הפסיכולוגית האלקטרונית שלי: האם ומתי נוחלף על-ידי AI?
עמית פכלר | 3/7/2023 | הרשמו כמנויים
אמ;לק: תוכנות מחשב לא יחליפו פסיכותרפיסטים בגישה הפסיכואנליטית בעתיד הנראה לעין, בתנאי שנוותר על דקלומים בנוסח "ואיך הרגשת?".
ביום סתווי בשנת 2016 ישבו שלושה במרכז הקליני הבין-תחומי באוניברסיטת חיפה לסיעור מוחות: פרופ' רבקה יהב בכובעה כמנהלת המרכז, כותב שורות אלה בכובע מנהל המכון לפסיכותרפיה ומולי אדן בשני כובעים: האחד, תפקיד סגן-נשיא חברת אינטל העולמית והשני, כובע קנגול שחור, מסימני ההיכר שלו. אדן סקר מקצועות העתידים לעבור מן העולם לאור התפתחות הטכנולוגיה, ובשלב מסוים שאלתי אותו (בשביל חבר) מתי לדעתו יתייתר הצורך במטפל נפשי בשר ודם. הוא ענה: "החדשות הטובות הן שהמקצוע שלכם יהיה בין האחרונים להימחק. אבל ברגע שנלמד מה בדיוק אתם עושים, נלמד את המכונות לעשות את זה במקומכם". פה נרגעתי. עד שאנו-עצמנו נלמד מה בדיוק אנחנו עושים יעבור כל כך הרבה זמן, שיתכן כי הרובוטים יתייאשו מן ההמתנה.
בכל זאת אציע להלן בקווים כלליים, מה אנחנו עושים בטיפול בגישה הפסיכואנליטית. מטעמים שיובאו בהמשך, הסכנה שמתכנת חרוץ יזין תוכנה בעקרונות האלה – קטנה. לפני כן אעיר כי בצד דמיונות אפוקליפטיים (המזכירים לי את "באג אלפיים" – האמונה שבחצות הלילה בסוף דצמבר 1999 יקרסו כל מערכות המיחשוב ברחבי הגלובוס והעולם יגיע לקצו), ובצד החוויה האל-ביתית המתעוררת ב'שיחה' עם רובוט דמוי-אדם (ראו: Mazuz & Yamazaki, 2023), נדמה לי שיש כאן גם פנטזיית זהב, בדומה למחשבה הילדית אודות האיש הקטן שברדיו, כי מחשב יוכל לספק את כל צרכינו הרגשיים, בלי הלכלוך, האכזבה והכאב הבלתי-נמנעים הנלווים לאינטראקציה אנושית.
מדוע ולשם מה פונה אדם לטיפול (בכל שיטה, אגב)? הוא פונה מכיוון שכמו מנור, אחת המשתתפות ב"חתונה ממבט ראשון" (תוכנית הריאליטי לשידוכים, אין צורך להעמיד פנים שלא צפיתם בה מעולם), הוא מרגיש שהוא TOO MUCH; במילותיהם של מלאני ודונלד, הוא מרגיש הרסני.
המטופל פונה לטיפול כדי ללמוד להיות טוב יותר לעצמו ולאחרים, לתקן במקום לקלקל, להגדיל את קיבולת ההכלה שלו. מנקודת מבט פסיכואנליטית, הוא פונה כדי ליצור חיבורים בין המודע ללא-מודע שלו, להיחשף במנות מדודות לחלקים בעצמו שטרם הכיר בהם כשלו – ולהתיידד עמם. הוא מגלה – בעקבות המיפוי שערך פרויד – איך הוא מלשין על עצמו בפליטות-פה, בבדיחות, בחלומות ובאמירות שנפתחות ב"זה לא ש-", כגון 'זאת לא ביקורת...' או 'בלי להעליב...', ומפתח סובלנות למאפיינים לא רצויים שנהג עד כה להכחיש, לפצל ולהשליך. כדי לפתח סובלנות כזאת לעצמו, עליו להתנסות דה-פקטו ביחסים טיפוליים שיוכיחו לו כי הוא אינו TOO MUCH; המטופל בא כדי שננשוף בעדינות על פס התקווה הכתמתם-ורדרד העומם שנותר על הגחל. כיצד נעשה זאת?
טרם נולד המטופל שקיבל הודעה בהתראה קצרה בנוסח 'אני מתנצלת אבל יצאתי חיובית לקורונה, לא נוכל להיפגש השבוע', ולא מיהר לשחזר בדעתו את הפגישה הקודמת. האם זה משהו שאמרתי או עשיתי? מן הסתם. כלומר, שוב הייתי TOO MUCHוהפסיכולוגית שוב זקוקה להתאוששות ממני. אם אכן מדובר בתגובה רווחת, הרי שהמבחן הראשון שלנו כמטפלים הוא להתייצב לפגישה שנקבעה. בתולדות חייו של כל מטופל הפונה מרצונו הצטברו גדיעות, נטישות, אובדנים והיעלמויות בטרם-עת; ביטול מעכשיו לעכשיו מחייה, בעוצמות משתנות, את רישומם הטראומטי של האירועים הללו, ואת רגשי האשם של המטופל.
מה עוד כדאי שנעשה כמטפלים? אולי נבדוק קודם ממה כדאי לנו להימנע. העיתונאי רענן שקד (2023) מספר על התייעצות עם "צ'אטבוט תמיכה רגשית". שקד נותן (בקריצה מסוימת) את גרסתו לחוויית TOO MUCH: "הערכה עצמית נמוכה", "הכל מדכא אותי", "האנשים הקרובים והיקרים לך ביותר – אפילו כלבת המחמד שלך – לא מוכנים להקשיב לך". הוא משתף את הבוט בכך שמפריע לו כי בנו משחק שעות רבות מדי במשחקי מחשב. בתגובה, הבוט "תוהה מה אני חושב בקשר לזה, מה דעתי, איך אני מרגיש בעניין". היכן למד הבוט "טכניקות בסיסיות", כדברי שקד, "של פסיכולוגיה שנה א'"? כרקע להכנת רשימה זאת התייעצתי בין השאר עם מורה למדיטציה בעל הבנה הייטקית ועם מומחה לתוכנה. הראשון הסביר לי כי הצירוף "בינה מלאכותית" מטעה ומסגיר פנטזיות מד"ביות: לא מדובר באינטליגנציה משום סוג אלא בסטטיסטיקה יישומית המבוססת על ריבוא נתונים – ביג דאטה; כלומר, מדובר בפלט המנוסח אינטגרטיבית ואשר משקף את שכיחותם היחסית של פרטים במאגרי המידע הקיימים. הסטארטאפיסט שעמו שוחחתי אמר שמדובר ב"תוכי מוצלח". הבה נראה מה פולט התוכי המוצלח כשהוא מתבקש להדריך על פגישה טיפולית שכללה חלום.
הנה הטקסט שהוזן לתוכנה על-ידי ד"ר קרן מזוז, אנתרופולוגית רפואית מהמכללה האקדמית הדסה: "המטופל חלם שהוא מוצא תינוק בפח הזבל ורק הוא שומע את התינוק בוכה. אף אחד לא מאמין לו עד שהוא מצליח לשבור את הפח ולמצוא את התינוק". התוכנה נתבקשה להציע מה לשאול את המטופל. "כפסיכואנליטיקאית", ענתה התוכנה, "הייתי שואלת את המטופל כמה שאלות פתוחות שנועדו להמשך חקירת החלום ולהשגת הבנה מעמיקה יותר בדבר הרגשות, החוויות והצרכים הקשורים אליו", למשל:
1. האם תוכל לתאר את התינוק? איך נראה התינוק? איך התינוק מרגיש?
2. האם תוכל לתאר את פח הזבל? איך הוא נראה? איך הרגשת כשמצאת את התינוק בפח?
3. איזה רגשות אתה מרגיש כשאתה שומע את התינוק בוכה ואתה מנסה למצוא אותו?
4. איך הרגשת בנוגע לעובדה שאיש לא האמין לך עד ששברת את הפח ומצאת את התינוק?
5. מה תרצה לומר עוד בנוגע לחלום או ל-איך שהוא גרם לך להרגיש?
6. האם חווית חוויות דומות לזו שבחלום?
7. האם היו לך לאחרונה עוד חלומות שאתה מרגיש שקשורים לחלום הזה?
8. האם תוכל לתאר מחשבות או אסוציאציות העולות בדעתך כשאתה חושב אודות החלום?
5 מתוך 8 השאלות שהציעה התוכנה הן וריאציה על "ואיך הרגשת?" ושאלה 6 היא גירסת הבוט ל'זה קורה לך בעוד מקומות?'. כלומר, 75% מההתערבויות המוצעות כאן נחשבות ל"שאלות פתוחות שנועדו להמשך חקירה". האמנם? בסיפור קצר מאת מתן חלק מופיע התיאור הבא: "...ואז אתה מוצא את עצמך בגיל שלושים ואחת יושב מול פסיכולוג שכל מטרתו בחיים היא שלא תראה שהוא מפהק כשאתה בוכה, ומדבר אתו על מחשבות שיש לך, כמו 'שמעתי את השכן לידנו מזיין ואני יודע שהוא גר רק עם אמא שלו', והוא עונה, 'ומה זה גורם לך להרגיש?' ואני אומר 'קצת מזה וקצת מזה' (...) אז החלפתי אותו" (קציר, 2023: 18).
ודוק: התשובה היחידה ל'שאלה' כגון "איך הרגשת בנוגע לעובדה שאיש לא האמין לך" היא: הרגשתי לא סבבה. ה'שאלה' אינה שאלה פתוחה, לא הזמנה אמיתית לחיבור רגשי, כי אם היתממות המעודדת את המטופל לרצות את המטפל בכך שיספק תשובת בית-ספר התפורה לטעמו. ממילא, רוב התשובות האמיתיות כוללות רגשות רבים וסותרים בו-זמנית, ושיום אותם רגשות אינו מקדם את המטרה, שהיא כאמור היכרות עם חלקים לא-מודעים והתפייסות עמם. אם נקשיב לדברי המטופל נשמע אותו מספר לנו ללא הרף איך הוא מרגיש עם זה ובאיזה עוד מקומות זה קורה לו. אני קורא לפיכך לציבור הפסיכותרפיסטים בגישה האנליטית לשקול בחיוב תחיבת 'שאלות' כאלה לתחתית ארגז הכלים. ברור שלא קל לוותר על הרגל שנרכש באינסוף אינטראקציות ובטיפול אישי; לאור כמה מהתגובות שקריאתי עוררה עד כה (כגון "קמה מפלגה נגד ההצעה שלך"), לא אתפלא אם בקפלן תתאגד קבוצת מחאה בעניין זה שחבריה יתעטפו בשַׁל במקום בדגל. חוקרת בכירה בתחום הגיל הרך העוסקת גם בטיפול, התרעמה כי קריאתי לוותר על ה'בירור' 'ואיך הרגשת עם זה' משתקת את המטפל (האם הדבר תרם ללידת ימי השיתוק...?). אדגיש: 'בירורים' אלה מבטאים כשלעצמם שיתוק מצד המטפל, הם אינם מבטאים סקרנות ואינם מטפחים תובנה; הם דרכו של המטפל למשוך זמן, להדוף מעל פניו את העוצמות הרגשיות המתעוררות בחדר, תוך כדי השמעת 'קולות של פסיכולוגים'.
אז מה כן לעשות? שאלה 8 לעיל שהציעה התוכנה היא כלי פורה: הזמנת מחשבות נוספות שעולות בדעת המטופל – ולאו דווקא בהקשר לחלום שסיפר כרגע – בכוחה להניב אסוציאציות נוספות ובהן מפתחות פוטנציאליים. הללו יסייעו בהבנת השפעות תולדות חייו על מצבו בהווה, בהיכרות עם עולם היחסים המופנמים שלו ובקליטת רשמיו מן האינטראקציה הטיפולית כאן ועכשיו. כשהמטפל ייתן שם לנושאים בולטים בדברי המטופל ויקשור אותם לערוצי מידע אלה, ובעיקר לפידבק שנותן הלא-מודע של המטופל על הטיפול עצמו, יתאחו בהדרגה חלקי-העצמי והמודע יתיידד עוד ועוד עם הלא-מודע. האם ומתי צפויה תוכנת AI ללמוד לבצע זאת?
נחזור להתייעצותו של רענן שקד עם הצ'אטבוט לתמיכה רגשית. שקד כזכור שיתף בכך שבנו מבלה זמן רב מדי במשחקי מחשב (אגב, AI מפותח יותר היה יכול להצביע על האירוניה: מיהו המבלה זמן רב מדי מול המחשב תוך כדי התכתבות עם צ'אטבוט...? ). "אני מבינה למה זה מדאיג אותך", ענתה התוכנה, "משחקי מחשב יכולים להיות פאן, אבל הם יכולים להיות גם מעין חור ארנב שקשה לצאת ממנו, ואם הוא מבלה כל זמנו הפנוי בגיימינג, זה לא משאיר הרבה זמן לדברים חשובים כמו מטלות בית ספר, פעילויות פיזיות ופגישות עם חברים. ניסית לדבר אתו על למצוא איזון טוב יותר? [...] אולי להציב איזה גבולות לזמן המסך שלו". כאן התוכנה מספקת עצה: דבר אתו/שים לו גבול. גם את העצות מוטב לנו, כמטפלים דינמיים, לטמון עמוק בארגז הכלים. בשביל עצות יש חברים, חותנת, שכנים, רבנים, פורומים וכעת גם צ'אטבוטים. המטופל שמרגיש שהוא TOO MUCH ניסה את כל אלה לפני שפנה לטיפול. כשאנחנו מוצאים עצמנו מייעצים למטופל מה לעשות, מעבר ל-לבוא לטיפול ולומר מה שעולה בדעתו, אנחנו מבטאים את מצוקתנו-שלנו לנוכח גודל המשימה.
לקראת סוף הכתבה מגיע רענן שקד לעיקר: "מטריד אותי רק המוות" ונענה ב"זה נורמלי לגמרי לפחד למות. מוות הוא הבלתי נודע. אבל נסה לזכור שהזדקנות היא חלק טבעי מהחיים, ושאתה לא היחיד שחש ככה. אנשים רבים חולקים את אותם פחדים ודאגות"; שתי התערבויות נרשמו: פסיכו-אדיוקציה ונירמול. ואז שקד שואל את המחשב: "איך זה מרגיש לך, כיציר מכונה, לדעת שלעולם לא תמות?", והמחשב עונה, "זה בהחלט קצת שונה בשבילי. אין לי גוף פיזי או חוויה של רגשות כמוך. אני פשוט תוכנה שבנויה לחקות שיחות עם בני אדם. כך שאני לא באמת יכול להשוות את 'חיי' לשלך. מה היית עושה עם הזמן שלך אם יכולת לחיות עד גיל 200, למשל?". בנקודה הזאת קורסת הפנטזיה על האיש הקטן שבתוך הרובוט, ובצד דקלום ההעצמה ("גיל 200") מצד הבוט מתגלה בדברי שקד אמת גדולה שחמקה מעיניו של פרויד: בסוף כל סימפטום שאנחנו אומרים בעברית יושב מלאך מוות עם רולקס. פרויד רצה להאמין כי מושגים של זמן, סופים ומוות הם המצאה של המודע ואינם קיימים בלא-מודע כלל. הפוך, זיגמונד, הפוך: יחד עם אינטואיציה, זיכרונות טובים מעוררי-השראה ומאגרי כוחות נפשיים יצירתיים, נמצא בלא-מודע מרבצים עשירים של תכני אובדן, קטיעה, פציעה, מחלות, טראומות, המהווים בעצמם תזכורת לעובדה שאינה חדלה לבעבע: סוף כל החי למות. חרדה חברתית? אימפוטנציה? דיסטימיה? פוביה ממקומות סגורים? ריקנות? קושי להתחייב? דחיינות? OCD? ROCD? OECD? כל אלה ועוד אינם אלא צורות מודעות יותר או פחות של חרדות מוות ושל התמודדות עם טראומות. וזה גם הדבר שקושר את בני האדם זה לזה: שותפות-גורל ופחדים סביב אובדן אהובינו וסביב סופנו. לא צריך להיות גבר כדי לטפל טוב בגבר ולא צריך להכיר פיברומיאלגיה כדי לטפל במי שסובל מכך; המשותף לכולנו, מטופלים ומטפלים כאחד, הוא הניהול היומיומי של פחדי המוות שלנו. הבחירות שאנחנו עושים, החוויה שאנחנו הרסניים, נגזרות מן האמת הפשוטה והחותכת הזאת. לכן, כאשר מתן חלק מספר אודות "פסיכולוג שכל מטרתו בחיים שלא תראה שהוא מפהק כשאתה בוכה", הוא מספר למעשה על אדם המתנתק לנוכח כאבו של הזולת כיוון שזה מאיים לנגוע בכאבו-שלו. אני הייתי מעדיף פסיכולוג שרוצה לפהק, ונלחם ברצון הזה, מאשר פסיכולוג שהרצון לפהק לא מתעורר בו לעולם; זה המודלינג האפקטיבי היחיד להכלה-עצמית: ניצחון בהתמודדות עם קונפליקט פנימי.
כאשר בפגישה עולות תימות של ימי הולדת, יציאה לפנסיה, דדליין, תקופת לימודים, הספק, מחזוריות, פיטורין, גירושין, שניות, דקות, שעות, שבועות, חודשים ושנים – כל אלה עובדות נבחרות המעלות לדיון את ממד הזמן, אשר מוביל, גם בלא-מודע, לכיוון אחד, עד מאה ועשרים. אלה נושאים נפיצים, כיוון שמושג הזמן נגזר מכך שהחיים סופיים. המטופל יודע שאנחנו זקוקים לו; שבעצם בחירתנו במקצוע, באנו לתקן קלקולים ואובדנים קודמים בחיינו. ידיעה זאת צובעת את שיקולי המטופל בנוגע למועד סיום הטיפול. האם מופרך להניח כי בכל פעם שאנחנו מושיטים למטופל הדומע את קופסת הטישיו, בכל פעם שאנחנו יוצרים אתו קשר בין הפגישות או מאריכים את הפגישה בכמה דקות – אנו למעשה מאותתים לו באופן לא-מודע: Please don't go ?
וזאת תשובתי לשאלה האם ומתי נוחלף על-ידי רובוטים פסיכואנליטיים: ביום שבו רובוטים יחוו את אותה חרדה מכך שביצוע המשימה הטיפולית באופן מקצועי יגרום למטופל לעזוב בטרם-עת, לשבור את לבו של המטפל ולשחזר עבורו טראומות של נטישה. רובוטים אינם מתקשים להגיע לפגישה הבאה, להתחיל אותה בזמן שנקבע, לגמור אותה בזמן שנקבע , להישאר פיזית בחדר ולהישאר בו גם נפשית; רובוטים אינם מתלבטים מה עדיף, להירדף על-ידי משטרת הפסיכואנליזה או להרגיש לא אנושיים; הם כבר לא אנושיים. אין סכנה שהמטופל ישבור את לבם – לאיש הפח אין לב (פכלר, 2022), ובניגוד לאיש הפח המקורי, ה-AI אינו מרגיש בחסרונו. הקונפליקט הזה בין הרצון להגיע לפגישה לרצון לברוח ממנה, בין הסבת תשומת הלב לדקת ההתחלה ולדקת הסיום לחרדה המתעוררת מכך, בין נוכחות טיפולית מקצועית לבין האפשרות שהמטופל יצביע ברגליים ולא יחזור - הקונפליקט הזה וההתמודדות עמו הם נשמת-אפו של הטיפול; בלעדיהם, אין למטופל מה ללמוד מאתנו ואין לו סיכוי להתחיל להכיר את עצמו ולהתיידד עם עצמו ועם אחרים באופן עמוק. יידרש זמן רב לתוכנה להבין באמת את צירוף המילים "יידרש זמן רב" ולהגיב אליו רגשית – בהקלה או בחרדה; במילים אחרות, גם מתכנתים מוכשרים במיוחד יתקשו בעתיד הנראה לעין (והסמוי מן העין) לגרום למחשב להגיב לתכנים הקשורים במוות כמו לטריגר. נוכל לסמוך על התוכנה שתתן עצות מועילות, משפטי העצמה והקניית ידע עולם; לעומת זאת, ניסיונות ה-AI לשמש כמטפל פסיכואנליטי ימשיכו להניב תוכי, מוצלח יותר או פחות. אנחנו, מטפלים בשר ודם וחרדות, נמשיך לנשוף בעדינות על הגחל.
רשימה זו הנה גירסה מורחבת להרצאה שניתנה בכנס "הפורה והמפרה בפסיכותרפיה: תהליכים המאפשרים התמרה" לרגל 30 שנה לבית הספר לפסיכותרפיה באוריינטציה פסיכואנליטית באוניברסיטת חיפה ולכבוד יציאתה של פרופ' רבקה יהב לגימלאות.
תודות:
יונתן הריסון, ראובן הריסון, אייל ורדי, מיכל ורדי, ד"ר קרן מזוז.
מקורות:
פכלר, ע' (2022). משטרת הפסיכואנליזה נגד איש הפח: ייסורי-מצפן סביב שאלות אישיות בטיפול. אתר פסיכולוגיה עברית. https://www.hebpsy.net/....asp?id=5933
קציר, א' (2023). ציפור הנפש. הארץ, גלריה שישי 30 ביוני 2023: 16-20.
שקד, ר' (2023א). גם מחשבים הם סוג של נחמה. ידיעות אחרונות מוסף 7 ימים, 25 במאי 2023: 38-44.
שקד, ר' (2023ב). אוקיי קומפיוטר. ידיעות אחרונות מוסף 7 ימים, 30 ביוני 2023: 12.
Mazuz, K. & Yamazaki, R. (2023). Adaptive learning in human-android interactions: an anthropological analysis of play and ritual. AI & Society. Doi.org/10.1007/s00146- 023-01677-2.