ישראליות דמוקרטית, תמונה חדשה: תפקיד האקט החברתי ביציאה ממעגל הקונפליקט הישראלי
קרן כהן | 15/4/2023 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
המאמר מבקש לחבר את המצב הנוכחי לשני רעיונות מהותיים שיש בהם כדי לחשוב על דרכים ליציאה מהמצב הפוליטי בישראל כיום. הרעיון למאמר צמח מתוך הבנה לחשיבות השימוש ברעיונותיו של צ'ארלס דובסון, [1] ולראות דרכם אפשרויות עבורנו, ישראלים שבונים מחאה שמטרתה לבלום התרחקות מערכי הדמוקרטיה במדינתנו החשובה. קריאה בדברים מעניקה אפשרות לנסח תגובות אינטיליגנטיות לנוף המשתנה בתנועה הפוליטית, באמצעות הראיית דמיון לתנועות אזרחיות שהתרחשו ומתרחשות.
כוונתי לחבר את המחקר של דובסון לפרדיגמה של מישל פוקו[2] בדבר תפיסת עימותים חברתיים. תמונת העולם של פוקו מדגישה יחסי כוח כתופעה חברתית, הקיימת באופן תמידי בין קבוצות חברתיות, בין בעלי אינטרס שונים: בין מפעילי הכוח, והצד הנגדי המתקומם, "נדמה לי שבמושג הכוח יש לכלול ראשית כל את ריבוי יחסי החוזקה (force) השייכים בעצם לתחום בו הם פועלים ומכוננים את ארגונו" (פוקו, 1996). זוהי מחזוריות קונפליקט תמידית בין קבוצות נבדלות בריבוד החברתי.
הרעיונות המרכזיים שעלו במדריך לאזרח של דובסון משמשים מוקד להבנות של המאמר: מה מוביל למחאה חברתית, מהי אבן בניין מרכזית למחאה, מהו רכיב הכרחי במחאה גדולה, מהו סגנון מחאה ש''עובד'', האם באמת אם אני אבוא יבואו עוד, הסבר לאופן הארכת ימי המחאה בעת הצורך, גיוס משאבים. בסיום אתייחס לפרדיגמה של פוקו, ולהחלטה להעלות את הדברים על הכתב.
מה מביא לתנועה חברתית ולמחאה?
נראה כי רצף של אי שביעות רצון מביא אזרחים להתאגד ולמחות. אירועים דרמטיים גורמים לעלייה במפלס הזעם הציבורי. הדבר גורם לתנועה בנטיות ציבוריות מסוימות. עבורי, אפשרות קעקוע המקצוע שלי כפסיכולוגית ופסיכותרפיסטית בטיפול בזוגות ומשפחות בתחום בריאות הנפש, הוציאה אותי משלוות סופי השבוע המנומנמת. בסופי השבוע נהגתי לאגור כוחות לקראת שבוע עבודה נוסף; כיום אני צועדת כבר בשעות אחר הצהריים להפגין, לא רק בגלל החשש שיסודות המקצוע ישתנו מקצה לקצה ואיכות הטיפול שתינתן לבני האדם במדינה תפחת, אלא גם כאקט אחריות אישית למשפחתי, ומקצועית למטופליי לאור השינויים המתרחשים. לפי דובסון מדובר על התנהגות סולידרית, ופעולה חכמה שמדגישה מחויבות אישית, אשר בתורה מגבירה את הסבירות להצלחת המחאה.
הכרחי למארגני המחאה להכיר שלושה מרכיבים קריטיים להנעת הציבור: הזדמנות פוליטית, יכולת ארגונית ויכולת ליצור מסגרת. היכרות מרכיבים אלו מאפשרת הרחבת התנועה בחסות חכמת המנהיג.ה, כנות ומחויבות חברתית. למנהיג.ה חכמ.ה כריזמה וכושר ניסוח מבהיר דאגות אנשים, וגם כושר רכישת ידע על מהלך חכם, מתחילתו ועד סופו.
מהי אבן הבניין המרכזית במחאה?
ראשית, הקשר של אדם למישהו שמצוי במחאה, מהווה את התמריץ החזק ביותר לאקטיביזם. בשבוע האחרון ירדתי מהאוטובוס בקפלן עם בן זוגי, ופנתה אלינו מישהי שביקשה להצטרף כי זו פעם ראשונה שלה במחאה. 'אספנו' אותה, ובילינו שעות אחדות בעבודת הקמה משותפת. ניכר כי להיות במחיצת אנשים שמכירים את המחאה עזר לה 'להרגיש חלק'. גיוס אינדיבידואלים בודדים ניתן תוך שימוש בערכי הסולידריות ויחסים בין אישיים.
מה נדרש למחאה גדולה?
קבוצה קטנה, "זה הדבר היחיד שישנו תמיד," לפי מרגרט מיד, אנתרופולוגית אמריקאית, שהתמחתה בחקר תרבויות. לדבריה, "אף פעם אל תטיל ספק בחשיבה של קבוצת אנשים קטנה, אזרחים מסורים יכולים לשנות את העולם". קבוצה לא רשמית שמחוברת לרשת רופפת, כמו חברים לעבודה, היא אבן הבניין של מחאה גדולה. החיבור לקבוצת ''בריאות הנפש'' איפשר גם לי להבין שבאופן זה אוכל לשמור על ''הבית''. עם ההיכרות עם אנשים נוצרה לי חוויה של מוכרות, ומוטיבציה לצאת לעוד הפגנה ולעוד אחת. דובסון מסביר את שלושת המקורות להופעת תנועה חברתית בחיים: חברים, מנהיגה, ורשת קהילתית קיימת. ככל שאדם באינטגרציה גדולה יותר בקהילה אקטיביסטית, כך הוא ייטה להשתתף בפעילויות מחאה.
מהו סגנון מחאה ש ''עובד''?
הפעולה הטובה ביותר היא לא פעם תגובתו של יריבך".[3] במחאות רבות נמצא כי תגובה שליווה היא סטנדרט טקטי אקטיביסטי. לרוב, מדיה המונית נוטה לחבר את הבעיה לחולשה אנושית, האשמת הקורבן – לאור בחירה צרכנית שגויה, אבטלה, עצלות או ייחוס אנוכיות למשפחתו או לקבוצה אליו הוא משתייך. בשונה מכך, תנועה יכולה לבנות במהירות ע"י דמיון בין חבריה שנראים ונשמעים אלו לאלה, ולהצביע על נביעת הבעיה מפגמים במדיניות ציבורית.
אבוא אני ואז יבואו כולם, האם יש אמת בכך?
מסתבר שכן, הבהרת רציונל באמצעות דוגמאות שמטרתן לקדם אינדיבידואלים וקולקטיב יוצר מסגרת אליה מקדישים זמן, מחשבה ופעולה. מסגרת זו נותנת למשתתפיה משמעות לצפות לה, התלהבות ואופטימית. כשאני מגיעה להפגנה בסופ"ש או באמצע השבוע, ליד הבית או בעיר אחרת רחוקה מביתי, אני מאמינה [4] שרבים כמוני יבואו וישתתפו. דובסון מצביע על ציפייה כפולה: של אדם מעצמו ושל אדם להצטרפות אחרים. שתיהן יחד תורמות להצלחה, ומעוררות גם באחרים השראה ואופטימיות.
מה נדרש ממחאה כך שתאריך ימים?
הממשלה הנוכחית נבחרה לאחר שמדינתנו התקשתה להכריע במשך שנים אחדות בבחירות דמוקרטיות. יציבות הממשלה הנוכחית מצביעה עבורי על כך שכדי שהמחאה תסייע ותיתן אותותיה, נדרש אורח רוח. לכן, תחזוק תנועת המחאה הכרחי. כיצד? מיקוד במטרה אחת, ולא פיזור לכמה מטרות, הכרחי להצלחה. זאת ועוד, מחאה אשר תשכיל לצמצם קיצוניות וליצור הגדרת אמצע, משקפת דעה מרכזית ובה דגש על אחריות, מוסר ויעילות. בנוסף, גיוס תמיכה מהרשויות, סימפטיה של צופים מהצד, והמשך לגיטימיות ואפקטיביות בעיני החברים עצמם בתנועה חשובות לא פחות. בהלימה לכך נדרשת חוויה "בעדניקית" למחאה בעיני הציבור. דובסון מצביע על כך שצריך להימנע ממערך הגנה אשר מקטב אנחנו-מול-הם; להמנע מפניה לפעולות התנגדות מושחתות, לא כנות ומרושעות.
משאבים, כיצד נכון לגייס אותם?
גיוס משאבים מתוך התנועה עצמה הוא עיקר כוחה. אחד ההיבטים הינו פניה למלמדים באוניברסיטאות, שהינו כאינקובטור להתקדמות תנועת המחאה. הדבר מתאפשר מתוך העמקה במחקר הסוציולוגי של ארגוני מחאה שהצליחו בעולם. באופן זה שימוש בידע וביכולות משתתפי המחאה בתחומים השונים, יוצר משאבים מתוך התנועה ולמענה.
מילות סיום
הבחירה שלי לתרגם ולערוך את הדברים נבעה מהצורך שלי לסייע בתהליך בלימת שינוי ערכי המדינה היקרה לליבי. הצורך הזה נובע מאמונה שאפשר ונכון לעשות את זה, ונובע מהבנה על עימותים המתלקחים לאור תפיסות עולם המדגישות יחסי כוח. מישל פוקו הציג בספריו את התופעה חברתית התמידית בין קבוצות ובעלי אינטרסים חברתיים שונים.
הישראליות שאני חווה כיום מגיבה למפעילי הכוח, וככה מתמשך הקונפליקט שלנו במחזוריות תמידית. שימו לב, שמפעילי הכוח הפרטיים של ישראל שלנו, מפעילים סוגי יחסי כוח שונים, לעברם אני קוראת להביט. אנחנו, האזרחים האחראיים בארץ, המשרתים בתפקידים שהמדינה הטילה על כתפינו, משלמי המיסים, מבקשים להביט גם על הרצון הנבדל שלנו, כקבוצה בריבוד החברתי. נראה כי ישנן קבוצות בישראל ששבעו מהשיטה הנוכחית בה קבוצה אחת נשענת על קבוצה אחרת באופן כלכלי, וקבוצה המובילה באופן רוחני וכן הלאה. בואו נביט, ונתייג פחות, ונפחית בכך יחסי כוח וכוחנות.
פעולת מחאה מאפשרת לחוות השפעה על משהו גדול מאיתנו. אני תקווה שרבים יצטרפו לחוויה הזו, וירגישו את הקול שלהם נשמע. בלימודי בשנים האחרונות הבנתי כי התרבות היא שלי, כאשר אני בוחרת להשמיע בה את קולי. לא פחות מהמקום בתרבות, ישנה בריאות הנפש, – שלי, של משפחתי, של מטופליי ושל בני אדם באשר אנחנו. במצב הנוכחי נכון בעיניי ליצור שותפויות בדרכי שלום עם יושבי הארץ כולה תוך שמירה על הדמוקרטיה שלנו כאן בישראל.
***
תודה כפולה, ראשית לאחת ממנהיגות מחאת 'בריאות הנפש', הדס שהרבני סיידון, על שהצביעה על צורך 'בתמונה חדשה', והפנתה בכך את תשומת ליבי לכתיבה זו. וכן, למנהלת שפ"ח קריית אונו, אירנה בוכמן, על היוזמה להפנות את תשומת ליבי להערה שלי מישיבת פורום הפסיכולוגים החינוכיים וההתפתחותיים הנוגע למחאה.
ביבליוגרפיה
ג'יימס, ויליאם (2003 [1902]). החוויה הדתית לסוגיה: מחקר בטבע האדם. מוסד ביאליק
מישל, פוקו (1996 [1976]). תולדות המיניות: הרצון לדעת1. מטח.
Charles Dobson https://www.citizenshan...vements.html Doug McAdam's, John D. McCarthy's, and Mayer Zald's detailed review article, Social Movements, published in the Handbook of Sociology (2010) edited by Neil J. Smelser and Richard Swedberg, 2nd ed. Princeton University Press.
[1]המאמר מתבסס על תרגום שלי לCharles Dobson https://www.citizenshandbook.org/movements.html ולמקורות שלו: Doug McAdam's, John D. McCarthy's, and Mayer Zald's detailed review article, Social Movements, published in the Handbook of Sociology, edited by Neil Smelser. (Their perspective is distinct from the new social movement perspective linked to European intellectuals like Jurgen Habermas, which focuses on symbolic production and cultural conflict, with a mix of philosophy, political theory, and academic discourse
[2]מישל פוקו בספרו 'תולדות המיניות1: הרצון לדעת' (1996 [1976]).[1976])
[3] Saul Alinsky, כפי שמופיע אצל Charles Dobson, 2010
[4] מצב האמונה שוכן בהרגשת אמון, בטחון ואחדות. במצב זה אנו חווים ודאות, שמגיעה בחוויה רגשית (ג'יימס, 2003 [1902], עמ' 162).
