דוגמא קטנה על חירות ובדידות.
פרופ. עמיה ליבליך | 22/4/2023 | הרשמו כמנויים
חשבתי לא לכתוב היום משהו אקטואלי – לא על ה'מצב', על ימי הזיכרון שלנו. משהו אחר עלה – האמנם?
כשהייתי בערך בת 30 כבר לימדתי בתכנית הבוגר לפסיכולוגיה את אחד הקורסים החשובים בתכנית: תורת האישיות. זה היה אתגר גדול וגם מקור לגאווה עצומה. בסמסטר הראשון לימדתי את פרויד, לאט ובשיטתיות, החל מתולדות החייו ועבור לגלגולי התיאוריה, עקרונות הפסיכותרפיה, ועד למשה ומונותיאזים, וכמובן – אינסטינקט המוות ומותו של פרויד. בסמסטר השני עסקנו בכל יתר התיאוריות. שם לימדתי את פרום: "מנוס מחופש". את המקור שיצא בארצות הברית תרגם אדן גרץ, הוצאת דביר, 1958. תרגום נוסף: תרגמה תמר עמית בשנת 1992. אהבתי את המשוואה הפסיכולוגית – חופש או אהבה, את שניהם יחד אי אפשר להגשים.
הרבה פעמים אני נזכרת באותם שעורים שבהם הרגשתי כמורה טובה, ועליהן קיבלתי הערכות הוראה מצויינות מתלמידותי ותלמידי. היום בגילי אני חושבת: איך לימדתי אז בלי להבין כלום! הייתי נטועה עמוק בקשר אוהב עם בעלי וילדי, חשתי חופשייה למדי למלא את רצוני, וכשלימדתי – עסקתי באחרים, בהיסטוריה של אירופה... לוותר על חופש היה מודגש כהליכה עיוורת אחרי מנהיג. נו, טוב, זה באמת נראה לי מחוץ לאופק שלי.
עכשיו, כשאני חיה רוב הזמן לבדי, אני נזכרת פעמים רבות בפרום וברעיונותיו המצויינים על מחיר החופש הנכסף בחיינו. היום אני מבינה. נזכרתי בזה השבוע, כאשר כלתי החמודה באה לקחת ממני את כלבת המשפחה שלהם, ג'וסי, ששהתה אצלי בחופשת הפסח כשהמשפחה הצעירה של בני בילתה בברלין.
ג'וסי היא כלבה כבת 10, מעורבת, גדולה, טובת מזג ואיטית. נדמה שכל מה שהיא רוצה הוא לשכב על המצע הנעים שלה, וכשאינני בבית – על ספת הסלון. משם היא מסתכלת לרחוב, ואולי צופה ומחכה: מתי אחזור הביתה.
כשבאה, אני עושה איתה הסכם: לא נטריד אחת את השנייה. דלת החצר תהיה פתוחה (אלא אם כן יורד מבול, כפי שהיה כמה ימים לאחרונה, עוד זוכרים?) והיא יכולה ללכת לעשות את צרכיה מתי שתרצה, ולחזור הביתה. אני אדאג לאוכל ומים, כמובן, ויותר מזה לא נפריע אחת לשנייה.
בתי באה לבקר: "מה, אמא, מדוע את לא משחקת איתה?"
כי נראה לי שלא ג'וסי ולא אני רוצות לשחק, בטח לא זו עם זו. אבל אנחנו יחד.
מתברר שבאוטונומיה היחסית שהצעתי לג'וסי, לצאת לחצר מתי שתרצה, אין לה עניין רב. היא יוצאת לרגע, או בכלל לא. בסופו של דבר אני נכנעת ולוקחת אותה לסיבוב עם הרצועה שלה, לפחות כך אני רואה אם 'עשתה'. כשאני יוצאת מהבית לעיסוקי, אני משאירה אותה בחצר, ששערה החיצוני נעול. או בבית – אם יורד גשם. כך או כך אני לא שקטה, ממהרת לחזור הביתה. שג'וסי לא תהיה לבד. כשאני פותחת את הדלת אני מסתכלת בדאגה: היא פה? הכל בסדר איתה? הכל בסדר עם הבית? כשאני עוזבת את הבית, וגם כשאני חוזרת - אני אומרת לה: "ג'וסי, את טובה". כשאני עולה לקומה השנייה לחדר העבודה שלי, ג'וסי עולה אחרי. כשאני עובדת, היא נשכבת על השטיח ומתבוננת בי, כאילו מאזינה לקול המקלדת. אבל, כשאני יורדת, והיא נדחפת אחרי - אני צריכה להיזהר שבגופה הגדול לא תדחוף אותי ואפול במדרגות, חס וחלילה. מצער אותי שבגלל ג'וסי אינני יורדת ב6 בבוקר לים – כי אני מוציאה אותה לטיול קטן מאוד בסביבה והזמן בורח. ומצד שני, כשאני מתעוררת בלילה מקולות משונים – וזה קורה הרי תמיד, במיוחד בבית צמוד קרקע כמו שלי – אני חושבת: ג'וסי מתמתחת לה מתוך שינה... ונרדמת שוב בשקט.
זוהי תמצית האינטראקציה. אבל, בכל זאת - להיות עם ג'וסי זה לא לבד.
והיום לקחה אותה כלתי בחזרה הביתה. הורדתי את הכיסוי הזמני ששמתי על הספות, טאטאתי את שערה השחור של ג'וסי מהריצפה, איפסנתי את כלי האוכל והמים שלה עד לפעם הבאה. והרגשתי הקלה!!! קיבלתי בחזרה את חירותי! אחרי הצהריים הלכתי לקופת חולים, ובדרך נכנסתי לארומה בכיף שלי. זמני בידי, או עתותי בידי כמו שאומרים בעברית טובה. אני חופשיה מדאגה, חופשיה מקשר. אז מה עדיף? לדעתי – ולדעת פרום היקר - רק אהבה עזה, כמו התאהבות, יכולה לעזור למישהו לרדת מהנדנדה הזו... ואז עשית בחירה וכבר קשה התחרט, וברבות הימים בכלל שכחת שיש עוד אפשרות.
ועכשיו אני חושבת על אלפי הדגלים שראינו ברחובות ובכיכרות בשבועות האחרונים, ואיזה חג עצמאות עומד בשער – האם עצמאות היא מילה נרדפת לחירות? זהו חומר לרשימה אחרת.
