איך אצחק לבדי – על הד חלול וראי אטום
ד"ר ליאור גרנות | 17/3/2012 | הרשמו כמנויים
"כאשר נסתבר לי פתאום/ שאין איש אִתִּי,/ ושום רחוב שבארץ הזאת/ איננו מוליך לביתי/ כאשר נסתבר שאכן/ אין שום איש אִתִּי,/ נפלה עלי אימת השקט הבודד.// כי אִלּוּ רציתי לבכות,/ יכולתי לבכות ביחידוּת,/ אבל איך אצחק לבדי,/ ואין איש ואין הד?" ("מעל הגשר ג", מתוך: לאה גולדברג, שירים ג', הקיבוץ המאוחד1973/2001). בשורות היפהפיות האלו מצביעה לאה גולדברג על חשיבותה של הסביבה – אישורה והדהודה – להתפתחות החלקים החיים, השמחים והבריאים של הנפש; לבכות ניתן ביחידוּת, היא אומרת, אבל כאשר לצחוק אין הד – אז מגיע ה"איך": "איך אצחק לבדי"; אז נכלא הצחוק בגרון – או אולי פנימה משם, בנבכי הנפש – ושם הוא הולך ודועך. ויניקוט, כזכור, דיבר על "תפקיד הראי של האם" בהתפתחותו של הילד, וטען כי כאשר התינוק מסתכל בפני האם בדרך-כלל הוא רואה שם את עצמו, כלומר מראה פניה של האם משקף לתינוק את מה שהיא רואה בפניו וגם את מה שהיא מרגישה ביחס אליו. מצב בו פניה של האם משקפות את מצב רוחה שלה עצמה נושא עמו סכנה של תוהו-ובוהו, אומר ויניקוט, שכן ההתבוננות בפניה של האם מאוששת את עצם הקיום של התינוק: "כשאני מסתכל אני נראה, משמע אני קיים". כאשר הסביבה לא מהווה מראה בה ניתן להתבונן – כלומר מתעלמת מקיומו של הסובייקט – תחושת הקיום תיחווה כמעורערת ומוטלת בספק.
מצב בו אין הד והראי הוא ראי אטום עשוי להוביל לתגובות של מחאה והתקוממות, כמו בשורות האלו של דליה רביקוביץ: "אל תעשה לי את זה,/ אני לא גרועה עד כדי כך/ שתמחק אותי/ כאילו אינני (...)// אל תמחק אותי ואל תעלים/ ואל תעשה/ כאילו אינני,/ כי מה שבא אלי ממךָ/ הוא מה שיבוא לךָ ממני,/ ואני עצמי נדמית עלי/ לעתים קרובות/ כאילו אינני" ("כאילו אינני", מתוך: דליה רביקוביץ, כל השירים, הקיבוץ המאוחד, 2010). האינטראקציה בין הסובייקט לבין האובייקט המתעלם והמוחק היא כמבוך מראות של היעדר ושל אין, אשר בתוכו נתקל האדם שוב ושוב לא בבבואתו הנשקפת אליו מן המראה כי אם בקווי המתאר של היעדרה. "מה שבא אלי ממך הוא מה שיבוא לך ממני" – ההתעלמות משכפלת את עצמה והסובייקט מרגיש בלתי קיים: "אני עצמי נדמית עלי כאילו אינני".
החרדות הראשוניות ביותר עוסקות בחרדת היעדר הקיום. מלאני קליין דיברה על חרדות של איון ושל פירוק; ויניקוט דיבר על חוויות של התפוררות, נפילה עד אינסוף ומוות; אוגדן דיבר על הרגשה של דליפה, התמוססות, היעלמות או נפילה לתוך חלל נטול צורה ותיחום. חרדות ראשוניות אלו יכולות להתרכך ולעבור עיבוד במפגש עם אובייקט מכיל, אולם כאשר האובייקט איננו מכיל ואף מתעלם – לא תתאפשר התרתן של חרדות אלו והן ילכו ויתרחבו בתוך נפשו של הפרט.
במצב בו היעדר האובייקט הוא הדבר היחיד שנוכח יאחז הסובייקט בהיעדר עצמו באין דבר אחר להיאחז בו. וכך כותבת מאיה קופרמן בשירה "ברית": לא חדלתְּ לעזוב אותי./ בבוקר כשלא עניתְּ לטלפון,/ בצהרים כשלא היה לךְ מה להגיד/ והלילה/ עוד צעיר./ הירח פועם עיקש בחלוני/ חֲלֻדָּה מעטרת את פָּנַי./ לעולם אחכה שתשובי/ לעזוב אותי./ הלא ברית פרידה כרתנו בינינו לילה בהיר אחד,/ צולבות שפתיים בנשיקה ילדותית./ כל החֳרָפים האֲרֻכּים האלה/ כל החיוכים הקפואים, מחזיקה מעמד./ אבל אתְּ מכירה את מחול הרעידות שלי/ מתחת לכל השכבות./ את אינךְ,/ את ישנךְ/ הבהוב שכמותךְ./ הלילה רק מבשיל ואֶת קצות אצבעותי כבר/ מאכלת הציפיה./ לא לךְ, להעדרךְ המֻּבְטָח לי/ המְקַיֵּם עצמו פעם אַחַר פעם/ בכלות הדקות, השעות, אהבתנו." (מתוך הספר: שפת אם, הקיבוץ המאוחד, 2007).
הדבר היחיד שמובטח בברית הפרידה הזאת הוא ההיעדר עצמו. הנטישה מתרחשת שוב ושוב, בבוקר ובצהרים, והדוברת יודעת לבטח שגם בלילה תינטש בשלישית. היא ממתינה לנטישה – "לעולם אחכה שתשובי/ לעזוב אותי" – משום שהנטישה – רגע נוכחותו של האין – היא היש היחידי באינטראקציה שלה עם אהובתה. הנמענת האהובה היא נמענת מהבהבת, חמקנית, שהדבר היחיד אליו היא מסוגלת, כנראה, להתחייב הוא ההיעדר. ההד שחוזר אל הדוברת הוא הד של דבר מה לא יציב ולא בטוח, רגע נמצא ורגע איננו, וכך – בעצם הבהובה – יוצרת הנמענת הד חלול שלא מחזיר דבר. מה שעצוב כל כך, בעיני, בשיר הזה הוא הפער בין ההתמדה שבציפיה ובהחזקת המעמד ובין מה שמחכה בסופן: ההיעדר המובטח. זוהי הליכה מעגלית המובילה שוב ושוב אל אותו מקום ריק, שלא יכול לתת מאום. כך, אותה ארץ הנוצרת במפגש בין שני אנשים, שעשויה היתה להיות ארץ פורחת ומשגשגת, הופכת לארץ שממה. ברור כי שום רחוב שבארץ כזאת לא יכול להוביל אל בית, משום שבהיעדר הד מן החוץ – גם קיומו של הבית הנפשי מוטל בספק, ולכן גם הדרכים אליו אינן ברורות.
כיצד ניתן, אם כך, למצוא את הדרך הביתה ולבנות מחדש את יסודות הבית בתוך מרחב ללא הד, מרחב שותק? קצה חוט לשאלות אלו אפשר למצוא בשיר אחר של מאיה קופרמן (מתוך הפואמה "שפת אם"):
"אינני אומרת לךְ דבר. לא אתְּ לימדת אותי לְדַבֵּר./ אִם שתיקה היא שפת האֵם,/ שירה היא שפת הבַּת".
הדיבור, אם כן, איננו מכוון לנמענת מסוימת אלא הוא דיבור שירי בחדרי העולם הפונה לנמענים רבים. כלומר, מטרתו של דיבור זה אינה הציפיה למענה מנמענת נעדרת אלא מטרתו הראשונית היא הוא עצמו. שירה היא תלכיד חד פעמי של מלים וככזאת היא מנכיחה את השיר ואת המשורר/ת בעולם באופן שמאפשר הדים רבים, מעין פעולת נגד ל"אל תמחק אותי ואל תעלים ואל תעשה כאילו אינני".
גם טיפול הוא סוג של שיר, בעיני, במובן זה שמתאפשר בו קיום לדיבור – כל דיבור, על כל צורותיו. זה יכול להיות דיבור מפורק או משובש, דיבור אסוציאטיבי, דיבור מאורגן ומובנה, דיבור קטוע, דיבור שותק. אופני הדיבור הייחודיים הללו נרשמים בנפש המטפל ומנכיחים בתוכה את שפתו הייחודית של המטופל המשקפת מחשבות, רגשות ותהליכי נפש. המטפל מגיב לדברים בשפתו שלו, ובכך גם יוצר הד לדבריו של המטופל וגם תורם להיווצרותם של שבילים בין השפות ובין נפש לנפש. בהליכה בשבילים חדשים אלו יכול המטופל למצוא את הרחובות המוליכים לביתו.
עכשיו – לאחר שנחוו ההד לבכי וההד לצחוק, נרשמו והופנמו בנפש – אולי יתאפשר גם לִצחוק ביחידוּת.
