רשמים מכנס לונדון הבינלאומי להפרעות אכילה 2023
ד"ר מיכל חסון רוזנשטיין | 1/5/2023 | הרשמו כמנויים
סיכום כנס לונדון – היכולת להחזיק חוסר מושלמות, להיות עם המצב הקיים, ולשאוף לכיוון חיובי גם כשאין "מטרה" ספציפית להחלמה.
בחודש מרץ טסתי ללונדון. מעבר לכך שתמיד נחמד לטייל בלונדון, הפעם הייתי בכנס בינלאומי לטיפול בהפרעות אכילה. להפתעתי הייתי הישראלית היחידה בכנס הזה, אירוע די נדיר בכנסים בינלאומיים. מסתבר שבעולם מאוד סקרנים לגבי הטיפול בישראל, ממש כמו שאני סקרנית לגבי טיפול במקומות אחרים בעולם. מדבים איך כולנו מתמודדים עם דברים דומים, קשיים דומים ובעיות דומות. מוטיבציה, כוח אדם, תנאי העסקה בעייתיים מחסור באנשי מקצוע מומחים להפרעות אכילה, שינוי באופן ביטוי המחלה כך שהפרעות האכילה חמורות יותר. ובכל זאת, בתרבויות שונות ובמקומות שונים, פיתחו גישה קצת שונה להתמודדות. מה שבהחלט מלמד שיש כניראה יותר מדרך נכונה אחת.
בבריטניה יש תוכנית של חלופות אישפוז, חלקן קצרות מועד וחלקן ארוכות שיקומיות שמטרתן טיפול באנשים עם הפרעות אכילה. כן, זה הניסוח. מטפלים באנשים, לא בהפרעה. גם באוסטרליה יש תוכניות כאלה. הן ממומנות על ידי הממשלה בתוך תוכנית הבריאות הציבורית. חלופות האישפוז האלה נמצאות בתוך בתים ל12-20 אנשים. לרוב נשים. תוכניות שכוללות שיקום, טיפול ומעקב לכולן. אין צורך להיות במשקל מינימום או BMI מסויים, ואפשר להיות סימפטומטיים שם. אפילו עם פגיעה עצמית. כל בית קצת שונה כמובן ומציע תוכנית קצת שונה. אבל המשותף ביניהם, זה הקבלה של המטופלות כמו שהן, בלי לדרוש מהן לוותר על הסימפטומים. זה דרך אגב, מה שמגייס אותן לתוכנית. הידיעה שהם לא נאלצות לוותר על ההפרעה. נכון, כשהמצב הגופני לא יציב, הן נדרשות לאישפוז קצר בבית חולים לייצוב רפואי. ואז חוזרות לבית. חלק מהתוכניות הן למספר חודשים, חלקן לכמה שנים. הכיוון הכללי זה שיפור. לאו דווקא הגעה למשקל תקין. גם עליה קטנה במשקל נחשבת הישג. חזרה לתעסוקה נחשבת הישג, הטבה במצב הרגשי ושיפור ביחסים הבינאישיים נחשבת שיפור. הטיפולים ניתנים לרוב בתוך מסגרות של טיפול ציבורי במימון ארגון הבריאות הלאומי של בריטניה. במדינות שונות, זה קצת שונה. יש מקומות עם יותר נטיה למסגרות פרטיות, אבל לרוב באירופה המסגרות ציבוריות.
הגישה הטיפולית העיקרית במחקרים היא התנהגותית, אך מרכזי הטיפול מאוד אינטגרטיביים ומאפשרים גם קבוצות, טיפולים דינמיים ואפילו יוגה. המסגרת עצמה מהווה מקום מכיל ותומך להחלמה, כשהאחריות להחלמה היא של המטופלות עצמן. אישפוזים "רגילים" בבתי חולים שמים דגש באופן טבעי על המצב הגופני, בבתי החולים משתמשים בהשגחה קשוחה על האכילה תוך חשיפה לדבר המפחיד ביותר עבור אנשים עם הפרעות אכילה. ואם לא אוכלים, אז הזנה בזונדה. מי שלא רוצה, משוחררת. חלופות האישפוז גמישות יותר ופועלות על פי הרעיון של התאמה אישית.
הרעיון לפיו אנחנו שואפים להתקדם לכיוון טוב יותר, ולאו דווקא להגיע ליעד מסויים נמצא בהלימה לרעיונות של תרפיית קבלה ומחוייבות כמובן (ACT). ההבנה כי ישנו ערך של החלמה, כיוון כללי שלעברו נרצה להתקדם, ועל פיו נעשה בחירות יומיומיות רגילות. הכיוון הינו בעל משמעות עצומה גם אם לא מגיעים ל"יעד" ההחלמה. ובכלל, קשה למדוד החלמה בהפרעות אכילה. ניתן לזהות חזרה למשקל תקין, ירידה במחשבות "הפרעות האכילה", שיפור במצב הרגשי ושיפור במצב הגופני ובתפקוד. אך קשה לחזות הישנות של ההפרעה, וקשה לשמר הישגים לאחר טיפול. כשמחזיקים בראש ערך של החלמה, נוכל לדעת שאנחנו בכיוון הנכון מדי יום ובכל רגע, ולא רק לפי מדדים של בריאות לעומת חולי. נוכל לזהות התקדמות והתייצבות במגוון היבטים של איכות החיים.
מה עוד מצא חן בעיני בכנס הלונדוני? החוקרים כאן לא מתביישים להציג תוכניות שכשלו או מחקרים שבהם לא נמצאו תוצאות מובהקות. הם בוחנים את התוכניות ואת המחקר, ואת המדדים שבחרו להתייחס אליהם. פותחים את זה לדיון, ומאפשרים לעצמם למידה. הם לא מתביישים בתוצאות או גונזים את המחקר כי התוצאות לא יצאו בהתאם להשערות, אלא משתמשים בכך להפקת לקחים ולמידה להמשיך. מי שמכיר את עולם האקדמיה, יודע שמה ש"חשוב" זה פרסומים, כמה שיותר פרסומים של מחקרים, ומחקרים עם תוצאות מובהקות, כי "מה כבר אפשר ללמוד ממחקר שהתוצאות שלו לא מובהקות?". אז זהו, שכאן בכנס מוצגים מחקרים ממש יפים עם תוכניות עבודה נהדרות, וללא אפקט מובהק. אפשר לשוחח עליהם. לחשוב אם הבעיה בתוכנית או במחקר או בשיטה או במשתתפים שלא ממש שיתפו פעולה בלענות על השאלון. או בהבנה שיש מרכיב נוסף שעוד לא חשבנו עליו ומסביר את התוצאות. את כל זה החוקרים לא צריכים לעשות בבושה ואכזבה במעבדות שלהם ובמרכזי המחקר האוניברסיטאים. הם יכולים לפתוח את זה בכנס ולחשוב ביחד עם המשתתפים, לקבל רעיונות ולייצר שיתופי פעולה נפלאים. דווקא מתוך הכשלונות מצליחים להתקדם. וזה יפה. פחות "אגו", פחות שיפוטיות, פחות "אובייקטיביות", ויותר חשיבה גמישה משותפת.
בסך הכל – נראה שיש מה ללמוד מהמערכת הבריטית בהקשר הזה. לא שלהם אין בעיות של תורים ארוכים בקבלה לטיפול או השגת נתונים אפידמיולוגיים רשמיים ממשרד הבריאות... מסתבר שאלה לא רק בעיות שלנו. אז כן, נחמד גם לשתף בתסכול ובמה שלא ממש עובד.
