, אנשים בעלי מוסר עבודה גבוה, כאלה שכל מדינה תשמח אם יהפכו לאזרחיה. כאשר אנשים כאלה, או מי ממעגליהם המשפחתיים או החברתיים עוזבים את הארץ, אין להם תחליף".
ד"ר ליאור גרנות כותבת על תקיעות ותנועה, מעוררת מחשבות של תקווה –
"אני חושבת על רגעים כאלו בטיפול שבהם נראה שאין אפשרות לתנועה: מה שהיה-הוא שיהיה, אין תקווה, ולפעמים אפילו נדמה שישנה התעקשות – לא מודעת אולי – של הנפש שלא לזוז. כל ניסיון לאפשר תנועה או לחשוף לכיווני תנועה אפשריים – נענה בהדיפה: אי אפשר ואי אפשר ואי אפשר (כמו בשיר "עיניים זרות" של רונה קינן). אבל התנועות הגדולות, כאשר הן מתרחשות, מורכבות מאוסף תנועות קטנות, מזעריות אפילו, שלא תמיד ניתן להבחין בהן בזמן התרחשותן. אבל אז, כעבור כברת דרך, מביטים מהחלון כלא מאמינים ורואים שמה שלא האמנו שיכול להתרחש – מתרחש ממש עכשיו: וואו, איך השתניתי. פעם אין סיכוי שהייתי נוהגת כך או מגיבה כך בסיטואציה דומה. והשינוי הזה עקבי ויציב."
יותם דלאל מפגיש אותנו עם ספר הילדים 'דאגנוזאור' שעוסק בדינוזאור קטן שמרבה לדאוג, ודרכו כותב על התמודדות עם חרדה ופונקציית ההכלה.
"בעיני, ניתן לראות באם אשר מופיעה במחשבותיו של הדאגנוזאור כמסמלת את ההפנמה של פונקציית ההכלה, ואת השימוש של הדאגנוזאור בפונקציה הזו כאמצעי להכיל ולמתן את החרדה. הייצוג הרגעי, אך כה משמעותי שלה, נותן לנו הצצה לתוך עולמו הפנימי של הדאגנוזאור ולדרך בה הוא מצליח להתגבר ולהתנחם באובייקטים מרגיעים, באופן עצמאי וללא הנוכחות הממשית של אמו. דרך פונקציה זו, מצליח הדאגנוזאור "לגרש" את הפרפר, שעד אותם רגעים הציף אותו מבפנים דרך תחושות גופניות ומחשבות קטסטרופליות, וכעת הפרפר אינו מהווה איום על שלמותו הנפשית של הדאגנוזאור."
ישראלה עוזבת את יהודה / לימור ויסברג כספי
זֶה לֹא אַתָּה, יְהוּדָה, זוֹ אֲנִי
שֶׁלֹּא רוֹצָה יוֹתֵר לִבְלֹעַ סַבְּרֶס
עִם הַקְּלִפָּה. לְהוֹרִיד רֹאשׁ
הִתְעוֹרַרְתִּי וְקַמְתִּי. עֵרָה לַשָּׁעָה
שֶׁהִיא שְׁעַת מִבְחָן. מִן הָעֵרוּת
אֲנִי חוֹלֶמֶת עַל חַיִּים אֲחֵרִים
מֵחֲלוֹמוֹת, יְהוּדָה, אֵין חֲזָרָה
בְּחַיֵּי-חֲלוֹמִי אֲנִי תַּחַת תְּאֵנָה,
וְהַגֶּפֶן מְטַפֶּסֶת, אֶשְׁכּוֹלוֹתֶיהָ
כְּבֵדִים, וּבָנַי בַּבַּיִת עוֹשִׂים שָׁלוֹם
אֲנִי יוֹדַעַת יְהוּדָה, גַּם לְךָ יֵשׁ חֲלוֹמוֹת,
וְהֵם נִמְתָּחִים מִן הַנָּהָר לַיָּם.
הֲלָכָה לְמַעֲשֶׂה, מִמַּעֲשֶׂה לְהֲלָכָה
מִמִּלְחָמוֹת, יְהוּדָה, אֵין חֲזָרָה
בָּאתָ אֵלַי בְּשִׁכְנוּעִים וּבְמִשְׁפָּטִים
וְעַכְשָׁו בְּחֻקִּים, אָמַרְתָּ: "עַל אַפֵּךְ,
דַּרְכִּי תִּהְיֶה דַּרְכֵּךְ, לְטוֹבָתֵךְ"
הוֹ יְהוּדָה אֲהוּבִי,
הַדֶּרֶךְ אֶל טוֹבָתִי הִיא שֶׁלִּי
שֶׁלִּי שֶׁלִּי שֶׁלִּי שֶׁלִּי שֶׁלִּי שֶׁלִּי
אֵין לִי מָקוֹם אַחֵר מִלְּבַד מִי שֶׁאֲנִי
אֵין לְךָ מָקוֹם אַחֵר מִלְּבַד מִי שֶׁאַתָּה
אַל תִּירָא יְהוּדָה, הַבֵּט בַּדֶּלֶת הַנִּפְתַּחַת
מֵאֲחוֹרֶיהָ שְׁבִיל הַמִּתְפַּצֵּל לִשְׁתֵּי דְּרָכִים.
בְּסוֹפָהּ שֶׁל כָּל דֶּרֶךְ חַיֵּינוּ הַנִּפְרָדִים.
קַמְתָּ עָלַי יְהוּדָה וַאֲנִי קָמָה
וְהוֹלֶכֶת מֵעָלֶיךָ.
Photo by Fabian Møller on Unsplash
